1
"אני בדרך." קסנדרה הרימה את אצבעה מהאינטרקום, הרימה את תיק הערב שלה, המפתחות ויצאה מדירתה וירדה במעלית אל המבואה, שם המתין לה אחיה.
בגיל עשרים ותשע, הוא היה מבוגר ממנה בשנתיים, ושניהם חלקו אותו שיער בלונדיני, עור בהיר ועיניים כחולות. גובהו היה ממוצע בהשוואה למידותיה הקטנות.
"וואו," החמיא קמרון בהערצה כנה והיא הגיבה בחיוך אוהב.
״אהבת אח, הא?״
השמלה שצבעה ורוד־קרח נצמדה אל גופה הדקיק, וכתפיותיה הצרות חשפו חלקת עור צחה. השסע האלכסוני הגיע עד אמצע הירך והציג רגליים יפהפיות. של רך בצבע ורוד־קרח תואם השלים את הלבוש והתכשיטים היו מעודנים.
"קולית אמיתית."
היא הטתה את ראשה הצידה כאשר שילבה את ידה בזרועו. "בוא נלך לחסל את ההמונים."
אירוע ההתרמה של הערב היה יוקרתי, ואורחיו היו העשירים והמוכרים של סידני. הוא נערך באולם הנשפים של מלון ידוע במרכז העיר והיה אחד מכמה נשפים שנתיים שקסנדרה ואחיה הוזמנו אליהם במקום אביהם אחרי שהתקף לב ושבץ שעבר לפני שנתיים אילצו אותו לפרוש מוקדם.
האורחים התגודדו במבואה הרחבה כאשר הגיעו, והיא לבשה חיוך מיומן בזמן שהנידה ראש לעבר כמה מכרים ועצרה להחליף ברכות עם ידיד זה או אחר בעודה בוחרת לעצמה מים קרים מתוך מגש של מלצר חולף.
היא הצטיינה בשמירה על חוקי הנימוס והחברה. בתי ספר פרטיים ובית ספר לנימוסים בצרפת הוסיפו לה ברק. משפחת פרסטון־וילר שמרה על מעמד חברתי מסוים, שבו התגאה אביה ובצדק.
בזמן שקמרון טופח כדי למלא את נעליו של אביו בתאגיד פרסטון־וילר מגיל צעיר, הרי שקסנדרה בחרה ללמוד גמולוגיה ועיצוב תכשיטים, סיימה את התואר ההכרחי, למדה אצל צורף מומחה ונודע ועתה החלה לצבור לעצמה מוניטין בזכות עבודתה.
ההתערבבות בתוך הקהל הזה הייתה חלק ממשחק חברתי והיא עשתה זאת היטב.
חברי ועדה נועדו ופעלו בתוך החדר בניסיון להבטיח את הצלחת הערב. אולם הנשפים של המלון הוכן כדי להושיב את אלף האורחים, ונפוצה שמועה שהייתה רשימת המתנה לביטולים של הרגע האחרון.
"יש משהו שאני רוצה לדבר איתך עליו."
קסנדרה פגשה את מבטו של קמרון, בחנה את הבעתו והסתירה את הזעף הקל שנצץ מעיניה בזמן שהביטה בחדות פניו.
"כאן, עכשיו?" שאלה בקלילות וחיכתה לחיוך נטול הדאגות והמוכר שלו.
"אחר כך."
זה לא יהיה משהו רציני, ביטלה, אחרת הוא היה מזכיר את זה במהלך הנסיעה העירה.
"יקירה, מה שלומך?"
הנהמה הנשית הרכה העלתה על פניה חיוך חמים והיא הסתובבה כדי לברך את הדוגמנית הדקיקה והגבוהה. "סיובן." עיניה זהרו. הן למדו באותו בית ספר, עברו המון דברים יחד והיו חברות טובות. "אני בסדר. ואת?"
"טסה מחר לרומא, ואז למילאנו ואחר כך פריס."
קסנדרה השמיעה צחוק כבוש ומשועשע. "חיים קשים."
סיובן הצטחקה. "אבל מעניינים," אמרה. "יש לי פגישה ברומא עם רוזן איטלקי."
