ב-1943 פרסם היסטוריון ת´ יאקובסון מחקר, שכותרתו: דמוקרטיה קדומה במסופוטמיה, ועיקרו, שכבר במאה ה-28 לפנה"ס התקיימה בבבל העתיקה צורה ראשונית של דמוקרטיה. רעיון זה נקלט בעולם המדעי, ועד מהרה נטען, שהוא גם נכון גם לגבי התנ"ך והחברה הישראלית המקראית: חוקרי התנ"ך ואשורולוגים נחשבים החל בקויפמן, אולברייט, גורדיס וקרמר, ועד טלמון, גוייטיין, ספייזר ווייסמן, קיבלו עמדה זו, אם כי לא הוכיחו אותה.
חוקר המקרא אמנון שפירא מתמודד עם הנחה זו באורח מקורי, מעמיק, מנומק, מרחיב ומקיף בספרו: דמוקרטיה ראשונית במקרא, שאחדים מפרקיו נכתבו בעקבות רצח רבין, לאחר שברחוב הישראלי נשמעה הטענה, שהדת והדמוקרטיה סותרות אהדדי, בעוד שהנחת המחבר הפוכה: הדת הישראלית היא המקור האוניברסלי לרבים מערכי היסוד של הדמוקרטיה החדשה.
אכן, הקורא בתנ"ך עשוי לחוש בין דפיו בשוויון האדם שנברא ב"צלם אלוהים"; ברוח החירות הפועמת בו: בעם שיצא ממצרים, ביחסו ההומאני החריג לטובה כלפי עבדים בכלל, וכלפי עבדים בורחים בפרט; הקורא יחוש ב"פמניזם" עתיק, שלפיו כל תפקיד ציבורי שמילא גבר, מילאה גם אישה: אבות ואמהות, שופט ושופטת, מלך ומלכה, נביא ונביאה. הקורא יבחין גם לראשונה, והרבה לפני יוון הדמוקרטית, שבה עדיין לא הופרדו "שלוש הרשויות", מתוארת במקרא "הפרדת הרשויות": המלך אינו מחוקק, אינו כוהן, והוא נתון לביקורת ולגילויי אופוזיציה מתמידים, ויכול הנביא, או העם, אף להסירו מכס מלכותו אם סטה מדרך הישר. יתרה מזאת: השופט (ה"פדרלי) עדיף על פני המלך הכוחני והריכוזי. נושאים אלה ואחרים עמדו בפני החוקר, בבואו לחלץ מן המקור המקראי את ניצני הדמוקרטיה הראשונית, אשר התוותה בין השאר את דרכם של עורכי המקרא.
אמנון שפירא הוא חבר קיבוץ טירת צבי, מורה וחוקר באוניברסיטת בר-אילן, ובמרכז האוניברסיטאי באריאל.