“אני בכלל הייתי צריכה להיוולד בליטא של המאה שעברה.

בעיירה קטנה ואפרורית על גדת נהר, שבפאתיה יער;
שבתיה בתי עץ קטנים ויהודיה עניים כולם,
אבל בחדר צדדי בבית הכנסת יושבים חמישה עשר ילד,
(שמאז אתמול לא אכלו דבר,)
והם לומדים משניות בקול
ועיניהם נוצצות.
וברחוב
שמים מלוכלכים נקווים בשוליו
מתנהלת עגלה, והעגלון מפזם לו
משירי חנוכה שעבר ופורים שקרב,
ובפנים יושב יהודי במעיל מרופט
וספר קטן בידו -
אולי סידור, אולי גמרא,
ואולי, שומו שמיים,
ספר מספרי ההשכלה חלילה וחס?
ובבית הרב -
תור-זוטא של עקרות בית ותרנגולת-שיש-בה-שאלה בידן,
ושניים שאוחזים בטלית,
וצורב אחד שנשלח מבית המדרש
ובפיו קושיה חזקה על המרדכי במנחות;
והרב, זקנו אפור כולו
ושלוש גמרות ורמב"ם פתוחים לפניו זה על גבי זה,
משיב לכולם
ובין גברא לגברא
מתנגן קולו בניגון הגמרא,
ועריסת נכדו בחדר האחורי
נעה לקול הנעימה האהובה המוכרת;
ועל שפת הנהר ילדים משחקים
בתופסת ובמקלות
ובשאר משחקים שחלק הטבע
גם לדלים בילדיו;
וקבצן אחד
ומקלו
וכל צרותיו
צולעים במקביל לקיר בית המדרש,
ונעצרים סמוך לחלון להאזין ללהט הלימוד,
וצבע נזרק בלחיי הקבצן
וגוו השחוח נזקף -

כי בעיירה הליטאית שלי יש
עוני מחפיר
וניוול
ועליבות,
אבל בעיני יושביה יש
זיק נצחי של אהבת תורה, של לב טהור, של חן יהודי,
ואני בכלל הייתי צריכה להיוולד
שם בליטא שלי,
בליטא של שרי המאה.

כמובן, ברגעים של צלילות דעת שפוקדים לפעמים אפילו אותי, אני מודה לאל הטוב על שלא נולדתי בליטא של המאה הקודמת.
אני לא יודעת טעמו של רעב, ומעולם לא הלכתי בחורף בנעליים קרועות.
כל יום הולדת חגגתי בעוגות ובממתקים, ולסבא שלי, בליטא של המאה הקודמת, לא היה בבית די לאפות עוגה אחת פשוטה לבר המצווה.
אני גרה בבית דו קומתי, זכיתי ל12 שנות לימוד, אני חברה בקופת חולים, יש לי בארון בגדים בכמות שהיתה מספיקה לבנות העיירה שלי כולן.
אין כאן פורעים ואין אנטישמיות, יש לי זכות הצבעה.
אין לי צורך בעגלה - תמורת כמה קופיקות אני נוסעת באוטובוס ממוזג וממוגן שמגיע ליעד בשמינית הזמן.

איזה מזל שלא נולדתי בליטא של המאה שעברה.

אבל כמה אהבה
וכמה חום וגעגוע,
וכמה כישרון,
היו באיש המופלא שכתב את הסדרה הזאת,
אם הצליח להעיר בי את הרצון הלא מתקבל על הדעת
בעיירה הליטאית שלי,
מעבר למקום ולזמן.”