“התסבוכת האחרונה במשפחתנו קשורה באחיות, במכתבים שנכתבו לפני שבעים שנה, ובחוסר הבנה של הקשר היסטורי. לפני שבעים שנים אנשים כתבו מכתבים. כל הזמן, לכל מיני מכותבים. היום, אם מישהו כבר כותב, מכתבים ארוכים, אישיים, בכתב יד, אנחנו נוטים מראש לבנות קשר (גם אם דימיוני) בין הכותב למכותב. עשרים מכתבים במשך חמש שנים נראים לנו רבים מאוד. לפני שבעים שנים הפרופורציות היו כנראה שונות מאוד. כי אנשים כתבו כל הזמן, בכל מיני הקשרים, והרבה פעמים באריכות רבה. אם גם היה להם כישרון, המיומנות גרמה למכתבים להיראות פיוטיים ומיוחדים. אנשים היו כותבים הרבה. חלקם השקיעו בכתיבה שעות רבות מדי יום. המכתבים האלה, בחלקם, מהווים היום ראי היסטורי לתקופה. אני רק תוהה אם אנחנו תמיד מפרשים אותם כפי שאכן היו, או שמא מטילים פרשנות מהעידן שלנו, על תעודות מעידן אחר.

אילו אוליביה האנט היתה חיה בתחילת המאה העשרים, או אפילו באמצעה, סביר שהיא היתה נחשבת רגילה בהחלט. אבל היא חיה בסוף-סופה של המאה העשרים ולכן התכונה שלה מיוחדת: היא כותבת מכתבים. לא סתם פתקים אינפורמטיביים בעת הצורך, אלא מכתבים בגירסה הישנה: ארוכים, מפורטים, ארוגים ממחשבות ומעשים, וכתובים בכתב יד. אוליביה גם חייה בהווה, ועל כן היא מתכתבת גם בעזרת מכשיר הפקס, במייל, במברקים, ובכל אמצעי קשר אפשרי. מי שרוצה לקרוא את הספר "ההרפתקאות המופלאות של האחיות האנט" חייב לדעת את זה: אין כאן כל כך הרבה הרפתקאות. אחיות האנט יש, אבל אוליביה נמצאת במרכז, כי היא הדובר. והיא מדברת בעזרת מכתבים. חשוב לדעת שכל הספר מוגש בצורת מכתבים. לי לפחות היה חשוב לדעת את זה מראש, וזה לא מובלט בכריכה האחורית. לא תמיד יש לי סבלנות לקרוא רומן-מכתבים.

ולעלילה: סוף המאה העשרים פוגש את העלמה האנט בשפל מהותי בחייה. הקריירה ההוליוודית שלה כמפיקת סרטים נוחתת על הקרשים, חיי האהבה שלה לא קיימים, ואחותה מדליין מגלה שהיא חולה בלוקמיה. את המאבק במחלה, ואת הניסיון להפיק סרט (שימו לב לסמליות) על חייו של דון קישוט, ואת שלל הסיבוכים בחיי המשפחה והעבודה פורטת אוליביה בכתב: מכתבים לחברה, לאקס, להורים, לסגל הרפואי בבית החולים, כתובים באריכות, ושזורים בפקסים ומיילים מקצועיים יותר ומקצועיים פחות. כל אלה מגלים בפנינו יותר מכל את דמותה של אוליביה: נחושה, נואשת, ביצ'ית לעיתים, מנסה לנהל את העולם, אך גם כמהה לאהבה ולהצלחה.

למרות שלרוב אני לא אוהבת ספרי-מכתבים, את זה אהבתי. אולי הודות לקצב שבו הוא נכתב, וכן לנימות השונות העולות מסוגי המכתבים השונים. נראה לי שאפשר לתת לו ארבעה כוכבים. בסופו של דבר למרות הדמות העוקצנית-משהו שבמרכזו, נותר ספר רגיש ונוגע ללב.”