פרק 1
הטיהור
באימַרדין נאמר כי לרוח יש נפש, והיא מייללת ברחובות העיר הצרים מפאת צערה העמוק על הדברים שהיא מוצאת שם. ביום הטיהור היא שרקה סביב התרנים שהתנודדו במעגן, שעטה דרך השערים המערביים וצווחה בינות לבניינים. אז, כאילו הזדעזעה מעלובי החיים שפגשה שם, קולה דעך ליבבה.
או לפחות כך היה נדמה לסונִיה. כשהכה בה פרץ רוחות נוסף, חיבקה את חזה בזרועותיה והידקה לגופה את מעילה הבלוי. היא הביטה מטה, מזעיפה פנים אל השלג הבוצי הניתז על נעליה עם כל צעד שעשתה. הבד שתחבה אל תוך מגפיה הגדולים ממידותיה, היה רווי, והצינה צרבה את אצבעות רגליה.
תנועה פתאומית לכדה את תשומת ליבה, והיא חמקה הצידה כשגבר פרוע שיער כשל מפתח סמטה, צונח על ברכיו. סוניה עצרה והושיטה לו יד, אולם נדמה שהזקן אפילו לא הבחין בה. הוא קם על רגליו במאמץ והצטרף לדמויות השחוחות שעשו דרכן במורד הרחוב.
סוניה נאנחה, מציצה מעבר לשולי הברדס. שומר עמד בעצלתיים בפתח הסמטה. שפתיו מעוותות בחיוך מלא בוז; מבטו ריצד מדמות לדמות. היא צמצמה עיניים לעומתו, אולם כשהפנה את ראשו לעברה, מיהרה להסיט מבט.
ארורים יהיו השומרים האלה, היא חשבה. מי ייתן ופארנים ארסיים יזחלו לתוך המגפיים שלהם. קללה זו עוררה בה נקיפות מצפון קלות, שכן נזכרה במספר שומרים שהפגינו טוב לב כלפיה, אך היא לא הייתה במצב רוח לאבחנות.
סוניה התאימה צעדיה לדמויות המדשדשות סביבה, עוקבת אחריהם מהרחוב אל שדרה רחבה יותר. משני צידיהם התנשאו בניינים בני שתים ושלוש קומות. פרצופים רבים הצטופפו בחלונות הקומות העליונות, באחד מהם גבר בבגדים הדורים הרים ילד קטן כדי לאפשר לו לצפות באנשים מתחתיו. האיש עיקם את אפו בבוז, וכאשר הצביע אל הרחוב, הילד עיווה פניו כאילו טעם מבחיל עלה בפיו.
סוניה נעצה בהם מבט רושף. הם לא יהיו שבעי רצון כל כך אם אזרוק אבן על החלון שלהם. היא הביטה סביבה בהיסוס, אך גם אם היו אבנים מפוזרות על הקרקע, הרי שהשלג הבוצי החביאן היטב.
לאחר צעדים ספורים הבחינה בזוג שומרים שעמדו בפתח הסמטה למולה. עם מעילי עור נוקשים מחוזקים לגופם וקסדות ברזל על ראשיהם, השומרים נראו כבדים פי שניים מהקבצנים שעליהם נצטוו להשגיח. הם נשאו מגני עץ, וממותניהם השתלשלו מקוֹלים – מוטות ברזל אלו נראו ושימשו כאלות בתוספת אנקולים שחוברו מעל הידית ונועדו לבלום סכין תוקף. סוניה חלפה על פני שני הגברים, כובשת עיניה בקרקע.
-לחסום 'תם לפני שיגיעו לכיכר", אמר אחד השומרים. "בערך עשרים מ'ם. ראש הכנופיה בריון רציני. יש לו צלקת על הצוואר ו-"
ליבה של סוניה החסיר פעימה. הייתכן...?
צעדים ספורים מעבר לשומרים ניצבה דלת שקועה בקיר. סוניה החליקה אל תוך הגומחה המוצלת שלפני הדלת, סובבה ראשה הגניבה מבט אל השומרים, ואז קפצה בבהלה בראותה שתי עיניים בוהות בה חזרה מפתח הדלת.
אישה התבוננה בה, עיניה פעורות בהפתעה. סוניה התרחקה צעד אחד אחורנית. הזרה נסוגה גם היא, וחייכה כשסוניה פלטה צחוק חטוף.
זו רק בבואה! סוניה הושיטה ידה ואצבעותיה נגעו בריבוע מתכת ממורק המחובר לקיר. מילים נחרטו על הלוחית, אולם היא לא ידעה מספיק קרוא וכתוב כדי להבין אותן.
היא בחנה את בבואתה. פנים כחושות ולחיים שקועות. שיער קצר וכהה. אף אחד מעולם לא כינה אותה "יפה". היא עדיין הצליחה להתחזות לנער כשחפצה בכך. דודתה אמרה לה שהיא דומה יותר לאמא, שנפטרה זה מכבר, מכפי שהיא דומה לאביה, אך סוניה חשדה כי ג'וֹנה פשוט לא רוצה לראות קווי דמיון בין אחייניתה לגיסה הנעדר.
סוניה רכנה אל בבואתה. אימה הייתה יפיפייה. אולי, אם אאריך את שיערי, היא הרהרה, ואלבש משהו נשי...
...אוי, אל תטרחי. היא הסתובבה ונחרה בבוז, כועסת על שהרשתה לדמיונות כאלה להסיח את דעתה.
"-לפני עשרים דקות בערך", אמר קול בקרבתה. היא נדרכה כשנזכרה מדוע נכנסה לגומחה.
"ואיפה הם 'תכננים לתפוס 'תם?"
"לא'דע, מוֹל".
"אה, הייתי רוצה להיות שמה. ראיתי מה הם עשו לפּוֹרְלֶן שנה שעברה, הממזרים הקטנים. לקח כמה שבועות עד שהפריחה עברה לו, ובמשך ימים הוא לא ראה כמו שצריך. אולי אני אוכל להתחמק מ- האי! 'תה הולך בכיוון הלא נכון, ילד!"
סוניה התעלמה מצעקת החייל, יודעת כי הוא ושותפו לא יעזבו את עמדתם בפתח הסמטה, מחשש שהאנשים ברחוב ינצלו את דעתם המוסחת על מנת להימלט. היא פתחה בריצה, מפלסת דרך בהמון המתעבה. מפעם לפעם עצרה לחפש פנים מוכרות.
לא נותר בה ספק בדבר זהות הכנופיה שעליה דיברו השומרים. הסיפורים אודות מעלליהם של נערי הארין במהלך הטיהור האחרון סופרו שוב ושוב לאורך החורף הקשה של השנה שעברה. היא שמחה לשמוע שחבריה הוותיקים עדיין משתובבים, למרות שנאלצה להסכים עם דודתה כי מוטב לה לשמור מרחק מהצרות שהם מעוללים. כעת נראה היה שהשומרים זוממים את נקמתם.
זוהי הוכחה לכך שג'ונה צודקת. סוניה חייכה בקדרות. היא הייתה פושטת את העור שלי אילו ידעה מה אני עושה, אבל אני חייבת להזהיר את הארין. היא סרקה שוב את ההמון. אני לא הולכת לחזור אל הכנופיה או משהו כזה. אני רק צריכה למצוא צופה – הנה!
נער עמד בצללי גומחה, גופו רפוי ועיניו נעוצות בסביבתו, זועפות ועוינות. על אף שלמראית עין הפגין חוסר עניין, מבטו נדד בין פתחי הסמטאות. כשעיניו פגשו בעיניה, סוניה הושיטה יד לסדר את ברדסה מסמנת לו את האות הסודי, אשר היה נראה כתנועה גסה לרוב האנשים. הוא צמצם עיניו, והשיב לה בסימן מהיר.
כעת, לאחר שהשתכנעה כי הוא אכן צופה, החלה לפלס דרכה בהמון, עד שנעצרה פסיעות מעטות מהדלת, מעמידה פנים שהיא מסדרת את רצועת מגפה.
"מי השותפים שלך?" הוא שאל, מבלי להפנות אליה מבט.
"אפ'חד".
"השתמשת בסימן ישן".
"מזמן לא יצאתי".
הוא עצר. "מה 'ת רוצה?"
"שמעתי את השומרים מדברים", היא אמרה לו. "מתכננים לתפוס מישהו".
הצופה השמיע קול גס. "ולמה שאני אאמין לך?"
"הכרתי את הארין פעם", היא ענתה, מזדקפת.
הנער חכך בדעתו לרגע, ואז יצא מהגומחה ולפת את זרועה. "אז בואי נראה אם הוא זוכר אותך".
ליבה של סוניה החסיר פעימה כשהוא החל למשוך אותה אל תוך ההמון. הבוץ היה חלקלק והיא ידעה שאם תנסה להתחפר בו ברגליה, תמצא עצמה שרועה בתוכו. היא מלמלה קללה.
"אתה לא צריך לקחת אותי אליו", היא אמרה. "רק תגיד לו את השם שלי. הוא ידע שאני לא מוכרת לו סיפורים".
הנער התעלם ממנה. שומרים בחנו אותם בחשדנות בעת שחלפו על פניהם. סוניה ניסתה לסובב את זרועה, אך הנער אחז בה בחוזקה. הוא משך אותה אל רחוב צדדי.
"תקשיב לי", היא אמרה. "שמי סוניה. הוא מכיר אותי. גם קרי".
"אז בטח לא אכפת לך לראות אותם שוב", ירה הנער מעבר לכתפו.
הרחוב הצדדי היה צפוף, ונדמה היה כי האנשים בו ממהרים. היא אחזה בפנס רחוב ועצרה אותו.
"אני לא יכולה לבוא אתך. אני חייבת לפגוש את דודה שלי. עזוב אותי-"
לחץ ההמון פסק, לאחר שרב האנשים חלפו על פניהם והמשיכו במורד הרחוב. סוניה הרימה מבטה וגנחה.
"ג'וֹנה תהרוג אותי".
שורת שומרים התפרשה לאורך הרחוב, מגניהם מורמים. מספר נערים צעדו לפניהם, מקניטים ומקללים. בעוד סוניה מתבוננת, נער השליך חפץ קטן על השומרים. הקליע פגע במגן והתפוצץ בעננת אבק אדום. הנערים פרצו בתשואות כשהשומרים התרחקו מהם צעדים אחדים.
מספר פסיעות מאחורי הנערים, עמדו שתי דמויות מוכרות. אחת מהן גבוהה ומוצקה מכפי שסוניה זכרה אותה, עמדה עם ידיים על המותניים. שנתיים של התבגרות מחקו את חזותו הנערית של הארין, אולם מאופן עמידתו, סוניה הסיקה שהוא לא השתנה הרבה מעבר לכך. מאז ומתמיד היה מנהיגה הבלתי מעורער של הכנופיה, נכון לחנך באגרופו את כל מי שראוי לכך.
לצידו ניצב נער שגודלו כמחצית מגודלו של הארין. סוניה חייכה בעל כורחה. קרי כלל לא גדל מאז הפעם האחרונה שראתה אותו, והיא ידעה שעובדה זו בוודאי מרגיזה אותו עד מאוד. על אף היותו נמוך קומה, קרי זכה ליחס של כבוד בקרב חברי הכנופיה, משום שאביו עבד בשביל הגנבים.
בעודה נגררת בידי הצופה קרוב יותר לאירוע, היא ראתה את קרי מלקק אצבע, זוקר אותה, ומהנהן. הארין השמיע צעקה. הנערים שלפו צרורות קטנים מבגדיהם והשליכו אותם על השומרים. עננת אבק אדום נפוצה מהמגנים, וסוניה חייכה חיוך רחב כשהגברים החלו לקלל ולזעוק בכאב.
אולם אז, מהסמטה שמאחורי השומרים, הגיחה דמות בודדה אל הרחוב. סוניה הרימה מבטה ודמה קפא.
"קוסם!" היא השתנקה.
הנער שעמד לצידה הבחין גם הוא בדמות עטופת הגלימות, ושאף אוויר בחדות. "האי! קוסם!" הוא צעק. הנערים והשומרים הזדקפו ונפנו אל הדמות.
כולם כשלו לאחור כשהכה בהם פרץ אוויר חם. צחנה הציפה את הנחיריים של סוניה, ועיניה החלו לדמוע כשהאבק האדום נשב אל פניה. הרוח דעכה באחת, והשתררה דממה.