"אה."
"כסף עתיק, ואלוהי."
הניצוץ המהורהר בעיניים הירוקות המרהיבות הוציא מקסנדרה צחוק צרוד שעה שנענעה בראשה. "את רעה."
"הפעם זה רציני," הכריזה סיובן וחיוכה של קסנדרה התרחב.
"כמו תמיד."
"אני מוכרחה לזוז. ההורים כאן."
"תעשי חיים."
"בטח. באיטליה." היא נרכנה והצמידה את לחיה אל לחיה של קסנדרה במחווה של חיבה.
"תשמרי על עצמך."
"תמיד."
תוך זמן קצר ייפתחו דלתות אולם הנשפים והאורחים ייקראו להתיישב במקומותיהם. יהיו נאומי פתיחה והסבר, מלצרי היין ימלאו את התפקידים שלהם והמנה הראשונה תוגש.
ואם כבר מזכירים את זה, היא הייתה רעבה. ארוחת הצהריים שלה כללה יוגורט ופרי, שהיא חטפה בין שתי מטלות סוף שבוע רגילות.
קמרון נראה שקוע בשיחה עמוקה עם גבר שהניחה שהוא מכר לעסקים, והיא לגמה מהמים הקרים שהיו בכוס שלה בזמן ששקלה אם להצטרףאליו.
באותו רגע הרגישה רטט אזהרה של מודעות, חושיה נדרכו והיא הניחה למבטה לסרוק את האורחים.
רק גבר אחד יכול להשפיע בצורה כזו על שיווי משקלה.
אינסטינקט פנימי? ידיעה חמקנית שמקורה אינו ברור?
יהיה מה שיהיה, זה היה מטורף. משגע.
אולי הפעם היא טעתה. למרות שכל מה שנדרש לה היהמבט בראש המוכר והכהה ההוא כדי לקבוע שהאינסטינקט שלהלא טעה גם הפעם.
דיאגו דל סנטו. יזם מצליח, אחד מעשיריה החדשים שלהעיר... והאויב האישי שלה.
הוא נולד בניו־יורק למשפחת מהגרים ספרדית, והשמועהאמרה שחי בצד הלא נכון של העיר, נלחם על הישרדותוברחובותיה ועשה את הונו בגילצעיר, באמצעים שהיו מעבר לגבולות המוכרים של החוק.
הוא לקח סיכונים, נאמר, שאף אדם נורמלי לא היה נוגעבהם. אבל הסיכונים האלה השתלמו בגדול והוא עשה מיליונים.
היא צפתה בו, מוקסמת, בזמן שפנה לעברה ואז מלמל משהועל אוזנו של בן לווייתו ובאיטיות סגר את המרחק ביניהם.
"קסנדרה."
הקול היה נמוך, עמוק באופן בלתי אפשרי עם שרידיםרחוקים של מבטא זר, והיה לו את הכוח לעורר בתוכה רעדיםשנגעו בעמוד שדרתה כאלפי נוצותזעירות.
הוא היה גבוה, רחב כתפיים, עם תווי פנים מפוסלים כשלאבותיו הספרדים. שיער כהה ומטופח, עיניים כמעט שחורותופה שהבטיח תענוגות אינספור.
פה שטעם את פיה קצרות כאשר המרתה את פי אביהושכנעה את קמרון לקחת אותה למסיבה. בגיל שש עשרה, עםהורמונים סואנים, הייתה בה תחושה מסוכנת ואסורה של רצוןלשחק את הגדולה. תוסיפו לזה אח עם אג׳נדה משלו, כמהלגימות של יין, גבר צעיר שנראה להוט להורידה מדרך הישר,והיא יכלה בקלות לצלול בתוך מים עמוקים מדי. אלא שדיאגודל סנטו הופיע פתאום יש מאין, התערב, נזף בה והראה להבדיוק ממה עליה להיזהר כאשר היא בוחרת לפלרטט בלי לדעתהיכן היא נמצאת. תוך דקות הוא קרא לקמרון והיא מצאה אתעצמה נזרקת לתוך המכונית של אחיה ונלקחת הביתה.
