“הכתיבה של הסקירה הזאת מתסכלת במיוחד, כי היא נעשית בפעם השנייה, אחרי שמפלצת הביקורות אכלה לי את הסקירה הראשונה שכתבתי, ולא נודע כי בא אל קרבה. לא חייבים להאמין לי, אבל די השקעתי בפעם הראשונה שכתבתי ועכשיו אני מרגישה כמו ילד שאמר נאום ארוך עם הרבה מילים ואחרי שסיים אמרו לו: "מה? תחזור שוב, לא שמעתי", ואז הוא אמנם חוזר, אבל עם מעט מילים ובלי הרבה רגש.
מה יש בספר הזה? בבסיס יש משפחה שחוותה נטישה, ואיך זה משפיע על המשך החיים. תמר וערן היו ילדים קטנים כשאבא שלהם, נחום, או יואכים, או חומי, עזב את אמא שלהם רותי לטובת חיים בארגנטינה עם אישה עשירה בשם אנה ואחר כך מת. קשה לומר מה ההווה של הספר, כי הוא מדלג בצורה חופשית בין זמנים שונים, אבל אפשר לומר שבהווה של הספר תמר וערן כבר בוגרים ובעלי ביית משלהם. תמר נשואה ליואב שהוא סופר ידוע ומגדלת בית למופת - את ביתו מנישואיו הראשונים, ואז תאומות ותינוק, מתחזקת בית וחיים. ערן הוא בעלים של חנות שהוריש לו אביו, נשוי ואב לילד עם קשיים התפתחותיים, והוא מטפח את הילד ואת הקריירה של אשתו. על הכריכה האחורית כתוב שהם לא מתעסקים בזכר ילדותם המסוכסכת, מה שלא בדיוק נכון. מסתבר שתמר סיפרה ליואב את הסיפור שלה, כולל כמה פרטים טראומטיים שהיא הבטיחה לא לספר לאף אחד. יואב הוא סופר, ועשה את תהדבר ההגיוני לכתוב ספר על כל מה שתמר סיפרה לו, ואחרי זה ערן ותמר בכלל לא דיברו ביניהם חודשים ארוכים. אז זוכרים את ילדותם המסוכסכת, ומנסים להתגבר עליה ולחיות את החיים, מה שמסתדר עד שכבר לא כל כך.
מה אין בספר הזה? אין התייחסות לרותי, אימם של ערן ותמר, שעוד חיה וקיימת בהווה של הספר, אבל נותרת דמות שולית שמחשבותיה ומניעיה נותרים סתומים וחסרי התייחסות. הנערה שההורים שלה בקיבוץ היו אומנים של ילדי חוץ, זאת שהילד שהם הכי אהבו, חומי, ילד שסבל מאוד בביתו שלו ולכן מצא אצלם מפלט, ורצה את הוריה כהוריו יותר ממה שרצה אותה כאשתו. רותי שננטשה לגדל שני ילדים לבד, שאחרי שהגרוש שלה מת היא ממשיכה בתקשורת, לא ברור למה, עם אשתו השניה אנה. רותי כמעט ולא בספר. נכון שלא חייבים לדבר על הכל, ובסך הכל ספר ממסגר חלק מהבלגן שנקרא "החיים" בצורה קוהרנטית שמהווה אמירה. ובכל זאת, אם נילי אימו של יואב הסופר מוזכרת, ולא ברור למה, יש מן החסר מאוד בהעדר הדבר הזה שנקרא "אימא" באותה משפחה גרעינית שבה התחילו תמר וערן את חייהם.
כמו כן אין בספר תמה ברורה, או אמירה. לא ברור מה הסופרת ביקשה לבחון. את העולם של משפחות הרוסות? את העולם של משפחות מיוחסות שאף על פי כן כל אחת מהן הרוסה בדרכה שלה? את מערכות היחסים השונות בעולם? לא ברור. כמו כן חסרים בספר תיאורים. הוא כביכול מתרחש בתל אביב, עם איזכורי ירושלים, קיבוץ כלשהו, ומושב - אבל אין כמעט דברים שיזהו את המקומות האלה. לא בתיאור, לא במזג האוויר, לא בשמות רחובות, לא בתחושת הוויה ישראלית. אין חדשות, אין פיגועים, אין שביתות, אין בחירות, אין מבט לחדשות. כאילו גזרו סיפור והצניחו כאן, אבל הוא היה יכול לקרות בכל מקום אחר בעולם.
ואין הצדקות ברורות לדברים שקורים. תמר עברה מהפכים, והם לא ברורים. הנערה התוססת, הסוערת, הנחרצת והמרוכזת בעצמה, הפכה להיות אישה שחושבת על כל העולם ועוזרת לכולם. הצעירה שקפצה ממיטה למיטה ובלבד שיהיה בה גבר, הפכה להיות אישה יושבת בית ונאמנה לגבר אחד בלבד, שלא באמת אוהב אותה. לא שאין בגידות בספר, אבל לא אצל תמר קרמר הנשואה. הבחורה שרצתה לנוע, לרקוד, לעשות משהו, נשארת אם ייושבת בית ומעצבת את המטבח של עצמה ואת הקריירה של בעלה, ובלי הרבה תסכול.
בקיצור, אפשר כבר להבין שפחות התחברתי, בטח לא למהפך המוזכר בספר ושאותו לא אגלה מחמת עבירת ספוילרים, אבל רק אומר שזה מעבר עלילתי לא משכנע, וגם התגובות של המעורבים בו לא משכנעות. וזהו, אני הולכת לעשות העתקה של הטיוטה לדף שמור ואז לוחצת על פרסום, כי שתי מפלצות בקורות על ספר אחד זה הרבה יותר ממה שאני מוכנה לסכן.”