סוניה שפשפה את דמעותיה ומצמצה למול הקרקע, מקווה למצוא שלג נקי שיקל על הכאב. אולם רק בוץ הקיף אותה, חלק וחף מעקבות. דבר מה לא היה כשורה. כשהתבהרה ראייתה, הבחינה בגלים בתוך הבוץ – גלים שיצאו מתוך מגפיי הקוסם.
"רוצו!" שאג הארין. בבת אחת הנערים זינקו, מתרחקים מהשומרים וחולפים על פני סוניה במנוסתם. הצופה זעק, סובב אותה וגרר אותה אחריהם.
פיה התייבש למראה שורת שומרים נוספת, שהמתינה להם בקצה הרחוב. זו הייתה מלכודת! ועכשיו באמת הסתבכתי, אני לכודה יחד איתם!
הצופה גרר אותה הלאה, עוקב אחריי הכנופיה של הארין בעוד הנערים אצים אל עבר השומרים. כשקרבו, השומרים הרימו את מגניהם בציפייה. במרחק פסיעות אחדות מהשורה, הנערים שינו כיוון וזינקו אל תוך סמטה. בעודה נחפזת להשיגם, הבחינה סוניה בשני גברים במדים, שעונים על הקיר לצד הפתח.
"תתכופפי!" נשמע קול מוכר.
יד אחזה בה ומשכה אותה מטה. היא התכווצה בכאב כשברכיה הכו באבני הריצוף שמתחת לבוץ. למשמע קריאות מאחוריה, הפנתה מבט לאחור וראתה מסה של זרועות ומגנים, חוסמים את המעבר הצר בין הבניינים, אפופים בעננת אבק אדום.
"סוניה?"
הקול היה מוכר וחדור תדהמה. היא הרימה מבטה וחייכה חיוך רחב כשראתה את קרי כורע לצידה.
"היא סיפרה לי שהשומרים מתכננים מארב", אמר לו הצופה.
קרי הנהן. "אנחנו ידענו". חיוך התפשט לאיטו על פניו, אולם אז הוא הסב מבטו ממנה אל השומרים, וחיוכו נעלם. "קדימה, כולם. צריך לזוז!"
הוא נטל את ידה, הקים אותה על רגליה והוביל אותה בין הנערים המפגיזים את השומרים. בו ברגע, הבזק אור לבן ומסנוור הציף את הסמטה.
"מה זה היה?" השתנקה סוניה, ממצמצת בניסיון להפיג את חזיון הרחוב הצר שנותר תלוי לנגד עיניה.
"הקוסם", סינן קרי.
"רוצו!" שאג הארין מקרבת מקום. סוניה כשלה קדימה, עיוורת למחצה. מישהו התנגש בגבה והיא נפלה. קרי אחז בזרועותיה, הקים אותה, והוביל אותה הלאה.
הם זינקו מתוך הסמטה וסוניה הבחינה שהם חזרו לרחוב הראשי. הנערים האטו, הסירו ברדסים ונטמעו בהמון. סוניה עשתה כדוגמתם, ולמשך דקות אחדות היא וקרי צעדו בדממה. דמות גבוהה הופיעה לצד קרי והציצה מעבר לשולי ברדסה על מנת לבחון את סוניה.
"האי! תראו מי זה!" העיניים של הארין נפערו. "סוניה! מה את עושה כאן?"
היא חייכה. "שוב מסתבכת בבלגאן שלך, הארין".
"היא שמעה שהשומרים מתכננים מארב ויצאה לחפש אותנו", הסביר קרי.
הארין נופף בידו בביטול. "ידענו שהם ינסו להחזיר לנו, אז ווידאנו שתהיה דרך מילוט".
סוניה הנהנה, חושבת על השומרים השרועים בפתח הסמטה. "הייתי צריכה לנחש שאתם יודעים".
"אז איפה היית? לא ראינו אותך... שנים".
"שנתיים. גרנו ברובע הצפוני. דוד ראנֶל קיבל חדר בשיכון".
"שמעתי ששכר הדירה מסריח בשיכונים האלה – ושהכול עולה כפול רק בגלל שאת גרה בתוך החומות".
"זה נכון, אבל הסתדרנו".
"איך?"
"תיקנו נעליים ובגדים".
הארין הנהן. "אז זאת הסיבה שלא ראינו אותך כל כך הרבה זמן".
סוניה חייכה. כן, וגם משום שג'ונה ניסתה למנוע ממני להתרועע עם הכנופיה שלך. דודתה לא חיבבה את הארין וחבריו. לא ולא...
"לא נשמע מרגש במיוחד", מלמל קרי.
היא התבוננה בו, מבחינה כי על אף שלא גדל רבות בשנים האחרונות, פניו כבר לא היו נעריות. הוא לבש מעיל חדש וארוך, אשר חוטים השתלשלו ממנו במקומות בהם קוצר, וקרוב לוודאי שבבטנתו היו חבויים כיסים מלאים במפתחות גנבים, סכינים, תכשיטים זולים, וממתקים. היא תמיד תהתה מה יעשה קרי לאחר שיתבגר ויפסיק לכייס ולפרוץ מנעולים.
"זה היה פחות מסוכן מלהסתובב אתכם", היא אמרה לו.
קרי צמצם עיניו. "את מדברת כמו ג'ונה".
בעבר משפט כזה היה עוקץ אותה. היא חייכה. "הדיבורים של ג'ונה הוציאו אותנו מהאשפתות".
"אז", קטע אותה הארין. "אם יש לך חדר בשיכון, למה את כאן?"
סוניה הזעיפה פנים ומצב רוחה העכיר. "המלך מפנה את דיירי השיכונים", סיפרה לו. "הוא אומר שהוא לא רוצה שכל כך הרבה אנשים יגורו בבניין אחד – שזה לא נקי. הבוקר שומרים הגיעו וזרקו אותנו החוצה".
הארין הזעיף פנים ומלמל קללה. היא הציצה בקרי וראתה שהניצוץ המתגרה נעלם מעיניו. היא הסיטה מבטה, אסירת תודה על הבנתם, אם כי לא מצאה בה נחמה.
די היה במילה אחת מהארמון על מנת לגזול ממנה בבוקר אחד, את כל אשר היא, דודה ודודתה עמלו למענו. הם אפילו לא הספיקו לחשוב על משמעות הדבר, כשנאחזו במיטלטליהם רגע לפני שהושלכו אל הרחוב.
"אז איפה ג'ונה וראנל?" שאל הארין.
"הם שלחו אותי לבדוק אם אפשר להשיג חדר בבית הישן".
קרי הישיר אליה מבט. "תבואי לראות אותי אם לא".
היא הנהנה. "תודה".
ההמון נשפך לאיטו מהרחוב אל רחבה גדולה ומרוצפת. הייתה זו הכיכר הצפונית, בה נערכו שווקים קטנים מקומיים מדי שבוע. סוניה ודודתה נהגו לבקר בכיכר באופן קבוע – עד עתה נהגו לבקר בה באופן קבוע.
בכיכר התאספו מאות אנשים. אף-על-פי שרבים המשיכו הלאה דרך השערים הצפוניים, אחרים התמהמהו בתקווה לפגוש את אהוביהם בטרם ייכנסו לתוהו ובוהו של האשפתות, ואחדים תמיד סרבו לנוע עד שהתנועה נכפתה עליהם.
קרי והארין עצרו על שפת הבריכה במרכז הכיכר. פסלו של המלך קַלְפּוֹל התנשא מתוך המים. המלך, שמת זה מכבר, היה קרוב לשנת הארבעים לחייו בעת שהביס את שודדי ההרים, אך הוא הוצג כאן כאיש צעיר, ידו הימנית מניפה העתק של חרבו הנודעת, המשובצת יהלומים, והשמאלית אוחזת בגביע מעוטר בהתאם.
לפנים עמד פסל שונה במקומו, אך הוא הופל שלושים שנה קודם לכן. למרות שברבות השנים הוקמו מספר פסלים לכבוד המלך טֶרֶל, כולם הושמדו למעט אחד, ולפי השמועות אפילו הפסל ששרד, מוגן בין כותלי הארמון, הושחת. חרף שאר פעליו, אזרחי אימרדין תמיד ייזכרו את המלך טרל כאיש שפתח בטיהורים השנתיים.
דודה סיפר לה את הסיפור פעמים רבות. שלושים שנה קודם לכן, לאחר שנציגים של בתי אצולה רבי השפעה התלוננו שהרחובות מסוכנים, הורה המלך למשמר לגרש מהעיר את כל הקבצנים, הנוודים חסרי הבית והפושעים. המגורשים החזקים ביותר אשר זעמם התלקח, התקבצו יחדיו, ובעזרת כלי נשק שסיפקו להם גנבים ומבריחים בעלי ממון, השיבו מלחמה שערה. בתגובה לקרבות הרחוב ולהתפרעויות, המלך פנה אל גילדת הקוסמים בבקשה לסיוע.
המורדים לא נשאו באמתחתם שום כלי נשק יעיל נגד קסם. הם נלכדו או גורשו אל האשפתות. המלך היה כה שבע רצון מן החגיגות שערכו הבתים לכבוד הגירוש, שהוא הכריז כי העיר תטוהר מנוודים מידי חורף.
עם מות המלך לפני חמש שנים, קיוו רבים כי הטיהורים ייפסקו, אולם בנו של טרל, המלך מֶרין, המשיך במסורת. כשהביטה סביבה, היא התקשתה לדמיין שהאנשים החלושים והחולניים למראה הללו אי-פעם יהוו איום. אז הבחינה שמספר נערים התאספו סביב הארין, מתבוננים במנהיגם בציפייה. היא חשה את בטנה מתכווצת בחשש פתאומי.
"אני חייבת ללכת", היא אמרה.
"לא, אל תלכי", מחה קרי. "רק עכשיו מצאנו שוב אחד את השנייה".
היא הנידה בראשה. "התעכבתי יותר מדי. ג'ונה וראנל אולי כבר הגיעו לאשפתות".
"אז את כבר ממילא בצרות". קרי משך בכתפיו. "את עדיין מפחדת לחטוף, אה?"
היא נעצה בו מבט נוזף. הוא לא נרתע, והשיב לה בחיוך.
"הנה". הוא לחץ דבר מה אל תוך ידה. היא הביטה מטה, בוחנת את חפיסת הנייר הקטנה.
"זה החומר שזרקתם על השומרים?"
קרי הנהן. "אבק פַּאפֵּאה", הוא אמר. "שורף ת'עיניים של'ם ועושה להם פריחה".
"אבל לא טוב נגד קוסמים".
הוא חייך חיוך רחב. "החטפתי לאחד פעם. תפסתי אותו בהפתעה".
סוניה החלה להשיב לו את החפיסה, אך קרי נופף בידו.
"תשמרי את זה", הוא אמר. "זה לא מועיל כאן. הקוסמים תמיד בונים קיר".
היא הנידה בראשה. "אז אתם זורקים אבנים במקום? למה אתם טורחים?"
"זה עושה הרגשה טובה". קרי השיב מבטו אל הרחוב, עיניו אפורות כפלדה. "אם לא היינו עושים את זה, זה היה כאילו הטיהור לא מפריע לנו. אנחנו לא יכולים לתת להם לגרש אותנו מהעיר בלי לעשות קצת הצגות, לא?"
היא משכה בכתפיה והביטה בנערים. עיניהם ברקו בציפייה. היא תמיד חשה כי זו טיפשות חסרת טעם להשליך דברים על קוסמים.
"אבל אתה והארין בקושי נכנסים לעיר", היא אמרה.
"נכון, אבל מגיעה לנו הזכות לעשות את זה אם אנחנו רוצים". קרי חייך חיוך רחב. "וזה הזמן היחיד שבו אנחנו יכולים לעשות צרות מבלי שהגנבים ידחפו את האף שלהם".
סוניה גלגלה את עיניה. "אז זה העניין".
"האי! בואו נזוז!" שאג הארין מעל השאון.
כשהנערים הריעו והחלו להתרחק, קרי הביט בה בציפייה.
"בואי", הוא דחק בה. "יהיה כיף".
סוניה הנידה בראשה.
"את לא חייבת להצטרף. רק תסתכלי", הוא אמר. "אחרי זה, אני אבוא אתך ואסדר לך מקום לגור בו".
