מילות פתיחה


ספר זה הוא התגשמות חלום, ואני מודה לקב"ה על שזיכני לכך. אפילו ברשימת דברי הפלא, לתורה יש מעמד נפרד וייחודי. היא זאת המגדירה את האדם ואת ישראל. היא המעצבת את דרך המחשבה והדיבור, ואף את המעשה והשפה שלנו. מאז ילדותי אני לומד אותה ומעיין בה לא כתלמיד חכם, אלא כמשורר. השיחה בין פרשות התורה לבין חיי האישיים והמשפחתיים, וכן בינם לבין כתיבתי הספרותית, היא שיחת קיומי.


כבר עשרות בשנים אני זוכה לשתף אחרים בהרהורי התורה שלי. כך בשולחן השבת עם רעייתי וילדיי, כך בפני קהילתנו בבית הכנסת. בעבר אף כתבתי על פרשות השבוע בעיתון הארץ ואחר כך גם במעריב. אבל ספר זה שלפניכם מנסה לפרוץ את כל המסגרות האלה ולגבש מהלך שלם וחדש כמיטב יכולתי. לעזרה חיונית ורבה בגיבוש החומר זכיתי מבני שלמה יצחק, המלא כרימון בידע, בתבונה וברגישות, ותודתי העמוקה על כך. אכן פסוקי התורה, ולמעשה כל ספרי התנ"ך, מרכזים בקרבם באופן בלתי נתפס על ידינו את נקודות היסוד של התודעה האנושית, בצירוף סגנונם המרוכז והחד־פעמי, כשהכול נובע ממקורם העליון. אני מבקש להודות מקרב לב לרעייתי ולכל בני משפחתי האהובים על שותפותם הנפלאה וארוכת השנים בחיי השירה והלימוד שלי. אני מבקש להודות גם לכל אנשי הוצאת הספרים רסלינג על שיתוף הפעולה הלבבי, התומך והיעיל. כמו כן תודה והוקרה למזכירתנו יעל וייס, אשר מסייעת לי כבר עשרות בשנים בנאמנות רבה בכל הנוגע להכנתה של כתיבתי לדפוס.


מירון ח. איזקסון, ניסן תש"ף


פרשת בראשית


א - עולם שנברא


האם היחס של האדם לעולמוֹ משתנה על פי גישתו היסודית לשאלה אם העולם נברא או קדמון? בתחושתי המוגבלת, יְכולתי להתפעל ממראה עיניי וממשמע אוזניי מתעצמת כאשר החוויה כרוכה ב"מנטליות" של עולם נברא, דהיינו בתובנה של דברים "שלא תמיד היו כך", ואף שיכלו, לפחות לכאורה, להיות אחרת. ההתרגשות, ההתעוררות, היצירה וההתפעמות נובעות מתחושה של הצצה ראשונית, כילד מתפעל.


ב


מהלך הבריאה וההתחדשות אינו חל "רק" על הטבע ועל יצוריו, אלא גם על מושגי יסוד מכוננים אשר נוצרים. האור הראשון חורג מכל שמש שהיא ומבטא מימד ראשוני של אנרגיה רוחנית ופיזית. ההבחנה והחלוקה בין אור לחושך ובין מים למים מכוננות את קיומן של מהויות, קבוצות, יחידות, קטגוריות וסוגים בבריאה. הרי לכאורה היה יכול להיות עולם של אחידות ללא סוגים וגיוונים. במובן זה ה"הבדלה" היא אֵם למושגי יסוד רבים. גם המונח "טוב" נוסד בפרשתנו; מצד אחד הוא מאפיין את טיבה של המציאות ומצד אחר האדם החוטא בעץ "הדעת טוב ורע" מתרחק (לפחות על פי שיטת הרמב"ם) הן מחיי האמת והן מעץ החיים. אף בהמשך הדברים, מתבטא הרעיון בחלוקת המינים בין בעלי החיים וחלוקת המינים בין זכר לנקבה, שהרי כל אלה אינם מובנים מאליהם ולכאורה ניתן היה לחשוב על בריאה שתכונן את הדברים אחרת. יש להבין: בריאתם של המושגים מצויה בדרגות ובמישורים שונים. בעיניי, אפילו כשקין אומר "אחי" יש כאן קריאה ראשונה של יסוד היחסים בין אחים. גם כשבשיחת הנחש וחוה נולד הביטוי "אף כי", אזי יש כאן מעבר לאמירתו יצירת התחושה של התחכמות, או אפילו הולדת המלאכותיות וההטעיה בכל הנוגע ליצירת יחסינו למציאות. פרשת בראשית אף מכוננת בתודעתנו את הקדושה, "ויקדש אותו", במעין הופעה מפתיעה ודרמטית של אלמנט חדש לגמרי בקיום. רשימה מכוננת זאת ממשיכה כמובן עוד, אך העיקר הוא התחושה שבבריאה נוצר הכול, ובכלל זה מושגי היסוד המחשבתיים. אגב, אי אפשר להתעלם מכך שהחריגה היחידה מאמירת "טוב" על הבריאה מתייחסת לאפשרות של הבדידות האנושית, "לא טוב היות האדם לבדו".


