“פרנץ טונדה גיבור הספר הוא ידיד של יוזף רות. הספר נכתב ב-1927 כשהסופר משמש ביוגרף של טונדה. רות כותב שהוא לא המציא דבר בסיפור זה אלא ערך את סיפורו של טונדה כפי שזה סיפר לו וכתב לו במכתביו.

שנת 1916, שלהי מלחה"ע ה-I פרנץ טונדה חייל בדרגת סגן בצבא הקיסרות האוסטרו-הונגרית נופל בשבי הרוסי. אזרח פולני עוזר לו להתחמק מהשבי והוא שוהה בטייגה הסיבירית עד 1919, שם הוא חי עם הפולני ועוזר לו לצוד ולדוג. ארוסתו אירנה שנשארה הרחק באוסטריה מחכה לשובו, אך אף אחד לא יודע מה עלה בגורלו.
לאחר שחיכתה מספר שנים אירנה בסופו של דבר נישאת ומקימה משפחה עם אדם אחר.

טונדה רוצה להגיע לאוסטריה דרך אוקראינה, אך תכניתו מסתבכת והוא נאלץ להישאר ברוסיה.
הוא מתאהב בנטשה, פעילה קומוניסטית מאוד אקטיבית שכל מהותה מוקדשת למהפיכה, זמן לאהבה לא נשאר לה.
טונדה נטמע בחברה הרוסית ומשנה זהותו, מאוחר יותר הוא אף יוצא להילחם באוקראינה כנגד האוסטרים בני עמו.
טונדה נוסע להרי הקווקז בשליחות הקומוניסטים כדי להפיץ את המהפכה שם. הוא מתאהב בעלייה נערה צעירה ממוצא גיאורגי המגיעה בדבקות לשמוע את נאומיו.
עלייה נערה מאוד מופנמת ומרוחקת, מדברת מעט ובעצם גם לא עושה הרבה. רות מתאר אותה כ" הנערה הדוממת מהקווקז".
יום אחד מגיעה מפריז אוניה עם בעל, אשה והעוזר שלהם. בין טונדה והאשה מתפתח רומן אסור קצר עד שהאשה ובעלה חוזרים לפריז.
טונדה מצליח לקבל דרכון אוסטרי מהשגרירות האוסטרית וחוזר לאוסטריה.
הוא מגיע לאוסטריה שנים רבות לאחר שעזב אותה, ללא עבודה, ללא מקצוע ובעצם כמעט ואין לו אף אחד שיכול לעזור לו לעמוד על הרגלים. יש לו אח אחד גאורג שאיתו לא דיבר שנים רבות עקב מריבה ושנאת אחים.
הוא יוצא לחפש את ארוסתו שבנתיים התחתנה ועברה לגור בפריס. מה קרה שם? האם איתר אותה וזכה בה מחדש?

הספר עוסק בנושא מאוד פופולרי בקרב סופרים יהודים בתחילת המאה העשרים במיוחד גנסין, ברנר, ברקוביץ, שופמן, פוגל וכמובן עגנון. הוא מתאר את שארע לאותם חוזרים מיואשים רבים וחסרי אשלייה בשובם לביתם הישן והוא בעצם גורלו של היהודי הנודד. מסכנותו וחוסר השייכות למקום זה או אחר.
הסיפור מסתיים בכמה משפטים עגומים המתארים את מצבו של טונדה בבהירות רבה:
"זה היה בעשרים ושבעה באוגוסט בשנת 1926 בשעה ארבע אחר הצהריים. החנויות היו מלאות עד אפס מקום, נשים הצטופפו בחנויות הכלבו ודוגמניות בחנויות האפנה. בטלנים פיטפטו במגדניות, ובבתי החרושת סובבו גלגלים. קבצנים פלו כינים לחופי הסיינה, זוגות אוהבים התנשקו ביער בולון, ובגנים הציבוריים נסעו ילדים בסחרחרה. באותה שעה עמד לו חברי טונדה, בן השלושים ושניים, בריא ורענן, אדם צעיר וחזק ובעל כשרונות רבים בכפר שלפני המדליין, במרכז בירת העולם (פריז), ולא ידע מה לעשות. הוא נותר ללא מקצוע ואהבה, ללא תשוקה, תקווה ושאיפה. אפילו אנוכיות כבר לא הייתה בו. אדם מיותר ממנו לא היה בכל העולם כולו".

הפרוזה מצויינת, מהודקת ומעניינת. החסרון היחידי של הספר הוא קוצר יריעתו. סיפור ארוך ומורכב שכזה אי אפשר לספר ב175ע"מ. העלילה זורמת בקצב מהיר מידי ומקוצר מידי ורות איננו מתעקב יותר מידי על התחנות השונות בחייו של טונדה.”