"אבל-"
"הנה". קרי הושיט ידו והתיר את צעיפה. הוא קיפל את הצעיף בצורת משולש, כיסה בו את ראשה וקשר אותו תחת סנטרה. "עכשיו את נראית יותר כמו בת. אפילו אם השומרים יחליטו לרדוף אחרינו – מה שהם אף פעם לא עושים – הם לא יחשבו שאת מעוללת צרות. זהו", הוא טפח קלות על לחייה, "הרבה יותר טוב. עכשיו בואי. אני לא אתן לך להיעלם עוד פעם".
היא נאנחה. "בסדר".
מספר האנשים הלך וגדל, והכנופיה החלה להידחף קדימה דרך ההמון המוחץ. להפתעתה של סוניה, איש לא מחה נגדם או השיב להם בדחיפות. תחת זאת, הגברים והנשים שעל פניהם חלפה רכנו כדי להניח אבנים ופירות רקובים בידיה, וללחוש לה מילות עידוד. בעודה עוקבת אחר קרי מותירה את הפנים הלהוטות מאחור, חשה שהתרגשות מתעוררת בקרבה. אנשים מיושבים בדעתם, כמו דודה ודודתה, כבר עזבו את הכיכר הצפונית. אלו שנשארו השתוקקו לצפות בהפגנת מחאה – גם אם היא חסרת טעם לחלוטין.
ההמון הידלדל כשהכנופיה הגיעה לקצהו. בצידה האחד ראתה סוניה אנשים ממשיכים להיכנס לכיכר מרחוב צדדי. בצידה השני התנשאו מעל ההמון השערים הרחוקים. לפניה...
סוניה עצרה, חשה איך ביטחונה מתנקז מתוכה. בעוד קרי מתקדם, היא התרחקה מספר צעדים ועצרה מאחורי אישה זקנה. במרחק של פחות מעשרים פסיעות ממנה ניצבה שורת קוסמים.
היא התנשמה עמוקות, נושפת באיטיות. היא ידעה שהקוסמים לא ימושו ממקומם. הם יתעלמו מההמון עד שיהיו מוכנים לסלק אותו מהכיכר. לא הייתה סיבה לפחד.
היא בלעה רוק, מכריחה עצמה להסב מבט ולחפש אחר הנערים. הארין, קרי והאחרים התקדמו הלאה, משוטטים בינות לנהר המדלדל של המאחרים לבוא, אשר התחברו אל ההמון.
היא שוב הרימה מבט אל הקוסמים, ונרעדה. מעולם עד כה לא הייתה קרובה אליהם כל כך, והייתה זו הפעם הראשונה שניקרה בפניה ההזדמנות לבחון אותם היטב.
הם לבשו מדים: גלימות רחבות שרוולים, קשורות באבנט סביב מותניהם. לפי דוד ראנל, בגדים כאלה היו אופנתיים לפני מאות שנים, אולם כעת החוק אסר על אנשים רגילים להתלבש כקוסמים.
כולם היו גברים. ממקום עומדה יכלה לראות תשעה, עומדים לבד או בזוגות, יוצרים חלק משורה אשר בקרוב היא ידעה, תכתר את הכיכר. חלקם היו בני עשרים לכל היותר, ואילו אחרים נראו עתיקי יומין. אחד הקרובים ביותר - גבר בהיר שיער כבן שלושים – היה נאה, חזותו מטופחת וחלקלקה. השאר נראו רגילים להפתיע.
בזווית עינה הבחינה בתנועה פתאומית, והספיקה להסתובב ולראות את הארין מניף זרועו קדימה. אבן חתכה את האוויר אל עבר הקוסמים. למרות שידעה מה יתרחש, עצרה את נשימתה.
האבן התנגשה במחסום קשה ובלתי נראה, ונפלה לקרקע. סוניה שיחררה את נשימתה כשנערים נוספים החלו להשליך אבנים. כמה מהדמויות עטויות הגלימה הרימו מבטן והתבוננו בקליעים, שנבלמו באוויר לפניהן בקולות נקישה. קוסמים אחרים העיפו מבט חטוף בנערים, ואז המשיכו בשיחתם.
סוניה בהתה במקום בו ניצב מחסום הקוסמים. היא לא ראתה דבר. היא צעדה לפנים, שלפה את אחד הגושים מכיסיה, והשליכה אותו בכל כוחה. הוא התפרק כשפגע בקיר הבלתי נראה, ולרגע עננת אבק התאבכה באוויר, שטוחה בצד אחד.
היא שמעה צחקוק נמוך בקרבתה, ונפנתה אל זקנה שחייכה אליה חיוך רחב.
"זה היה 'חד טוב", קרקרה האישה. "תראי להם מה זה. יאללה".
סוניה החליקה ידה אל תוך הכיס וחשה את אצבעותיה נסגרות סביב אבן גדולה. היא התקרבה מספר צעדים אל הקוסמים וחייכה. היא ראתה רוגז על פניהם. ניכר בהם שלא אהבו התרסה, אך משהו מנע מהם להתעמת עם הנערים.
מעבר למסך האבק נשמעו קולות. הקוסם המטופח הרים מבט, ואז נפנה חזרה אל חברו, גבר מבוגר שבשיערו זרקה שיבה.
"שרצים עלובים", שפתיו התעוותו בבוז. "מתי כבר נוכל להיפטר מהם?"
בטנה של סוניה התהפכה, והיא הידקה אחיזה באבן. היא הוציאה אותה ואמדה את משקלה. כבדה. סוניה פנתה לעבר הקוסמים, מקבצת בקרבה את רגשות הכעס על הפינוי מביתה, ואת שנאת הקוסמים הטבועה בה מילדות, והשליכה את האבן על הדובר. היא עקבה במבטה אחר מסלול האבן באוויר, וכאשר הקליע התקרב אל מחסום הקוסמים, היא ציוותה עליו לעבור ולהגיע אל יעדו.
גל של אור כחול הבזיק מתוכה, והאבן הלמה ברקת הקוסם בקול חבטה עמום. הוא קפא, בוהה ללא ניע, אז ברכיו התקפלו תחתיו וחברו מיהר קדימה לתפוס אותו.
סוניה פעורת פה, לטשה עיניים בעוד הקוסם המבוגר מוריד את חברו אל הקרקע. הקנטות הנערים דעכו. דממה התפשטה בהמון כעשן סמיך.
קריאות תדהמה נשמעו כששני קוסמים נוספים זינקו לפנים וכרעו לצד חברם השרוע. חברים של הארין ואנשים אחרים בהמון, החלו להריע. השאון שב ועלה בכיכר כשאנשים מלמלו וצעקו את אשר אירע.
סוניה הביטה מטה אל ידיה. הצלחתי. פרצתי את המחסום, אבל זה לא ייתכן, אלא אם כן...
אלא אם כן השתמשתי בקסם.
צינה שטפה את גופה כשנזכרה כיצד מיקדה את כל כעסה ושנאתה באבן, כיצד עקבה אחר מסלולה בעיני רוחה וציוותה עליה לפרוץ את המחסום. משהו ניעור בתוכה בתגובה, כמו היה להוט שתחזור על מעשיה.
היא הרימה את מבטה, רואה כי מספר קוסמים התאספו סביב חברם השרוע. חלקם כרעו לצידו, אולם רובם היפנו מבטים נוקבים אל האנשים בכיכר, עיניהם תרות. הם מחפשים אותי, חשבה לפתע. כאילו שמע את מחשבתה, אחד מהם נפנה לעברה. היא קפאה באימה, אולם עיניו החליקו מעליה וחקרו את ההמון.
הם לא יודעים מי עשה זאת. סוניה השתנקה בהקלה. היא הביטה סביב, מבחינה בהמון הניצב מספר פסיעות מאחוריה. הנערים החלו להתרחק. היא עשתה כדוגמתם, ליבה הולם בעוז.
אז הזדקף הקוסם המבוגר. בניגוד לאחרים, הוא היישר אליה מבט ללא היסוס. הוא הצביע עליה ושאר הקוסמים הסתובבו לבהות בה. נחשול אימה הציף אותה כשהם החלו להרים את ידיהם. היא הסתובבה וזינקה אל עבר ההמון. בזווית עינה ראתה את שאר הנערים נסים על נפשם. ראייתה היטשטשה כשרצף ברקים מהיר האיר את הפנים למולה, ואז צרחות שיסעו את האוויר. גל חום שטף אותה והיא צנחה על ברכיה, משתנקת.
"חידלו!"
סוניה לא חשה כאב. היא הביטה מטה והתנשפה בהקלה כשגילתה שגופה נותר שלם. היא הרימה מבטה: אנשים המשיכו לנוס, מתעלמים מן הפקודה שעדיין הדהדה בכיכר, מוגברת על-ידי קסם.
ריח שרוף עלה באפה. סוניה הסתובבה וראתה דמות שרועה על גחונה זרוקה על הדרך המרוצפת, רק מספר פסיעות ממנה. למרות שהלהבות ליחכו את בגדיה ברעבתנות, הדמות לא זעה. ואז סוניה הבחינה בעיסה המפוחמת שהייתה פעם זרוע, ובטנה התהפכה בבחילה.
"אל תפגעו בה!"
היא קמה על רגליה במאמץ, סחרחורת תקפה אותה בעודה מתרחקת מהגופה. נערים נמלטים חלפו על פניה מכל עבר. היא הכריחה את עצמה לרוץ, מועדת ללא הרף.
סוניה השיגה את ההמון בשערים הצפוניים ונדחפה לתוכו. היא נאבקה להתקדם, דוחקת הצידה את האנשים בדרכה, מטילה עצמה לפנים. היא חשה שהאבנים מכבידים על כיסיה, ונפטרה מהן. רגליה נתקלו בדבר מה, והיא נפלה, אך קמה על רגליה והמשיכה הלאה.
ידיים אחזו בה מאחור בגסות. היא התפתלה ושאפה אוויר כדי לצרוח, אך הידיים סובבו אותה, ועיניה נפגשו בעיניו הכחולות והמוכרות של הארין.
פרק 2
דיון הקוסמים
אף-על-פי שלורד רוֹתֶ'ן ביקר בהיכל הגילדה פעמים אינספור מאז סיים את לימודיו לפני שלושים שנה, רק לעיתים רחוקות שמע קולות כה רבים מהדהדים בו.
הוא בחן את המון הגברים והנשים לבושי הגלימות שהשתרע לפניו. מעגלי קוסמים התגבשו, ורות'ן הבחין בסיעות ובפלגים הרגילים. קוסמים אחרים שוטטו אנה ואנה, עוזבים מעגל אחד ומצטרפים לאחר. ידיים הבזיקו מחוות מפוארות, ומפעם לפעם קריאת התפעלות או הכחשה התגברה על השאון.
אספות היו לרוב אירועים מכובדים ומסודרים, אולם בטרם הגיע הנשיא להשליט סדר, נהגו המשתתפים לדשדש במרכז ההיכל ולשוחח זה עם זה. בעודו מתקדם אל עבר ההמון, רות'ן קלט קטעי שיחות, שנדמו כבוקעות מן התקרה. קולות הוגברו בהיכל הגילדה בצורות משונות ומפתיעות, בייחוד קולות רמים.
השפעה זו לא הייתה קסומה, כפי שהניחו לעיתים קרובות מבקרים נטולי יכולת קסם, אלא תוצאה לא מתוכננת של הסבת הבניין להיכל. היה זה הבניין הראשון בגילדה, והוא הכיל חדרי מגורים לקוסמים ושוליותיהם, כמו גם חללים המוקצים ללימודים ולפגישות. ארבע מאות שנה מאוחר יותר, לנוכח גידול מהיר במספרם, הקימה הגילדה מספר בניינים חדשים. הקוסמים לא רצו להחריב את ביתם הראשון, ולכן שברו את הקירות הפנימיים והכניסו מושבים, ומאז נערכו בבניין כל האספות של הגילדה, השימועים, טקסי הקבלה וסיום הלימודים.
דמות גבוהת קומה וסגולת גלימות הגיחה מההמון וצעדה אל עבר רות'ן. לנוכח ארשת הפנים הלהוטה של הקוסם הצעיר יותר, רות'ן חייך. דאניל התלונן לא פעם שמעולם לא אירע בגילדה שום אירוע מסעיר.
"שלום, ידידי הוותיק. איך היה?" שאל דאניל.
