קאמי, הבכורה, פוקחת את עיניה אל החורף. שדות הכפר משתרעים בקיפאונם סביב פר-אן-טארדנואה. העצים מעורטלים, העדרים מכונסים בדירים. רוח מקפיאה, זדונית, כזו המעירה חלומות ביעותים בילדים שהגיעו לגיל בו שומעים את קולו של השטן, שורקת ומייללת מעל רעפי הצפחה של העיירה, בירת מחוז אן. משפרצה, דבר לא ישקיט או ישכך את הרוח הזאת: חרונה האדיר הוא חלק בלתי נפרד מנוף טארדנואה לא פחות מן האדמה הדשנה ומפני הקרקע הגבנוניים. מי נהר האורק לא יאחרו לקפוא. היום הוא 8 בדצמבר 1864, יום שבו הקתולים חוגגים את ה"עיבור הקדוש" - הלידה הטהורה של הבתולה.
קתולית ככל שתהיה, מטעמי מסורת יותר מאשר מטעמי אמונה, לידתה של הבת מכעיסה את האם: ליום הולדתה, שכן מלאו לה עשרים וארבע שנים באותו יום ממש, היא ייחלה לבן. במקום לשמוח, היולדת הצעירה אינה מסתירה את מרירותה. האם שהביאה זה עתה לעולם את בתה, ממאנת להינחם ושרויה עדיין באבל: רק חמישה-עשר חודשים קודם לכן היא איבדה בן, היילוד הראשון שלה, שארל-לואי. הוא נולד ב-1 באוגוסט 1863 ומת ב-16 בו, למחרת היום המוקדש לבתולה, שכפי הנראה אינה נענית לתפילותיה. למן הרגע הראשון, למן הצווחה הראשונה, האם נוטרת לבתה. היא מכזיבה את תקוותיה. הטינה כלפיה תישמר.
האב, לעומת זאת, מחייך אל התינוקת החסונה שמביאה חיים ומרץ לביתו לאחר שתי שנות נישואים ארוכות. אין לו טענות כלפי שמים על שטעו במין ושלחו לו בת. מה גם שאין הוא מאמין גדול בשמים ובאלוהים, ועוד פחות מזה בבתולה. זהו רפובליקני נחוש, השש כולו להיות אב, סוף סוף, בגיל שלושים ושמונה.
התינוקת מוטבלת ב-25 בינואר בשם האנדרוגיני קאמי, שמשתקפים בו הכיסופים לבן. את הטקס המשפחתי עורך דוד-האם, כומר במקצועו.
פול, בן הזקונים, מגיח לאוויר העולם בעיצומו של הקיץ: 6 באוגוסט 1868, כמעט ארבע שנים אחרי קאמי. הקתולים חוגגים ביום הזה את "נס ההשתנות", שמציין את מעמדו הנשגב של ישו כאשר השתנה לעיני שלושה מתלמידיו על הר תבור. השמש מבעירה את השדות, את כרי המרעה ואת הגן של בית הכומר בעיירה וילנב, מרחק ארבעה קילומטרים מפר, לשם עקרה לא מזמן המשפחה שהתקבלה על ידי הדוד הכומר - אחי אביה של מרת קלודל. האם יולדת בחדר בקומה הראשונה, שעד מהרה נעשה מחניק מרוב חום ומריחות הכפר, אף כי השחר העולה שומר בו על קרירות יחסית. השעה ארבע לפנות בוקר. העיירה נמה את שנתה. שלושת הפעמונים של הכנסייה, שבינה לבין ביתו של הכומר מפרידה משוכה בלבד, עוד לא בישרו על בוא הבוקר. כהד לשמחת ההורים, פוצח התרנגול בלול במזמור הראשון.
הנה הוא, סוף סוף, הבן המיוחל. שמו יהיה פול, כשם אחיה היחיד של מרת קלודל: שם כבד מנשוא, שם של מתאבד - פול סרוו הטביע את עצמו בגיל עשרים ושלוש במי נהר המארן. רק שנתיים חלפו בין מות הצעיר להולדת האחיין שלא הכיר. וכאילו אמור הילד לשאת את זכרם של כל היגונות האחרונים, ההורים מוסיפים לבנם את השמות שארל-לואי - אחיו הצעיר המנוח. האם כדי להערים על הצער הם הופכים את סדרם למענו? שכן אחרי פול באים השמות לואי, שארל, ולבסוף מארי. הבתולה תגונן עליו מפני אותן רוחות רפאים, צללים מיוסרים שהוענקו לו בעריסתו.