ג


במובן מסוים, סיום התורה במילה "ישראל" מבשר את הבראשית מצידה האחר: עם ישראל הוא האמור להמשיך ולשאת לתמיד את חוויית הבראשית. אם נתבונן בדברים, מתברר שהשבת "נושאת" בעיקר העול החיוני הזה. אולם לעניות דעתי מצוות וברכות רבות מבטאות את התחושה של עולם נברא, של "מפץ ראשון" שלפניו לא היה דבר, רק הקב"ה לבדו. עצם נתינת הערך המצוותי והתודעתי לדברים מקבל תוקף רב מהמחשבה שהם ברואים ומחודשים. ברכת "שהחיינו" על עניין חדש בעל ערך היא מעֵין התחככות בנקודת הרֵאשית. הניסוח של התפילות מושפע מכך עד מאוד, כמו גם טבעם של החגים. ישראל אמור לייצג עולם שאינו מופקע, אפילו לרגע אחד מבוראו אשר יצר את הראשית והותירה לתמיד.


ד


השבת היא עקרון בריאה בפני עצמו. היא החיבור המובהק בין הבריאה לבין מעמד הר סיני ועם ישראל. היא נקודת ההתייחסות של הזמן. אין לתפוס את משמעות המעשה ללא תפיסת ההימנעות מפעולה, מיצירה. רק ההבנה שתיתכן פרישה של ממש מהמעשה נותנת לו את ערכו האמיתי. היא נותרת בבריאה בתנועה מתמדת, בין הזמנים ובין המקומות, כאתגר קבוע לתודעה האנושית. ייתכן שבמישור כמעט שווה נוכל לציין את הכאוס, את התוהו ובוהו. הוא לא נעלם אלא הוסדר והורכב בבריאה. אליו נכנסים וממנו יוצאים מושגים כמו דיכאון נפשי וכמו חור שחור פיזיקלי. התוהו ובוהו הוא איום וסיכוי תמידי להתפרקות, אך גם לפריצת דרך. השבת, במקביל, היא האפשרות האנושית להתמיד בחוויית הבראשית.


ה


בבריאת האדם נאמר: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", החורג מהמבנה האופייני של הבריאה שהיה עשוי להיות מנוסח כך: "יהי אדם - ויהי אדם" (א, כו). ניתן להבין כאן אפוא את דברי הקב"ה במובן נוסף, של הכרזה על טיבו של האדם: האדם הוא יצור ההולך ונעשֶה, מעת לעת ומרגע לרגע! יש כאן גם קביעת אתגר גדול לאדם האחראי במידה מסוימת לבניין אישיותו ודרכו, וגם קביעת מהות האדם בכלל כ"חומר" פיזי ורוחני אשר אינו נוצק פעם אחת בלבד. השם "אדם", הלקוח מהמילה "אדמה", מורה על יכולת האדם להצמיח מתוכו.


ו


היחס בין זמן למקום הוא בוודאי עיקרי. האם בתרבויות שונות ניתן לקבוע את הדירוג בין השניים? האם בתפיסה היהודית ניתן לקבוע עדיפות כלשהי לזמן אף שגם למקום מרכזיות ברורה? נדמה שפתיחת התורה במילה "בראשית" רומזת על יתרון קל זה. מעניין לציין בהקשר זה את דברי המשנה ביחס שבין כוונה לא רצויה בקורבן מצד זמן הקרבתו לבין כוונה זרה מצד מקום ההקרבה. עם זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שמילת בראשית מכילה בקרבה גם מימד אפשרי של מקום. הרי הא־ל לא ברא בזמן מסוים בהיות הזמן אחד הברואים! העולם גם לא נברא ממקור כלשהו, שהרי לא היה כזה לפני הבריאה. ה"בראשית" נוצרה כחלק מהבריאה, ובמובן זה יש בה מימדים ומרחבים שמהם יצוצו המרכיבים הבאים.


ז


האם ייתכן עולם ללא אדם? האם יש "משמעות" לתופעות טבע שקורות אם אין מי שצופה ומדווח? "ואדם אַיִן לעבוד את האדמה" (ב, ה). פרשת בראשית מדווחת על חסרונו של האדם בעולם, אך לא מונעת את האפשרות של קיום עולם בלעדיו.


ח


אחת מנקודות הפלא הרבות בתורה היא פסוקים שניתן לקראם כתיאור "אובייקטיבי", אך ניתן גם לקרוא אותם כציטוט מישהו שמדבר. מה מעמדו של פסוק כד בפרק ב, "על כן יעזוב איש [...]"? האם זאת קביעה בריאתית, או שמא זה המשך דברי האדם הקובע מבחינתו את יסוד היחסים המכוננים בין איש לאשתו? לא פעם אין לדעת מי אומר את הדברים ומה ההבדל במעמדם ובפרשנותם לאור זאת. לכך יש לצרף את השאלה הקבועה בשיחותינו האנושיות: עד כמה קובע רק תוכן האמירה שלנו, ומנגד עד כמה משמעותיים המקשיבים לנו, המקום שבו אנו מדברים והזמן שבו הדברים נאמרים? אדם נמשך לומר דברים דווקא באוזניים מסוימות, ויוכיח למך האומר לנשיו מה שאומר ודווקא להן (ד, כג ואילך).


ט


אנו נפגשים במונחים "וירא א־להים" ובנפרד "וידע א־להים", ובהמשך לגבי אברהם אבינו בעקידה "עתה ידעתי". דומני שאלה כינויים שונים ליצירת מציאות הן בטבע והֵן בתודעה.


י


המאורות נבראו להיות "לאותות ולמועדים ולימים ושנים" וגם "להבדיל בין היום לבין הלילה" וגם "להאיר" וגם "למשול" ושוב "להבדיל", ולבסוף מוזכרים שוב האור והחושך. התחושה היא של יחס דיאלקטי בין המאורות לבין האור והחושך, דהיינו לעיתים הם הכרחיים כדי לקיים אלה את אלה ולפעמים יש להם מעין קיום עצמאי.