רות'ן שילב זרועותיו. "ידיד וותיק, אה?"
"אז נבל וותיק". דאניל נופף בידו בביטול. "מה אמר הנשיא?"
"שום דבר. הוא רק רצה שאתאר את שאירע. נראה שהנני היחיד שראה אותה".
"למזלה", ענה דאניל. "למה האחרים ניסו להרוג אותה?"
רות'ן הניד בראשו. "אינני חושב שזו הייתה כוונתם".
מעל לרחשי הקולות נשמע צלצול גונג, וקולו המוגבר של נשיא הגילדה מילא את ההיכל.
"הקוסמים מתבקשים לשבת במקומותיהם".
רות'ן העיף מבט לאחור, צופה בדלתות הראשיות הכבירות נסגרות, בקיר האחורי של ההיכל. המון הגלימות התפזר כאשר הקוסמים החלו לנוע אל עבר הכיסאות בשני צידי החדר. דאניל הנהן אל עבר החזית.
"זכינו בנוכחות נדירה".
רות'ן עקב אחר מבטו. הקוסמים הבכירים החלו לשבת במקומותיהם. כאות למעמדם וסמכותם בגילדה, כיסאותיהם היו מסודרים בחמישה מפלסים בחזית ההיכל. הגישה לכיסאות המוגבהים התאפשרה דרך שני גרמי מדרגות צרים. במרכז השורה הגבוהה ביותר ניצב כיסא גדול, מעוטר בזהב וסמלו של המלך רקום על משענתו: ציפור לילה מהודרת. כיסא זה היה ריק, אולם בכיסאות משני צידיו ישבו קוסמים, אשר חגרו למותניהם אבנטים זהובים.
"יועצי המלך", מלמל רות'ן. "מעניין".
"כן", ענה דאניל. "תהיתי אם המלך מרין ייחס מספיק חשיבות למפגש הזה כדי להשתתף בו".
"לא מספיק כדי לבוא בעצמו".
"בוודאי שלא". דאניל חייך. "אז היינו מתנהגים יפה".
רות'ן משך בכתפיו. "אין זה משנה, דאניל. גם ללא נוכחותם של היועצים, איש מאתנו לא היה אומר דבר, שהיה נמנע מלומר בנוכחות המלך. לא, הם כאן בשביל לוודא שלא נסתפק בדיבורים על הנערה".
הם הגיעו לכיסאותיהם הקבועים והתיישבו. דאניל נשען לאחור בכיסאו וסקר את החדר. "כל זאת בשל נערת רחוב מוזנחת".
רות'ן צחק. "היא באמת גרמה למהומה לא קטנה, האין זאת?"
"פֶרְגוֹן לא הצטרף אלינו", דאניל צמצם עיניו למול שורות הכיסאות הצמודים לקיר הנגדי, "אולם חסידיו נוכחים".
למרות שלא מצא חן בעיני רות'ן שחברו מביע סלידה כלפי קוסם אחר בפומבי, הוא חייך בעל כורחו. הנטייה של פרגון לתחוב אפו לענייניהם של אחרים, לא זיכתה אותו באהדה רבה בקרב עמיתיו. "למיטב זכרוני, דוח המרפא מציין שהמכה גרמה לבלבול ואי שקט רציניים. המרפא חש כי מן התבונה לטפל בפרגון בסם שינה".
דאניל פלט צהלת שמחה שקטה. "פרגון ישן! הוא ירתח מזעם כאשר יבין שהחמיץ את הפגישה הזו!"
הגונג צלצל ורחשי הקולות בחדר החלו לדעוך.
"כפי שאתה יכול לתאר לעצמך, הנשיא לוֹרְלֶן מאוכזב עד מאוד מכך שנבצר מלורד פרגון לספר את גרסתו לאירועים", הוסיף רות'ן בקול שקט.
דאניל החניק פרץ צחוק. רות'ן הביט בקוסמים הבכירים בעברו השני של ההיכל, רואה שכולם התיישבו במקומותיהם. רק הנשיא לורלן נותר עומד, גונג בידו האחת, מקוש בידו השנייה.
הפנים של לורלן עטו ארשת קודרת, שלא הייתה אופיינית לו. רות'ן הרצין, מבין כי זהו המשבר הראשון שפקד את הגילדה מאז נבחר לורלן לתפקיד הנשיא. לורלן הוכיח עצמו לעילא בהתמודדות עם עסקי היומיום של הגילדה, אך קוסמים לא מעטים תהו כיצד יטפל במשבר כזה.
"הכרזתי על אספה זו על מנת לדון באירועים שהתרחשו הבוקר בכיכר הצפונית", פתח לורלן. "שני נושאים כבדי משקל עומדים על הפרק: הריגת אדם חף מפשע, וגילויה של קוסמת אשר אינה תחת שליטתנו. ראשית נטפל בנושא החמור ביותר. אני מזמין את לורד רות'ן כעד לאירוע".
דאניל נעץ ברות'ן מבט מופתע, ואז חייך. "כמובן. בוודאי חלפו כבר שנים מאז עמדת שם למטה. בהצלחה".
רות'ן קם על רגליו ונעץ בחברו מבט מצמית. "תודה שהזכרת לי. אני אהיה בסדר".
ראשים נפנו כשהנאספים התבוננו ברות'ן חוצה את ההיכל ומתייצב בפני הקוסמים הבכירים. הוא הטה ראשו אל עבר הנשיא. לורלן השיב לו בהנהון.
"ספר לנו מה ראית, לורד רות'ן".
רות'ן עצר לברור את מלותיו. ציפו מאדם המדבר בפני הגילדה לתמצת דבריו ולהימנע מפירוט יתר.
"כשהגעתי הבוקר לכיכר הצפונית, גיליתי שלורד פרגון כבר ניצב בעמדתו", הוא פתח ואמר. "התייצבתי בעמדתי לצידו וחיזקתי את המגן בכוחי. חלק מהנוודים הצעירים החלו להשליך אבנים, אולם התעלמנו מהם כתמיד". רות'ן הרים מבט אל הקוסמים הבכירים, רואה שהם בוחנים אותו בעיון. הוא הדחיק דקירת חשש. אכן חלף זמן רב מאז הפעם האחרונה בה דיבר בפני הגילדה.
"ברגע הבא, ראיתי בזווית העין הבזק אור כחול וחשתי בהפרעה במגן. לרגע קט ראיתי חפץ עף לעברי, אולם בטרם הספקתי להגיב הוא פגע ברקה של לורד פרגון, אשר איבד את הכרתו. תפסתי את פרגון בעת נפילתו, הורדתי אותו אל הקרקע ווידאתי שפציעתו אינה חמורה. אז, בעוד אחרים חשו לעזרתי, חיפשתי את משליך האבן".
רות'ן חייך חיוך עקום מתוך הזיכרון. "ראיתי שבניגוד לרוב הנערים, אשר נראו מבולבלים ומופתעים, אישה צעירה אחת לטשה עיניים נדהמות בידיה. היא נעלמה מעיניי כשהגיעו עמיתי, וכשהם לא הצליחו לאתר את משליכת האבן, הם פנו אלי בבקשה שאצביע עליה".
הוא הניד בראשו. "כשעשיתי זאת, הם טעו לחשוב כי אני מצביע על נער העומד לידה... והם ביצעו פעולת תגמול".
לורלן החווה לרות'ן לעצור. הוא סקר את הקוסמים בשורת הכיסאות מתחתיו, מבטו מתמקד בלורד בָּאלקַן, ראש הלוחמים.
"לורד באלקן, מה גילית מחקירת הקוסמים שפגעו בנער?"
הקוסם אדום הגלימות קם על רגליו. "תשעה-עשר הקוסמים המעורבים האמינו שהנער הוא התוקף, מאחר שסברו כי נערה לא הייתה זוכה להכשרה כקוסמת מורדת. כל אחד מהם התכוון להמם את הנער, לא להזיק לו. בעקבות תיאורי התקיפות ששמעתי מפי עדי ראייה, השתכנעתי כי אכן לא הייתה להם כוונת זדון. כמו-כן, הסקתי מהדוחות שחלק ממכות ההלם התאחדו לכדי מכת אש רבת היקף. מכה זו היא שהרגה את הנער".
זיכרון הדמות הבוערת הבזיק לנגד עיניו של רות'ן. הוא כבש פניו ברצפה, אחוז בחילה. גם לולא התאחדו, תשע-עשרה מכות הלם היו גורמות לזעזוע חמור בגוף הנער. הוא חש אחראי למה שאירע. אילו רק נקט פעולה בעצמו, בטרם יכלו האחרים להגיב...
"עולות כאן שאלות קשות", אמר לורלן. "קרוב לוודאי שהציבור לא יאמין לנו אם נאמר לו שפשוט טעינו. לא די בהתנצלות. עלינו לנסות לכפר על העוול. שנפצה את משפחת הנער?"
מספר קוסמים בכירים הנהנו, ורות'ן שמע מלמולי הסכמה מאחוריו.
"בהנחה שנצליח לאתר אותם", הוסיף קוסם בכיר.
"חוששתני כי פיצויים לא יתקנו את הנזק שנגרם למוניטין שלנו". לורלן הזעיף פנים. "כיצד נצליח לזכות מחדש בכבוד העם ובאמונו?"
נשמעו מלמולים בתגובה, ואז קריאה: "די בפיצויים".
"תן לזמן לעשות את שלו – אנשים יישכחו", נשמע קול אחר.
"עשינו כמיטב יכולתנו".
וקול שקט יותר, לימינו של רות'ן: "בסך הכול נער אשפתות. למי אכפת?"
רות'ן נאנח. הדברים לא הפתיעו אותו, אולם הם עוררו בו תחושת כעס מוכרת. לפי החוק, הגילדה נועדה להגן על אחרים – וחוק זה לא הבחין בין עשיר לעני. הוא כבר שמע קוסמים טוענים שכל תושבי האשפתות הם גנבים, ואינם ראויים להגנת הגילדה.
"איננו יכולים לעשות יותר מכך", אמר לורד באלקן. "בני המעמדות הגבוהים יקבלו את הטענה שהנער נהרג בשוגג. העניים לא, ושום דבר שנאמר או נעשה לא ישנה את דעתם".
הנשיא לורלן הביט בקוסמים הבכירים בזה אחר זה. כולם הנהנו.
"טוב ויפה", הוא אמר. "נושא זה ייבחן מחדש במפגש הבא, לאחר שיהיה סיפק בידינו לאמוד את השפעות הטרגדיה". הוא שאף עמוקות, הזדקף, וסקר את ההיכל. "כעת נעבור לעניין הבא: הקוסמת המורדת. האם מישהו למעט רות'ן ראה נערה זו, או היה עד לכך שהיא השליכה את האבן?"
השתררה דממה. לורלן הזעיף פנים באכזבה. לרוב, הדיונים באספות התנהלו בעיקר בין שלושת ראשי האסכולות: הגבירה וינארה, לורד באלקן ולורד סארין. הגבירה וינארה, ראש המרפאים, הייתה אישה מעשית וחמורת סבר, אולם לעיתים הפתיעה בחמלתה. לורד באלקן החסון היה חד הבחנה והקפיד לשקול נושא מסוים מכל היבטיו, אולם בו בזמן לא נרתע מהחלטות קשות או מהירות. לורד סארין, המבוגר ביותר מבין השלושה, נטה לשפוט אנשים לכף חובה, אולם תמיד הכיר בזכותם של אחרים להחזיק בהשקפות שונות משלו.
לורלן הרהר בשלישייה זו כעת. " ראשית כל אנו צריכים לבחון את העובדות הברורות, אלו שזכו לאישוש מעדי ראייה. העובדה, מדהימה ככל שתהא, שאבן פשוטה חדרה מבעד למגן קסום, אינה מוטלת בספק. לורד באלקן, כיצד ייתכן הדבר?"
הלוחם משך בכתפיו. "המגן המוקם על מנת להדוף אבנים בטיהור הוא חלש: חזק דיו לעצור קליעים, אך לא קסם. ניכר מההבזק הכחול, ומתחושת ההפרעה שתיארו מחזקי המגן, שהיה כאן שימוש בקסם. בכל-זאת קסם הפורץ דרך מגן חייב להיות מעוצב למטרה זו. אני סבור שהתוקפת השתמשה במכה – פשוטה – ושלחה אותה עם האבן.
