“עלמות במצוקה. לבבות שבורים. שיניים חדות נוטפות דם. נוף פראי מושלג. טירה מיושנת בעלת קסם מבעית.
דברים רבים יכולים להתקבץ לתוך ספר אחד. ספר מתח קלאסי. גותיקה במיטבה. כוחות הטוב והרוע מתנגשים אלה באלה בקולניות.
היכולת הנשגבת של סופר לברוא עולם יש מאין ולאפשר לקוראיו להתהלך בעולמו זה, לפסוע צעד ועוד אחד, אל תוך עולמו שהוא גם ככל הנראה חלק מתודעתו הנסתרת, חלקיק ממנו עצמו, היא תכונה עילאית שראויה להערצה.
היכולת לגרום לך לשכוח מעולמך ולהתרכז בדריכות בשורות שעיניך בוחנות, באדיקות הדומה לאדיקות איש הדת הירא ומתפעם בו-זמנית מדרכי האל.
ראשיתו של הסיפור בעלם צעיר העונה לשם ג'ונתן פארקר. מר פארקר הוא עורך דין ששירותיו מושכרים על ידי הרוזן דרקולה. בתמימותו חושב מר פארקר שיהיה זה עוד יום עבודה בארץ שונה מארצו אנגליה. הוא מוזמן לשהות בטירתו של הרוזן ברומניה ואט אט מגלה דברים מוזרים אודות המקום ואדוניו.
באור ים הוא אינו נראה לעין, אינו אוכל ושותה וחיוורונו רב, וזאת על אף נימוסיו הג'נטלמניים המופלגים וידענותו שאיננה יודעת שובע.
ככל שהזמן חולף התמונה מתבהרת ולפארקר מתחוור עם מי יש לו עסק- אדון שאינו אנושי בעליל.
תגליתו של פארקר מושכת את הקורא אל ליבו של סיפור האימים הזה שלצד התקווה שוכנת גם העצבות. בנוסף לפארקר אנו מתוודעים לדמויות נוספות כגון: לוסי, מינה זוגתו של פארקר, מר קווינסי, ד"ר סוויד ועוד.
כל אחד תורם את חלקו לסיפור ורבים מהם אף את נקודת מבטם. הספר, כפי שכדאי לציין זאת כעת, מחולק למספר נקודות מבט שאינן גורעות מן הסיפור אלא משפרות ומעניקות לו נפח ואמינות, לצד קטעי עיתונים, שמגבירים את הרצון של הסופר לגרום לקורא להאמין שזו אינה מעשיה אלא סיפור שהיה באמת.
כמו בספרים קלאסים רבים, דרוש פרק זמן לספוג את האווירה הייחודית והמיושנת של הספר אך כאשר הדבר מתרחש, קריאתו של הספר היא תענוג עצום.
הוא מורכב מכל האלמנטיים ההכרחיים בעיניי בכדי להכריז על ספר שהוא טוב: יוצר עניין, קולח, רומנטי ומרתק. האווירה הויקטוריאנית נוכחת בו בחוזקה בה בעת שהיא מתובלת ברפרנסים על טבעיים. כל חריקת עץ מקפיצה, כל צל מבהיל ואף השיגעון מונכח כאן בצורה יוצאת דופן ומוסיף לאווירה הכללית אשר חפץ הסופר ליצור.
יתרה מזאת, לטעמי, יש בו ערך מוסף רב. הוא מעיד על איכותם של החיים, על סבלם של הנוטים למות ומשחק בין הדמיון למציאות- מה שאינו נראה אין זה אומר שאינו קיים ולהפך.
ספר קלאסי בצדק רב. תיאורי הנוף ברבע האחרון של הספר הם מן היפים שקראתי ותורמים את תרומתם לאווירה הקודרת האופפת את הספר מבראשית. הנוף כה שומם וכה רחב ידיים שהוא מוכיח בפנינו את אפסיותו של האדם בכל עוצמתה הקודרת.
"אז שלחנו מבטינו לאחור וראינו את קו המתאר של טירת דרקולה כנגד השמים, לפי שירדנו עמוק מתחת לגבעה וראינוה מתנשאת גבוהה מעל ההרים הקרפטיים. ראינוה בכל הדרה, ניצבת אלפי רגל מעל לעומק הגדול שבינה ובין מדרון ההר הצמוד לה. היה משהו פראי ומוזר במקום. יכולנו לשמוע יללות זאבים במרחק. הם היו מרוחקים מאוד. אולם, הקול, אף שהיה עמום בשל השלג והערפל היה מלא אימה."”
