'מסירת ידע' הוא תהליך העברת התרבות האנושית לאורך צירי הזמן והמרחב. במהלך המסירה משתנה הידע בהתאם לשינוים שחלו בזמן ובמקום אליהם נדד. ספר זה, מסורת ושינוי, מבקש לבחון את תהליכי מסירת הידע היהודי בימי-הביניים, את השפעתם על התרבות היהודית בכלל ועל הידע הנמסר בפרט, השינויים שעבר הידע בתהליך מסירתו וניסיון לראות בשינויים אלו, לא 'טעויות' במסירה, אלא סימן לחיותה של המסורת.
בספר מפורטים שלושה מקרי-בוחן: כתביו של אלדד הדני, הנוסע היהודי בן המאה התשיעית; שו"ת על מעמדו של כהן שנשתמד וחזר לאחר מכן ליהדות; ומדרשים המתארים את גן עדן והגיהנום.
מבחינה מתודית משלב הספר מסורת ושינוי בין 'הפילולוגיה החדשה' ובין 'הסוציולוגיה של הידע' בניסיון לחשוף את הדרכים הסמויות מן העין בהן חברה מסורתית משתנה בעצם תהליך מסירת הידע שלה מדור לדור. כך בחשיפת פעולתה 'הנורמלית' של המסורת מתגלים האופנים בהם צמח החדש מתוך הישן ללא 'משבר'. ברמה נוספת, מנסה המחבר – בהפניית המבט מן המחבר היחיד אל הרבים, מעבירי הידע וצרכניו – להפוך היסטוריה אינטלקטואלית להיסטוריה חברתית.
מסקנת הספר מסורת ושינוי פרדוקסלית: העתקת הידע והפצתו הובילו לריבוי, לנוסחאות רבות של אותו הטקסט. אך ריבוי זה הוביל דווקא לאחדות, ליצירתה של תרבות יהודית אחידה יותר במוצאי ימי-הביניים. כך מתוארים ימי-הביניים כתהליך ארוך של האחדת הידע היהודי על ידי הפצתו וריבויו. תהליך שאחד משיאיו – ולא תחילתו – התרחש עם הופעת הדפוס. על פרדוקס זה מבקש הספר לבחון את הקו העדין המפריד בין קיום בזמן ובמקום מסוימים לבין קיום במסגרת-על משותפת לכלל היהודים, בין הפרטיקולרי לבין האוניברסלי.
למחקר מעין זה יש השלכה ישירה על אחת מהנחות היסוד הבסיסיות ביותר במדעי היהדות: אחדות העם היהודי שהתקיימה בפזורה ונשמרה.