"אולם מדוע בכלל השתמשה באבן?" שאלה הגבירה וינארה. "מדוע לא פשוט תקפה עם מכת הקסם?"
"על מנת להסוות את המכה?" הציע לורד סארין. "אילו ציפו הקוסמים למכה, ייתכן שהיו מספיקים לחזק את המגן".
"ייתכן", אמר באלקן, "אולם היא השתמשה במכה אך ורק על מנת לפרוץ את המחסום. אילו כוונותיה היו זדוניות, לורד פרגון היה סובל מפגיעה חמורה פי כמה מחבורה על רקתו".
וינארה הזעיפה פנים. "אז אם התוקפת לא התכוונה לגרום לנזק רציני? מדוע עשתה זאת?"
"בשביל להפגין את כוחה – אולי בשביל להתריס בפנינו", ענה באלקן.
זעף התפשט על פניו חרושות הקמטים של סארין. רות'ן הניד בראשו. באלקן קלט את התנועה, הביט מטה וחייך. "האם אתה חולק על טענתי, לורד רות'ן?"
"היא לא התכוונה לעשות דבר", אמר לו רות'ן, "לפי ארשת פניה, ניכר היה שהיא המומה ומופתעת ממעשיה. אני סבור שהיא לא הוכשרה".
"זה לא ייתכן". סארין הניד בראשו. "מישהו היה צריך לשחרר את כוחותיה".
"והבה נקווה שהוא לימד אותה גם לשלוט בהם", הוסיפה וינארה. "אחרת יש לנו בעיה רצינית מסוג אחר".
בבת אחת רחשים מילאו את ההיכל, בעוד השערות הועלו מכל עבר. לורלן נשא ידו והקולות נדמו.
"כאשר סיפר לי לורד רות'ן את שראה, זימנתי את לורד סוֹלֶנד אל חדרי ושאלתי אותו האם בעת שחקר את היסטוריית הגילדה, קרא אודות קוסמים אשר כוחותיהם התפתחו ללא סיוע". הפנים של לורלן התכרכמו. "מסתבר שההנחה כי רק קוסם יכול לשחרר כוחו של קוסם אחר, היא שגויה.
"לפי הרשומות, במאות הראשונות להקמת הגילדה, חלק מהאנשים שחיפשו הכשרה כבר השתמשו בקסם. כוחותיהם התפתחו באופן טבעי במהלך התבגרותם הפיזית. מאחר שאנו מקבלים תלמידים ומשחררים את כוחם בעודם צעירים, כבר לא מופיעה התפתחות טבעית". לורלן החווה אל עבר הכיסאות בצידו של ההיכל. "ביקשתי מלורד סולנד לקבץ את כל המידע הנוגע לתופעה זו, ואני קורא לו כעת לעמוד בפנינו ולספר לנו את אשר למד".
דמות מבוגרת קמה מבין שורות לובשי הגלימות והחלה לרדת במדרגות. כולם המתינו בדממה עד שההיסטוריון הזקן הגיע לבמה ודשדש אל צידו של רות'ן. סולנד הנהן בנוקשות אל עבר הקוסמים הבכירים.
"עד לפני חמש מאות שנה", פתח הזקן בקול נרגן, "גבר או אישה שביקשו ללמוד קסם פנו לקוסמים על בסיס פרטי כדי לעבור חניכות. הם נבדקו, ונבחרו בהתאם לכוח שלהם ולממון שברשותם. כתוצאה ממסורת זו, חלק מהחניכים החלו בהכשרתם בגיל מבוגר למדי, משום שנדרשו שנים רבות של עבודה, או ירושה נאה, בטרם יכלו לשלם על ההכשרה.
"אולם לעיתים הופיעו גברים ונשים אשר כוחותיהם כבר 'השתחררו', כפי שכינו זאת בזמנו. האנשים הללו, הידועים בשם 'טבעיים', אף פעם לא נדחו. וזאת משתי סיבות. ראשית, הם תמיד ניחנו בכוחות רבי עוצמה עד מאוד. שנית, הם היו חייבים ללמוד שליטה". הזקן עצר, קולו עולה לכדי צרימה. "אנו יודעים מה קורה כשתלמידים לא מצליחים להשיג שליטה. אם האישה הצעירה הזו היא טבעית, עלינו לצפות לכך שתהיה חזקה יותר מהתלמיד הממוצע, אולי אף מהקוסם הממוצע. אם לא נמצא אותה ונלמדה שליטה, היא תהווה סכנה חמורה לעיר".
השתררה דממה קצרה, ואז רחשי בהלה פשטו בהיכל.
"אם אכן כוחותיה השתחררו מעצמם", הוסיף באלקן.
הזקן הנהן. "כמובן שישנה אפשרות שמישהו הכשיר אותה".
"אנחנו חייבים למצוא אותה – ואת אלו שלימדו אותה גם כן", הכריז קול.
ההיכל התמלא מחדש בדיונים, אולם הקול של לורלן גבר עליהם. "אם היא מורדת, אנו מחויבים על פי חוק להביא אותה ואת מוריה לדין בפני המלך. אם היא טבעית, עלינו ללמדה שליטה. כך או אחרת, אנו חייבים למצוא אותה".
"איך?" קרא קול.
לורלן הביט מטה. "לורד באלקן?"
"נערוך חיפוש יסודי באשפתות", ענה הלוחם. הוא נפנה והרים מבטו אל יועצי המלך. "נזדקק לעזרה".
לורלן זקר גבות ועקב אחר מבט הלוחם. "הגילדה פונה אל משמר העיר בבקשה רשמית לסיוע".
היועצים החליפו מבטים והנהנו.
"הבקשה התקבלה", ענה אחד מהם.
"עלינו להתחיל בהקדם האפשרי", אמר באלקן. "רצוי עוד הלילה".
"אם אנחנו מעונינים בסיוע המשמר, נזדקק לזמן על מנת לארגנו. אני מציע שנתחיל מחר בבוקר", ענה לורלן.
"מה בדבר השיעורים?" קרא קול.
לורלן הביט בקוסם שישב לידו. "חושבני כי יום נוסף המוקדש ללימוד עצמאי לא ישפיע לרעה על התקדמות התלמידים".
"יום לא ישפיע במיוחד". גֶ'ריק, רקטור האוניברסיטה הנרגן, משך בכתפיו. "אולם האם נמצא אותה בתוך יום?"
לורלן חשק שפתיו. "ניוועד כאן שוב מחר עם רדת ליל, אם לא נמצא אותה עד אז, נדון בשאלה מי ימשיך בחיפושים".
"אם יוּתר לי להציע הצעה, הנשיא לורלן?"
רות'ן זע בהפתעה למשמע הקול. הוא הסתובב לראות את דאניל עומד בין הקוסמים הצופים.
"כן, לורד דאניל?" ענה לורלן.
"תושבי האשפתות יקשו על החיפושים, וקרוב לוודאי שהנערה תסתתר מעיננו. סיכויי ההצלחה שלנו עשויים לעלות אם ניכנס לאשפתות מחופשים".
לורלן הזעיף פנים. "איזו תחפושת אתה מציע?"
דאניל משך בכתפיו. "ככל שנצניע את נוכחותנו, כך יגברו סיכויינו לנחול הצלחה. אני מציע שחלקינו, לכל הפחות, נתלבש כמותם. ייתכן שהם יזהו אותנו כשנדבר, אבל-"
"בשום פנים ואופן", נהם באלקן. "מה אם אחד מעמנו יתגלה, בעודו לבוש כקבצן עלוב נפש? נעשה למושא ללעג וקלס ברחבי ארצות ההסכמה".
קולות נוספים הביעו הסכמתם.
לורלן הנהן באיטיות. "אני שותף לדעתך. כקוסמים, בסמכותנו להיכנס לכל בית בעיר הזו. נתקשה יותר בחיפושים אם לא נלבש גלימות".
"כיצד נדע מה לחפש?" שאלה וינארה.
לורלן הביט ברות'ן. "האם אתה זוכר כיצד נראתה?"
רות'ן הנהן. הוא התרחק צעדים אחדים, עצם עיניו ודלה מזיכרונו נערה קטנה ורזה, פניה כחושות וילדותיות. הוא העלה את כוח הקסם שלו מקרבו, פקח עיניים וכפה את רצונו. האוויר לפניו החל לזהור, אורו מתחדד במהירות לכדי פנים שקופות קמעה. הזיכרון של רות'ן השלים פרטים נוספים, מוסיף גם את בגדיה הבלויים: צעיף דהוי סביב ראשה, חולצה עבה עם ברדס, מכנסיים. כשהושלם החזיון, הוא הרים מבטו אל הקוסמים הבכירים.
"זו התוקפת?" מלמל באלקן. "היא ילדה קטנה".
"חבילה קטנה שמכילה הפתעה גדולה", אמר סארין ביובש.
"מה אם זו אינה התוקפת?" שאל ג'ריק. "מה אם לורד רות'ן טועה?"
לורלן הסתכל ברות'ן וחייך חיוך רפה. "לעת עתה אין לנו ברירה אלא להניח שהצדק עמו. עד מהרה נדע אם רכלני העיר מסכימים, וייתכן שנמצא עדי ראייה בקרב הציבור". הוא הנהן אל עבר החזיון. "די בכך, לורד רות'ן".
רות'ן נופף בידו והחזיון התפוגג. כשהרים שוב את עיניו, גילה שסארין נועץ בו מבט בוחן.
"אחרי שנמצא אותה, מה נעשה איתה?" שאלה וינארה.
"אם היא מורדת, נאכוף את החוק", ענה לורלן. "אם לאו, נלמד אותה לשלוט בכוחותיה".
"כמובן, אולם מה ייקרה לאחר מכן? מה נעשה אז?"
"אני חושב שהשאלה ששואלת הגבירה וינארה היא: האם נצרף אותה אל שורותינו?" שאל באלקן.
בן רגע ההיכל הוצף קולות.
"לא! היא בטח גנבת!"
"היא תקפה אותנו! היא ראויה לעונש, לא לתגמול!"
רות'ן הניד בראשו ונאנח לנוכח גילויי המחאה. אף-על-פי שהחוק לא אסר על עריכת בדיקות לילדי השכבות החלשות, הגילדה חיפשה קסם אך ורק בקרב ילדי השמנת.
"מאות שנים חלפו מאז קיבלה הגילדה לשורותיה תלמיד שאיננו מן הבתים".
"אולם אם יש צדק בדבריו של סולנד, היא עשויה להיות קוסמת רבת עוצמה".
רות'ן כבש חיוך. רוב הקוסמות הפכו למרפאות, והוא ידע שהגבירה וינארה תשמח להעלים עין ממוצא הנערה אם הדבר יזכה אותה בשוליה רבת עוצמה.
"'אין מברכים על עוצמה אם לב הקוסם טמא הוא'", ציטט סארין. "ייתכן שהיא גנבת, או אפילו זונה. איזו השפעה תהיה לאדם מרקע כזה על התלמידים האחרים? כיצד נדע בבטחה כי תשמור אמונים לשבועתנו?"
וינארה זקרה גבות. "אם כן, הנך מציע שנראה לה את נפלאות קסמה, ואז נכבול את כוחותיה ונשלח אותה חזרה לחיי עוני?"
סארין הנהן. וינארה הביטה בבאלקן, שמשך בכתפיו. רות'ן כבש מחאתו, מכריח את עצמו לשמור על שתיקה. בשורה שמעליו, לורלן בחן את שלושת הקוסמים בדממה, ארשת פניו חתומה.
"אנו צריכים לכל הפחות לתת לה סיכוי", אמרה וינארה. "אם ישנה אפשרות, ולו קלושה, שהיא תקבל על עצמה את חוקינו ותהפוך לאישה צעירה ואחראית, אז עלינו להעניק לה הזדמנות".
"ככל שיתפתחו כוחותיה, כך יגבר הקושי לכבול אותם", הזכיר לה סארין.
"אני יודעת", וינארה רכנה לפנים, "אולם זה אפשרי. חשוב על הרושם שניצור אם נאמץ אותה אל חקינו. קצת נדיבות וטוב לב יסייעו לנו לתקן את הנזק שנגרם למוניטין שלנו הבוקר, בוודאי יותר מאשר אם נחסום את כוחותיה ונחזירה אל האשפתות.
