“עד כמה הפעילות שלנו באינטרנט, בטלפון וברשתות חברתיות היא פרטית? התשובה החד משמעית היא שהפרטיות לא קיימת אלא מדובר באשלייה בלבד. כיום כל האקר יכול למצוא תמונות שלנו בגלריה הפרטית, לדעת את המיקום שלנו בזמן אמת, לברר פרטי סיסמאות, לדעת באילו אתרים גלשנו ועם מי התכתבנו ואת תוכן ההדעות שלנו. כיום יכולים לסחוט אותנו על כל מידע רגיש שיש לנו ואין לנו דרך לעצור זאת, אך מה קורה כאשר האקר מנסה לסחוט את סוכנות הריגול הבכירה של ארה"ב? האם לשם הגנה על סודות המדינה ניתן להשתמש נגדו באמצעים לא חוקיים? והאם למדינה עצמה יש זכות להפר את הפרטיות שלנו בשם "שמירה על הביטחון הלאומי"? על כך ועוד נכתב בספר של דן בראון, כותב ספרי המתח הגדול של העשורים האחרונים.

מדהים שספר באורך כמעט 400 עמודים מתאר עלילה שאורכת מספר שעות בודדות. 3 קוי עלילה נפרדים אשר מגוללים את המצוד אחר תוכנת צפנים מתקדמת שאמורה למנוע את האפשרות לחדור לפרטיות מובילים את הסיפור לעבר מאבק מלא בתהפוכות, שקרים וגילויים מפתיעים אשר ישפיעו על גורל העולם הטכנולוגי בו אנו חיים.”

“דן בראון עשה בספר הזה אולי עוד יותר מספריו הקודמים.
עלילה מתוכחמת, אויבים מסתוריים בטירוף, וסוף כמעט הזוי מלהעלות על הדעת.
כמו בספריו האחרים גם כאן בראון חורג פה ושם לתיאורי יתר של יצירות אומנות ומבנים מפורסמים, נחמד אך לא רלוונטי.
כמו בספריו האחרים גם כאן בראון מצליח לעורר שאלות על מציאות החיים ועל אמונותינו, באמצעות סיפור. נחמד וכן רלוונטי. אך לא מאוד עמוק. (בכל זאת, רק סיפור...)

לחובבי המתח? מומלץ!”

“ספר מרתק, לא יכולתי לעזוב אותו!
העלילה והמתח הבלתי פוסקים פשוט שואבים את הקורא עמוק פנימה.
אחד הספרים הטובים שקראתי לאחרונה, מי שאוהב לקרוא ספרי מתח ומי שאוהב ועוקב אחרי הספרים של דן בראון חייב לקרוא את הספר הזה!
מבטיח לכם הנאה ועונג!
פשוט ספר מתח מעולה ומומלץ מאד!”

“נתחיל בשמות... סוזן, דיויס בקר, גרג הייל, ג'אגה, סושי...
יותר מידי קומיקס לטעמי.
נעבור לשלמות הדמויות? כל דמות מייצגת סטרוטיפ חזק מאוד, אם זה המדהימה+חכמה ברמות שלא ניתן לתאר, החבר הסופר מהמם שלה שהוא גם חכם מאוד כמובן אבל גם צנוע ומסתפק במועט,
הבוס של כולם שהוא במקרה שחור, אבל אף אחד לא אומר לו כלום (רק לנשים אומרים?)...
מעבר לסטראוטיפ העלוב מאוד ולעלילה שהיתה צפויה מההתחלה (כמו בסרט שדים ומלאכים. מי לא ידע?)
התיאורים על עולם המחשבים היו רבים מידי ואולי הועילו למי שממש לא מבין אבל גם הזכירו לי סרטי צוללות שהתנגשו עם סרטי מדע בדיוני, בתוספת הטפה על כמה נחוץ ריגול וירטואלי.
אולי התאכזבתי מפני שהעלילה עצמה נראתה לי שיקרית ומופרכת- גאון (אסיאטי מן הסתם, ללכת עד הסוף עם הסטרואוטיפ) פוטר ומנסה לנקום או להוכיח לאירגון שפיטר אותו ש"מי ישמור על השומרים" מתוך חשיבה שנגישות לכל מייל והודעה במרחב הוירטואלי פוגעת באזרח הקטן.
תכלס? ואנונו גם ניסה לא?
כל נושא הפרטיות או ציטוטי טלפונים לא מדאיגים את האזרח האמריקאי, מפני שלמי שאין מה להסתיר אין ממה לחשוש.
הרי חלק גדול מרחובות ניו יורק מכוסים מצלמות, אף אחד לא מתרגש, אבל הנה, מסתבר שזה אמור להזיז למישהו...
עולם המחשבים חביב עלי, הספר יכול היה להיות טוב. הרבה יותר טוב מזה.
וזה כי אני מבינה שהוא בעיקר בלבל את המוח במקום להתיעץ עם הכותבים של "המפץ הגדול".
ואני מודה שבסוף הספר הייתי חייבת להמשיך לקרוא, אפילו שהסוף היה צפוי לי.
הרי ברור שהגיבורים הראשיים, מושלמים ויפים, יחיו יתאחדו והכל באושר ועושר עד עשיית הסרט, אבל קראתי גם קראתי.
מותחן טוב, אבל אני מוותרת על בראון.
מפני שאסור לכנות גאונית מחשב בשם "סושי".”