ההיסטוריה אינה זוכרת מקרים רבים אשר בהם התגשמה המלצתו של אפלטון להפקיד את השלטון ביד הפילוסופים. אמנם, ואצלאב האוול נוהג לכנות את עצמו ``סופר ומחזאי``, אולם המעיין בנאומים, במכתבים ובמסות הכלולים בספר זה, יגלה ללא קושי את המסר הפילוסופי המעמיק, שעליו הוא מבסס את השקפותיו ואת יישומן בתקופתנו הסוערת. מפתיעה גם העובדה, שמן הרמץ והאפר שנותרו במזרח אירופה בתום התקופה הטוטאליטרית, המתנכרת לאדם, יצמח עוף החול בדמות השליט איש הרוח. הומניסט דגול - ולא פוליטקאי ערמומי, הוא שנבחר בתקופתנו החומרנית הפופוליסטית באורח דמוקרטי אמיתי בנפול ``הדמוקרטיה העממית``. אולם של חייו של האוול, עד שהגיע למעמדו הנוכחי, לא דמו כלל לאגדה, אלא היו רצופים מאבקים עקשניים, מציאותיים ביותר, נגד שלטון שכיסה על שחיתותו ודורסנותו במלל של אמונות כוזבות. מפליאה ויוצאת דופן בתולדות הזמן החדש היא גם העובדה שדווקא סופר אינטלקטואל, שהעמיד את יצירתו הספרותית לשירות האמת והתגייס למאבק על זכויות האזרח, הוא שגבר על יריביו במאבק על השלטון. כותלי בית הסוהר לא יכלו לשתק את קול המצפון המתקומם נגד כוחות הרוע. איומים והשפלות לא יכלו לדכא את אמונתו זאת, שברגע האמת יגבר כוחם של רפי האונים. ב29- בדצמבר 1989 נבחר ואצלאב האוול לנשיאה החדש של צ`כוסלובקיה. איש הרוח, שהשליך את עצמו למערבולת של המאבק הפוליטי, קיבל עליו להתמודד עם ``היום השני``, שעתה הקשה של המהפכה הנפרטת לפרוטות של חיי היומיום.