באלקן זקר גבותיו. "אמת בפיך, ואף ייתכן שנחסוך מעצמנו את טרחת החיפוש אם נפיץ ידיעה שאנו מקבלים אותה בזרועות פתוחות. כשתגלה שבאפשרותה להפוך לקוסמת, על כל העושר והמעמד הכרוכים בכך, היא תבוא אלינו".
"והפחד שמא יאבד עושר זה עשוי לספק די הרתעה באם תשקול לשוב אל דרכיה הנלוזות", הוסיף סארין.
הגבירה וינארה הנהנה. היא סקרה את ההיכל, ואז מבטה החליק על רות'ן ועיניה הצטמצמו. "האם תחלוק עמנו את מחשבותייך בנושא, לורד רות'ן?"
רות'ן עיווה פנים. "תמהני אם היא תאמין למילה שלנו אחרי אירועי הבוקר הזה".
באלקן הקדיר פניו. "המם, קרוב לוודאי שלא. ככל הנראה נצטרך ראשית ללכוד אותה ורק אחר כך להסביר את כוונותינו הטובות".
"לכן אין טעם רב בלהמתין ולראות אם היא תבוא אלינו", סיכם לורלן. " מחר נפתח בחיפושים כמתוכנן". הוא חשק שפתיים, ואז פנה אל הכיסא מעליו.
רות'ן הרים מבט. בין כיסא הנשיא לכס המלך ניצב כסא יחיד שהיה שמור למנהיג הגילדה: הלורד הרם אקארין. הקוסם שחור הגלימות לא פצה פה במהלך האספה, כאופייני לו. אף-על-פי שאקארין נודע ביכולתו לשנות את פני הדיון במספר מילים מתונות, לרוב הוא נהג לשמור על שתיקה.
"לורד רם, האם יש לך סיבה לחשוד כי ישנם קוסמים מורדים באשפתות?" שאל לורלן.
"לא. אין קוסמים מורדים באשפתות", ענה אקארין.
רות'ן היה קרוב דיו להבחין במבט החטוף שהחליפו באלקן ווינארה. הוא כבש חיוך. לפי השמועות, הלורד הרם ניחן בחושים חדים במיוחד, וכמעט כל הקוסמים יראו מפניו. לורלן הנהן, נפנה חזרה אל ההיכל. הוא הכה בגונג, ובעוד צלצולו מהדהד בהיכל, רחשי הקולות דעכו למלמולים חלשים.
"ההחלטה אם ללמד את הנערה או לאו תידחה למועד מאוחר יותר, לאחר שתימצא, שכן אז נוכל לעמוד על טיבה. לעת עתה נתמקד במציאתה. החיפושים יחלו כאן בשעה ארבע. אלו מביניכם אשר חשים כי יש להם סיבה מוצדקת להישאר בגילדה, אנא הכינו בקשה והציגו אותה הלילה בפני סגני. אני מכריז בזאת על תום המפגש".
ההיכל התמלא ברשרושי גלימות ונקישות מגפיים. רות'ן צעד לאחור כשהקוסם הבכיר הראשון קם מכיסאו והחל לצעוד אל עבר הדלתות הצדדיות של ההיכל. הוא הסתובב, ממתין שדאניל יפלס דרכו בהמון הקוסמים ויגיע אליו.
"שמעת את לורד קֵרין?" שאל דאניל. "הוא רוצה להעניש את הנערה על שתקפה את חברו היקר, פרגון. אישית, אני חושב שהיא היטיבה לבחור את מטרתה".
"דאניל-" החל רות'ן.
"-וכעת הם שולחים אותנו להתפלש בזוהמת האשפתות", אמר קול מאחוריהם.
"אינני יודע מהי הטרגדיה הגדולה יותר: הריגת הנער או אובדן הנערה", ענה קול אחר.
רות'ן הזדעזע ונפנה להביט בדובר, אלכימאי זקן שהיה כה שקוע ברצפה עד כי לא שם לב למבטו. בעוד הזקן מתרחק בקול מרשרש, רות'ן הניד בראשו.
"דאניל, בדיוק התכוונתי לנזוף בך על רוע לב, אבל אין טעם בכך, נכון?"
"נכון", אישר דאניל, בעודו זז הצידה על מנת לאפשר לנשיא לורלן וללורד הרם לחלוף על פניו.
"מה אם לא נמצא אותה?" שאל הנשיא את עמיתו.
הלורד הרם פלט צחוק נמוך. "אוה, אתם תמצאו אותה, כך או אחרת – אם כי סבורני שעד מחר יעדיף הרוב את האפשרות המסעירה יותר, ומרנינה פחות".
רות'ן שב והניד בראשו כשהתרחקו שני הקוסמים הבכירים.
"האם רק אני לבדי חרד לגורל הנערה המסכנה הזו?"
הוא חש את ידו של דאניל טופחת על כתפו.
"כמובן שלא, אולם כולי תקווה שאינך מתכוון לנזוף בו, ידידי הוותיק".
פרק 3
חברים וותיקים
"היא תווית".
הקול היה גברי, צעיר ולא מוכר. איפה אני? חשבה סוניה. ובכן, היא שוכבת על משהו רך. מיטה? אני לא זוכרת שנכנסתי למיטה-
"אין סיכוי".
הקול הזה השתייך להארין. היא הבינה שהוא מגונן עליה, ואז חלחלה לתוכה משמעות דבריו של הזר, ותחושת הקלה הציפה אותה. "תווית" פירושה מרגל בעגת האשפתות. אילו הסכים איתו הארין, היא הייתה בצרות. אולם למען מי הוא חושב שהיא מרגלת?
"מה עוד היא יכולה להיות?" השיב הקול הראשון. "יש לה קסם. קוסמים צריכים להתאמן במשך שנים על גבי שנים. מי עושה דברים כאלה פה בסביבה?"
קסם... זיכרונות שבו אליה בשעטה: הכיכר, הקוסמים...
"קסם או לא קסם, אני מכיר אותה כבר הרבה זמן, לא פחות ממה שאני מכיר את קרי", אמר הארין לנער. "היא תמיד הייתה אחת משלנו".
סוניה בקושי שמעה אותו. בעיני רוחה ראתה את עצמה משליכה את האבן, צפתה באבן פורצת את המחסום ופוגעת בקוסם. אני עשיתי את זה, היא חשבה. אבל זה לא ייתכן...
"אבל בעצמך אמרת שהיא נעלמה לכמה שנים. לך תדע עם מי היא הסתובבה".
אז נזכרה כיצד השתמשה במשהו עמוק בקרבה – משהו שלא נועד לה...
"היא הייתה עם המשפחה שלה, בּוּריל", ענה הארין. "אני מאמין לה, וקרי מאמין לה, וזה מספיק".
...והגילדה יודעת שעשיתי את זה! הקוסם הזקן ראה אותה, והצביע עליה בפני האחרים. היא נרעדה כשזיכרון הגופה המפוחמת הבזיק במוחה.
"הזהרתי אותך". בוריל לא השתכנע, אך הוא נשמע מיואש. "אם היא מוכרת אותך, אל תשכח מי הזהיר-"
"אני חושב שהיא מתעוררת", מלמל קול מוכר אחר. קרי. הוא היה קרוב אליה.
הארין נאנח. "בוריל, החוצה".
סוניה שמעה צעדים מתרחקים, ואז דלת נסגרת.
"את יכולה להפסיק להתחזות לישנה, סוניה", מלמל קרי.
יד נגעה בפניה והיא מצמצה, עיניה נפקחו. קרי רכן מעליה, מחייך חיוך רחב.
סוניה התרוממה, נשענת על מרפקיה. היא ראתה שהיא שוכבת על מיטה ישנה בחדר זר. כשהחליקה את רגליה אל הרצפה, קרי נעץ בה מבט בוחן.
"את נראית יותר טוב", הוא אמר.
"אני מרגישה בסדר", היא הסכימה. "מה קרה?" היא הרימה מבט כשהארין התקרב ונעמד למולה. "איפה אני? מה השעה?"
קרי צחק. "היא בסדר".
"את לא זוכרת?" הארין השתופף להביט אל תוך עיניה.
סוניה הנידה בראשה. "אני זוכרת שחציתי את האשפתות, אבל..." היא פרשה ידיה. "לא ברור לי איך הגעתי לכאן".
"הארין סחב אותך לכאן", אמר קול נשי. "הוא אמר שפשוט נרדמת תוך כדי הליכה".
סוניה הסתובבה אל אישה צעירה שישבה בכיסא מאחוריה. פני הנערה היו מוכרות.
"דוֹנִיה?"
הנערה חייכה. "נכון". היא הקישה ברגלה על הרצפה. "את נמצאת בבית הבּוֹל של אבא שלי. הוא נתן לנו להכניס אותך לכאן. ישנת כל הלילה".
סוניה סקרה שוב את החדר, וחייכה כשנזכרה כיצד הארין וחבריו שיחדו את דוניה שתגנוב עבורם ספלים של בול. השיכר היה חזק ועלה להם לראש.
בית הבול של גֶלֵין ניצב קרוב לחומה החיצונית, ונמנה בין הבתים היציבים ביותר באשפתות, באזור שנקרא המחוז הצפוני. תושבי אזור זה כינו את האשפתות בשם המעגל החיצוני, כהתרסה נגד אנשי המחוז הפנימי, שהתנהגו כאילו האשפתות אינם חלק מהעיר.
סוניה ניחשה שהיא נמצאת באחד החדרים שגלין משכיר ללקוחות. לא נותר מקום רב בחדר הקטן: המיטה, הכיסא הבלוי שבו ישבה דוניה, והשולחן הצר תפסו את מרבית שטחו. תריסים ישנים ודהויים כיסו את החלונות. סוניה הסיקה מהאור החלש שחדר דרכם כי הייתה זו שעת בוקר מוקדמת.
הארין נפנה אל דוניה והחווה בידו. בעוד הנערה קמה מהכיסא, הארין חיבק את מותניה והצמיד אותה אליו. היא חייכה למולו בחיבה.
"נראה לך שתוכלי לדוג לנו משהו לאכול?" הוא שאל.
"אני אראה מה אפשר לעשות". היא ענטזה אל הדלת ויצאה מהחדר.
סוניה ירתה בקרי מבט שואל, והוא השיב לה בחיוך שבע רצון. הארין שקע בכיסא, הרים מבטו אל סוניה והזעיף פנים. "את בטוחה שאת מרגישה יותר טוב? היית מעולפת לגמרי אתמול בלילה".
היא משכה בכתפיה. "האמת שאני מרגישה טוב. כאילו ישנתי שנת חורף".
"באמת ישנת הרבה. כמעט יום שלם". הוא משך בכתפיו, ואז נעץ בה עוד מבט בוחן. "מה קרה שם, סוניה? את זרקת את האבן, נכון?"
סוניה בלעה רוק, גרונה יבש לפתע. היא תהתה לרגע אם הוא יאמין לה אם תכחיש זאת.
קרי הניח יד על כתפה והידק אותה. "אל תדאגי, סוניה. לא נספר שום דבר לאף אחד אם את לא רוצה".
היא הנהנה. "אני עשיתי את זה, אבל... אני לא יודעת מה קרה שם".
"השתמשת בקסם?" שאל קרי בלהיטות.
סוניה הסיטה מבטה. "אני לא יודעת. פשוט רציתי שהאבן תעבור... והיא עברה".
"פרצת את קיר הקוסמים", אמר הארין. "זה בטח אומר שעשית קסמים, לא? אבנים בדרך-כלל לא עוברות דרכו".
"וגם ראינו את הבזק האור ההוא", הוסיף קרי.
הארין הנהן. "והקוסמים ממש רתחו".
קרי רכן לפנים. "את חושבת שתוכלי לעשות את זה עוד פעם?"
סוניה בהתה בו. "עוד פעם?"
"לא את אותו דבר, כמובן. אנחנו לא ניתן לך להמשיך לזרוק אבנים על קוסמים – לא נראה לי שזה מוצא חן בעיניהם כל כך. משהו אחר. אם זה עובד, אז תדעי שאת יכולה לעשות קסמים".
היא נרעדה. "לא נראה לי שאני רוצה לדעת".
קרי צחק. "למה לא? תחשבי על מה שתוכלי לעשות! זה יהיה מדהים!"
"נתחיל בזה שאף אחד אף פעם לא יתחכך בך", אמר לה הארין.
היא הנידה בראשה. "אתם טועים. עכשיו יהיו להם יותר סיבות להתחכך בי". היא הזעיפה פנים. "כולם שונאים קוסמים. הם ישנאו גם אותי".
"כולם שונאים קוסמי גילדה", אמר לה קרי. "כי הם באים מהבתים. אכפת להם רק מעצמם. אבל כולם יודעים שאת רובצת, בדיוק כמונו".
רובצת. לאחר שנתיים של מגורים בעיר, דודה ודודתה הפסיקו לכנות זה את זו בשם שאימצו לעצמם תושבי האשפתות. הם הצליחו להיחלץ משם. הם החלו לקרוא לעצמם בעלי מלאכה.
"הרובצים ישמחו לקבל קוסמת משלהם", התעקש קרי, "במיוחד כשתתחילי לעשות בשבילם דברים טובים".
סוניה הנידה בראשה. "דברים טובים? קוסמים אף פעם לא עושים טוב. למה שהרובצים יחשבו שאני אחרת?"
"מה עם ריפוי?" הוא שאל. "הרגל של ראנל מציקה לו, נכון? תוכלי לתקן אותה!"
נשימתה נעתקה. כשחשבה על הסבל שהסב הכאב לדודה, הבינה לפתע את התלהבותו של קרי. זה באמת יהיה נפלא אם תוכל לרפא את רגלו של דוד ראנל. ואם יעלה בידה לעזור לו, מדוע שלא תעזור גם לאחרים?
אבל אז היא נזכרה מה ראנל חושב על ה"חָבַשים" שטיפלו ברגלו. היא הנידה שוב בראשה. "אנשים לא סומכים על החבשים, אז למה שיסמכו עלי?"
"אנשים לא סומכים על החבשים, כי הם חושבים שהחבשים עושים 'תם יותר חולים מבריאים", אמר לה קרי. "הם פוחדים שהמצב שלהם ידרדר".
"הם פוחדים אף יותר מקסם. הם עלולים לחשוב שהקוסמים שלחו אותי להיפטר מהם".
קרי צחק. "זה באמת טיפשי. אף אחד לא יחשוב ככה".
"מה עם בוריל?"
הוא עיווה פנים. "בוריל הוא ראש כרוב. לא כולם חושבים כמוהו".
סוניה נחרה בספקנות. "בכל מקרה, אני לא יודעת שום דבר על קסם. אם כולם יחשבו שאני מסוגלת לרפא אותם, אנשים ירדפו אחריי לכל מקום, ואני לא אוכל לעזור להם".
קרי הזעיף פנים. "זה נכון". הוא הרים מבטו אל הארין. "היא צודקת. המצב באמת עלול להידרדר. בינתיים, אפילו אם סוניה תחליט לעשות שוב קסמים, אנחנו נשמור על זה בסוד".
הארין חשק שפתיים, ואז הנהן. "סוניה, אם מישהו ישאל אותנו אם את מסוגלת לעשות קסמים, נגיד לו שלא עשית כלום – שכנראה הקוסמים איבדו ריכוז או משהו, וזו הסיבה שהאבן עברה את הקיר".
סוניה בהתה בו, מוצפת תקווה לנוכח אפשרות זו. "אולי זה מה שקרה באמת. אולי לא עשיתי כלום".
"אם לא תצליחי להשתמש שוב בקסם, אז תדעי על בטוח". קרי טפח על כתפה. "אם כן, נוודא שאף אחד לא ידע מזה. בעוד כמה שבועות כולם יחשבו שהקוסמים פשוט עשו טעות. תני להם חודש או חודשיים והם ישכחו ממך לגמרי".
סוניה זינקה למשמע נקישות בדלת. הארין קם על רגליו, פתח את הדלת והכניס את דוניה לחדר. הנערה נשאה מגש עמוס בספלים וצלחת גדולה של לחם.
"הנה", היא אמרה, מניחה את המגש על שולחן. "ספלי בול לכולם, לרגל שובה של חברה וותיקה. הארין, אבא צריך אותך".
"כדאי שאלך לראות מה הוא רוצה". הארין הרים ספל ורוקן אותו בלגימה אחת. "נתראה בקרוב, סוניה", הוא אמר. הוא חיבק שוב את מותניה של דוניה וגרר אותה מצחקקת אל מחוץ לחדר. סוניה הנידה בראשה כשהדלת נסגרה.
"כמה זמן זה נמשך?"
"שני אלה?" שאל קרי, פיו מלא לחם. "כמעט שנה, נראה לי. הארין אומר שהוא הולך להתחתן איתה ולרשת את הפונדק".
סוניה צחקה. "גלין יודע את זה?"
קרי חייך. "הוא עדיין לא גירש את הארין".
היא הרימה פרוסת לחם שחור. הלחם היה עשוי גרעיני קוּרֶן, ורווי בתבלינים. כשנגסה בו, בטנה הזכירה לה שהוזנחה למשך למעלה מיום, וסוניה החלה לאכול ברעבתנות. הבול היה חמוץ, אך התקבל בברכה לאחר הלחם המלוח. כשסיימו את הארוחה, סוניה שקעה לתוך הכיסא ונאנחה.
"קרי, מה תעשה כשהארין ישתקע בניהול הפונדק?"
הוא משך בכתפיו. "אמצא עבודה מכל הבא ליד. אגנוב בול מהארין. אלמד את הילדים שלו לפרוץ מנעולים. לפחות יהיה לנו חם בחורף. מה את מתכננת?"
"אני לא יודעת. ג'ונה וראנל אמרו – אוי!" היא זינקה לרגליה. "לא נפגשתי איתם. הם לא יודעים איפה אני!"
קרי נופף בידו בביטול. "הם בטח באזור".
היא גיששה אחר שקיק הכסף שלה, ומצאה אותו תלוי, נפוח וכבד, על מותניה.
"חסכונות יפים יש לך שם", ציין קרי.
"ראנל אמר, שכל אחד מאתנו צריך לקחת קצת כסף ולצאת לאשפתות לבד. ככה קטן הסיכוי שהשומרים יערכו חיפוש על שלושתנו". היא צמצמה עיניה למולו. "אני יודעת בדיוק, כמה היה שם".
הוא צחק. "גם אני, והכול במקום. בואי, אני אעזור לך למצוא אותם".
הוא קם על רגליו והוביל אותה מחוץ לחדר אל מסדרון קצר. סוניה עקבה אחריו במורד גרם מדרגות, אל חדר שתייה מוכר. כתמיד, האוויר היה ספוג אדי בול, צחוק, וזרם בלתי פוסק של פטפוטים וקללות שנאמרו ברוח טובה. גבר חסון רכן מעל הדלפק שבו הגיש שיכר סמיך.
"בוקר, גלין", קרא קרי.
הוא צמצם את עיניו קצרות הרואי לעומת סוניה, ואז חייך חיוך רחב.
"האי! זו סוניה הקטנה, אה?" גלין צעד לעברה וטפח על כתפיה. "והיא כבר לא ילדה. אני זוכר אותך עוד מהזמנים בהם סחבת ממני בול, ילדונת. איזו ממזרתה קטנה ומתוקה היית אז".
סוניה חייכה חיוך רחב והציצה בקרי. "והכול היה רעיון שלי, נכון, קרי?"
קרי פרש ידיו ומצמץ בתמימות. "על מה את מדברת, סוניה?"
גלין צחק. "זה מה שקורה כשאת מסתובבת עם גנבים. מה שלום ההורים שלך?"
"אתה מתכוון לדוד ראנל ודודה ג'ונה?"
הוא נופף בידו. "כן, להם".
סוניה משכה בכתפיה וסיפרה בחופזה על פינוי משפחתה מהשיכון. גלין הנהן באהדה למשמע מצוקתם.
"הם בטח תוהים לאן נעלמתי", היא אמרה לו. "אני-"
סוניה קפצה כשדלת הפונדק נטרקה בחוזקה. בחדר השתררה דממה וכולם הביטו אל הכניסה. הארין עמד בפתח, נשען על המשקוף, חזהו עולה ויורד בעודו מתנשם בכבדות ופדחתו חלקה מזיעה.
"תיזהר על הדלת", צעק גלין.
הארין הרים מבטו. כשראה את סוניה וקרי, החוויר והחל צועד לעברם. הוא חצה את החדר בחופזה, לפת את זרועה של סוניה וגרר אותה אל תוך מטבח הפונדק, בעוד קרי ממהר אחריהם.
"מה קרה?" לחש קרי.
"הקוסמים מחפשים באשפתות", התנשם הארין.
סוניה בהתה בו בבעתה.
"הם כאן?" הזדעק קרי. "למה?"
הארין נעץ בסוניה מבט הרה משמעות.
"הם מחפשים אותי", היא השתנקה.
הארין הנהן בקדרות, ואז נפנה אל קרי. "לאן נלך?"
"עד כמה הם קרובים?"
"קרובים מאוד. הם התחילו מהחומה החיצונית, ועכשיו הם מתקדמים פנימה".
קרי שרק. "ממש קרובים".
סוניה לחצה את ידה אל חזה. ליבה הלם מהר מדי. בחילה תקפה אותה.
"נשארו לנו רק עוד כמה דקות", אמר להם הארין. "אנחנו חייבים לצאת מכאן. הם מחפשים בכל בית".
"אז נצטרך להעביר אותה למקום שהם כבר היו בו".
סוניה נשענה על הקיר, ברכיה מאבדות מכוחן לנוכח זיכרון הגופה המושחרת העולה לנגד עיניה.
"הם הולכים להרוג אותי!" היא זעקה.
קרי הביט בה. "לא, סוניה", הוא אמר בתקיפות.
"הם הרגו את הנער ההוא..." היא נרעדה.
הוא אחז בכתפיה. "אנחנו לא ניתן לזה לקרות, סוניה".
הוא הישיר אליה מבט, ועל פניו נסוכה ארשת נחושה, שלא הייתה אופיינית לו. היא חקרה את עיניו, מחפשת ניצוץ של ספק, אך לא מצאה.
"את סומכת עליי?" הוא שאל.
היא הנהנה. הוא הבזיק לעברה חיוך.
"אז בואי". קרי משך אותה מהקיר ודחף אותה דרך המטבח, הארין במרחק קצר בעקבותיהם. הם עברו דרך פתח נוסף, יוצאים אל סמטה בוצית. סוניה נרעדה כשצינת האוויר החורפי חלחלה במהירות אל תוך בגדיה.
קרי עצר סמוך לפתח הסמטה, מורה להם להישאר מאחור בעודו בודק אם הדרך פנויה. הוא השתהה אך לרגע קט, ואז מיהר חזרה, מניד בראשו. הוא נופף, מסמן להם לרוץ חזרה במורד הסמטה.
באמצע הדרך עצר והרים סורג קטן שהיה מקובע בקיר. הארין נעץ בחברו מבט ספקני, אולם אז השתטח על הקרקע והחליק פנימה על גחונו. סוניה עשתה כדוגמתו ונכנסה לתוך מעבר אפלולי. בעוד הארין מסייע לה לקום ומושך אותה הצידה, קרי החליק דרך הפתח. הסורג נסגר בדממה שרמזה על שימון תכוף של הסורגים.
"אתה בטוח שאתה יודע מה אתה עושה?" לחש הארין.
"הגנבים יהיו עסוקים מדי בלנסות למנוע מהקוסמים למצוא את הדברים שלהם מכדי לטפל בנו", אמר לו קרי. "חוץ מזה, לא נהיה כאן הרבה זמן. שימי את היד שלך על הכתף שלי, סוניה".
היא צייתה, אוחזת במעילו. הארין מצידו הניח יד יציבה על כתפה. כשהחלו לצעוד במורד המעבר היא בהתה בחשכה שמולה, ליבה הולם במהירות.
מהשאלה של הארין היא הסיקה שהם צועדים בדרך הגנבים.
השימוש ברשת המנהרות התת-קרקעיות ללא אישור מראש היה אסור, והיא שמעה סיפורים מפחידים אודות העונשים שהטילו הגנבים על מסיגי גבול.
מאז שהכירה אותו לראשונה, אנשים כינו את קרי בבדיחות הדעת חבר של גנבים. נימת יראה וכבוד, תמיד הסתתרה מאחורי העקיצות הללו. היא ידעה שאביו היה מבריח, ולכן לא מן הנמנע שקרי ירש זכויות וקשרים. אולם היא מעולם לא ראתה הוכחות לעניין, ותמיד חשדה כי הוא מעודד את ההשערות הללו במטרה לשמור על מקומו המכובד בכנופיה, כסגן של הארין. למיטב ידיעתה, ייתכן בה במידה שאין לו שום קשר עם הגנבים והיא חשה אל מותה.
מוטב להסתכן בהיתקלות עם הגנבים מאשר להיכנע למוות בטוח על פני האדמה. לפחות הגנבים לא מחפשים אחריה.
הדרך החשיכה עד שסוניה לא ראתה דבר מלבד גוונים של שחור, ואז התבהרה בהדרגה כשקרבו לסורג נוסף. קרי פנה לתוך מעבר אחר, ואז שינה כיוון ונבלע בחשכה המוחלטת של מעבר צדדי. הם פנו במספר מעברים נוספים עד שקרי עצר.
"כבר היינו אמורים להיתקל בהם", מלמל קרי להארין. "נישאר כאן מספיק זמן לקנות משהו, ואז נמשיך. כדאי שתמצא את האחרים ותוודא שהם לא סיפרו לאף אחד על סוניה. אנשים עוד עלולים לחשוב שהם יכולים לסחוט אותנו, אם יאיימו לספר לקוסמים איפה אנחנו".
"אני אקבץ אותם", הבטיח לו הארין. "אבדוק אם הם כבר דיברו ואגיד להם לסתום ת' ספל".
"יופי", ענה קרי. "ובכן, אנחנו כאן כדי לקנות אבקת איקֶר, זה הכול".
קולות חלשים הדהדו באפילה, דלת נפתחה, ואז הם הגיחו אל אור יום מסנוור – ולול מלא ראסוֹק.
למראה הפולשים, הרימו הציפורים את כנפיהן הזעירות והבלתי שמישות וצווחו בקולניות. צווחותיהן הדהדו בין ארבעת הקירות של החצר הפנימית הקטנה. בפתח סמוך הופיעה אישה. היא עיוותה פניה בזעף כשגילתה את סוניה והארין עומדים בתוך הלול שלה.
"האי! מי אתם?"
סוניה נפנתה אל קרי, מגלה שהוא כורע מאחוריה, מחליק ידו על הקרקע המאובקת. הוא הזדקף וחייך חיוך רחב אל האישה.
"החלטנו לקפוץ לביקור, לַריה", הוא אמר.
האישה בחנה אותו בעיון. זעפה התפוגג, ובמקומו התפשט על פניה חיוך חרוש קמטים. "קריני! תמיד טוב לראות אותך. אלה חברייך? ברוכים הבאים! היכנסו לביתי ושתו קצת ראקה".
"איך העסקים?" שאל קרי בעודם יוצאים מהלול ועוקבים אחרי לריה דרך פתח הדלת אל תוך חדר זעיר. מיטה צרה תפסה מחצית מחללו, ואילו תנור ושולחן תפסו כמעט את כל המחצית השנייה.
היא קימטה מצחה. "יום עמוס. אורחים באו לבקר אותי לפני פחות משעה. חטטנים מאוד, היו האורחים האלה".
"אורחים בגלימות?" שאל קרי.
היא הנהנה. "כמעט הוציאו אותי מדעתי מרוב פחד, ארורים. חיפשו בכל מקום, אבל לא ראו כלום, אם אתה מבין לאן אני חותרת. השומרים ראו, לעומת זאת. אני בטוחה שהם יחזרו, אבל כשזה ייקרה, כבר לא יהיה פה כלום". היא צחקקה. "זה יהיה מאוחר מדי". הוא עצרה להניח סיר מים על התנור. "נו, למה אתם כאן?"
"כרגיל".
ניצוץ זדוני עלה בעיניים של לריה. "אנחנו מתכננים כמה לילות פרועים, אה? כמה אתה מציע?"
הוא חייך. "את חייבת לי טובה, אם אני זוכר נכון".
האישה חשקה שפתיים, מצמצמת את עיניה החדות. "תישאר שם".
היא יצאה מהפתח ונעלמה. קרי נאנח וצנח אל המיטה, שחרקה בקולניות. "תירגעי, סוניה", הוא אמר לה. "הם כבר היו כאן. הם לא יחפשו פה שוב".
היא הנהנה. לבה עדיין הלם בקצב מסחרר ובטנה התהפכה. היא שאפה עמוקות, נרגעת מספיק על מנת להישען אחורנית על הקיר. כשהמים רתחו, קרי פתח צנצנת אבקה כהה והחל לצקת כפות שלמות של אבקה אל תוך הכוסות שסידרה לריה. ניחוח חריף, מוכר ומרגיע, מילא את החדר.
"נראה לי שאנחנו יודעים על בטוח, סוניה", אמר הארין כשקרי הושיט לו כוס.
היא הזעיפה פנים. "יודעים מה?"
"ברור שמה שעשית היה קסם". הוא חייך חיוך רחב. "הם לא היו מחפשים אחרייך אילו חשבו אחרת, נכון?"
* * *
בתנועה עצבנית ייבש דאניל את הלחות מגלימותיו. עננת אדים התאבכה מהבד. ארבעת השומרים נרתעו לאחור, מתקרבים מחדש רק לאחר שרוח מקפיאה פיזרה את האובך.
הם צעדו במערך – שני שומרים לצידו, שניים מאחוריו. אמצעי זהירות מגוחך. הרובצים לא היו טיפשים דיים לתקוף אותם. מה גם שאילו יתקפו בכל זאת, דאניל ידע שיהיו אלה השומרים שיבקשו את הגנתו.
דאניל חש דקירת אשמה כשהבחין כי אחד השומרים מציץ בו בחשש. בתחילת היום הם היו מתוחים וכנועים. ומכיוון שידע כי יצטרך להתמודד עם התנהגות כזו למשך שאר היום, הוא התאמץ להפגין פתיחות וידידותיות.
עבורם הייתה זו מעין חופשה – מהנה לאין ערוך משמירה באחד מהשערים למשך שעות ארוכות, או סיור ברחובות העיר. אולם על אף להיטותם לפרוץ לחנויות ומחסני מבריחים, הם לא סייעו רבות בחיפוש. הוא לא נזקק לאנשים שישברו דלתות נעולות או ארגזים, שוכניי האשפתות שיתפו פעולה, גם אם באי רצון.
דאניל נאנח. די במה שראה היום כדי להיווכח שרבים מהאנשים הללו מיומנים בלהסתיר את אשר אינם מעונינים בגילויו. הוא גם הבחין לא פעם בחיוכים כבושים על הפנים שהתבוננו בו. מהו סיכוים של כמה מאות קוסמים למצוא נערה רגילה למראה בינות לאלפי שוכניי האשפתות?
אפסי. דאניל כיווץ לסתו כשנזכר בדבריו של לורד באלקן מהערב הקודם.
מה אם אחד מעמנו יתגלה, בעודו לבוש כקבצן עלוב נפש? נעשה למושא ללעג וקלס ברחבי ארצות ההסכמה.
הוא נחר. והאין אנו נראים כשוטים כעת?
צחנה חריפה עלתה בנחיריו של דאניל. הוא נעץ מבט זועם בתעלת הביוב העולה על גדותיה. האנשים העומדים לצידה נרתעו לאחור בחופזה. הוא הכריח את עצמו לשאוף אוויר ולהחליק את ארשת פניו.
הוא לא אהב להפחיד אנשים. להרשים אותם? כן. לעורר יראה? עוד יותר טוב. אבל לא להבעית. הוא הוטרד מכך שהאנשים האלה תמיד ירדו מהדרך כשהוא קרב, ובהו בו כשחלף על פניהם. הילדים הפגינו תעוזה רבה יותר, הולכים אחריו, אך נמלטים בחופזה כשהביט בהם. גברים ונשים, צעירים וישישים, בחנו אותו בחשדנות. כולם נראו כאנשים קשים וערמומיים. הוא תהה כמה מהם עבדו בשביל הגנבים...
דאניל עצר.
הגנבים...
השומרים נעצרו בפתאומיות ונעצו בו במבט תמה. הוא התעלם מהם.
אם יש אמת בסיפורים, הגנבים יודעים יותר על האשפתות מכל אחד אחר. האם הם יודעים היכן הנערה? אם לא, האם יוכלו למצוא אותה? האם יסכימו לעזור לגילדה? ייתכן, אם יציעו להם תגמול נאה...
כיצד יגיבו הקוסמים האחרים אם יעלה בפניהם את האפשרות של משא ומתן עם הגנבים?
הם יזדעזעו. הם יקימו קול צעקה.
הוא הביט בחפירה הרדודה והמצחינה ששימשה כתעלת ביוב. הקוסמים עשויים לראות את ההצעה באור חיובי יותר, לאחר מספר ימי שוטטות באשפתות. פירוש הדבר הוא שככל שימתין זמן רב יותר לפני שיעלה את ההצעה, כך גוברים סיכוייה להתקבל.
אולם עם כל שעה חולפת הנערה הרוויחה זמן להתחבא. דאניל חשק שפתיים. אין כל פסול בלבדוק אם הגנבים מוכנים למשא ומתן בטרם יציג את הרעיון בפני הגילדה. אם ימתין קודם כל לאישור הגילדה, ואחר כך יתברר שהגנבים מסרבים לשתף פעולה, אז התוצאה תהיה בזבוז זמן יקר, ומאמץ רב.
הוא נפנה אל השומר המבוגר ביותר.
"המפקד גארין. האם ידוע לך כיצד ניתן ליצור קשר עם הגנבים?"
המפקד זקר גבותיו לגובה כה רב עד כי הן נעלמו תחת קסדתו. הוא הניד בראשו. "לא, אדוני".
"אני יודע, אדוני".
דאניל הסתובב אל השומר הצעיר ביותר מבין הארבעה, נער גרום בשם אוֹלין.
"גרתי כאן פעם, אדוני", הודה אולין, "לפני שהצטרפתי לגילדה. תמיד יש באזור אנשים שיכולים להעביר הודעות לגנבים, אם אתה יודע היכן לחפש".
"אני מבין". דאניל לעס את פנים לחיו, חוכך בדעתו. "מצא עבורי אדם כזה. שאל אותו אם הגנבים מוכנים לעבוד איתנו. דווח ישירות אליי – ולא לאף אחד אחר".
אולין הנהן, ואז הביט במפקדו. הגבר המבוגר יותר כיווץ פיו באי שביעות רצון, אולם הנהן בהסכמה, והטה ראשו אל עבר אחד השומרים האחרים. "קח את קֶראן".
דאניל התבונן בזוג השומרים צועד חזרה במורד הרחוב, ואז נפנה מהם והמשיך ללכת, שקוע בהרהורים על האפשרויות העומדות בפניהם. דמות מוכרת הגיחה מבית בהמשך הרחוב. דאניל חייך והרחיב צעדיו.
- רות'ן!
האיש עצר, גלימותיו מתבדרות ברוח.
- דאניל? רות'ן שלח מסר רפה ומהוסס.
- אני כאן. דאניל שלח לחברו תמונה חפוזה של הרחוב ותחושת קרבה. רות'ן הסתובב אל דאניל, והזדקף כשראה אותו. דאניל התקרב וראה שעיניו הכחולות של רות'ן פעורות ורדופות.
"מצאת משהו?"
"לא". רות'ן הניד בראשו. הוא הביט בבתים המאולתרים לצידו. "לא העליתי בדעתי שהמצב כאן הוא כזה".
"זה כמו מכלאת הארֶלים, הלא כן?" צחק דאניל. "תוהו ובוהו מוחלט".
"אוה, כן, אולם התכוונתי לאנשים". רות'ן החווה אל עבר ההמונים סביבם. "התנאים גרועים כל כך... לא שיערתי בנפשי..."
דאניל משך בכתפיו. "אין לנו שום סיכוי למצוא אותה, רות'ן. כוח האדם שלנו פשוט אינו מספיק".
רות'ן הנהן. "האם אתה סבור שהאחרים הצליחו יותר?"
"לא, כי אז הם היו יוצרים איתנו קשר".
"אתה צודק". רות'ן הזעיף פנים. "היום עלה בדעתי: איך אנחנו בכלל יודעים שהיא עדיין בעיר? ייתכן שהיא נמלטה מהאזור". הוא הניד בראשו. "חוששתני שהצדק עמך. סיימתי כאן. בוא נשוב לגילדה".