חלפו אחת עשרה שנים מאז אותה אפיזודה הרת גורל, מתוכןבילה דיאגו עשר שנים בניו־יורק, שם צבר את הונו.
עם זאת, היא זכרה טוב מאוד את הרגשת פיו על פיה.הפרימיטיביות המחשמלת של מגעו, כמעט כאילו הצליח להגיעאל נשמתה ולכבוש אותה.
דיאגו דל סנטו הקרין איכות מחוספסת שהתערבבה בפראותהמרוסנת של המיניות הבוטה שלו. תערובת כובשת ומסוכנת,תערובת שמשכה אליו נשים בטווח גילים רחב ביותר.
עכשיו לא היו פינות חדות, והוא עטה את הילת העוצמהבאותה קלילות בלתי נתפסת בה עטה את בגדי המעצבים שלו.
דיאגו דל סנטו היה באמצע־עד־שלהי שנות השלושים שלו.הוא היה גבר עשיר מאוד שהשקעות הנדל״ן והבניה שלו יצרופורטפוליו פיננסי שקירב אותו למעמד של מיליארדר.
ככזה, שובו לאוסטרליה לפני שנה הביא במהירות לכך שהפךלבן בית בחברה הגבוהה של סידני וקיבל הזמנות לכל אירועבעל חשיבות. הוא נענה להזמנות בצורה סלקטיבית ביותר,והתרומות שלו לארגוני צדקה ראויים הפכו לאגדה.
המעורבות של הפרסטון־וילרים באותם אירועי צדקהוהבריאות המידלדלת של אביהם הביאה את שני האחיםלאירועים במקביל לדיאגו דל סנטו. היא השלימה עם כך,והתמודדה עם הנושא בהעמדת פנים מנומסת.
רק היא ידעה איזו השפעה הייתה לו עליה. האופן שבו הדופקשלה קפץ והלם בקצב מהיר. איש לא יכול להיות מודע לכךשבטנה התהפכה ונקשרה בכאב למראהו, או עד כמה מבט אחדבפיו החושני הלהיט את דמה בעורקיה כאשר נזכרה כיצד הרגישה כאשר הפה הזה נצמד אליה.
המשיכה האיטית של לשונו, הבטחת התשוקה, האיכותהעדינה והמשכנעת שלקחה את התגובה המהוססת שלהוהעבירה אותה לממד אחר.
אחת עשרה שנים. ועדיין, הנשיקה שלו הייתה בבחינת זיכרוןחי ועוכר שלווה... מופת על פיו שפטה כל נשיקה שבאה אחריה.אף אחת מהאחרות לא הצליחה לעמוד במבחן, ואין זה משנהכמה ניסתה לשכנע את עצמה שדמיונה פשוט חיזק את הזיכרון.
לפעמים חשבה שעליה להיפטר מסקרנותה שלה ולקבל אתאחת ההזמנות הרבות שלו. אבל בכל פעם היא נסוגה ברגע האחרון, מתוך ידיעה פנימית שצעד כזה ייקח אותה למצולות.
ההזמנות שלו והסירובים שלה הפכו כבר למשהו דומה למשחק מנומס ששיחקו. מה יעשה, תהתה, אם היא תפתיע אותו יום אחד ותקבל אתהזמנתו?
את מטורפת? אמר קול פנימי קטן.
"דיאגו," אמרה קסנדרה בצינה ופגשה את מבטו העז בשלווה, צופה בו כאשר הטה את ראשו לעבר אחיה.
"קמרון."
לשבריר שנייה חשבה שראתה אות עלום חולף ביניהם, ואז ביטלה זאת כהמצאה שלה.
״ערב מוצלח, לא?״
האירוע נועד להתרים את העשירים עבור קניית ציוד חדיש במיוחד לאגף מיוחד של בית החולים לילדים בעיר.
אין ספק שהיו שם לא מעט אורחים עם עניין ממשי בארגון הצדקה הזה. עם זאת, הרוב התייחסו אל הערב כאל אירוע נוצץ שבו הנשים יוכלו לנסות לעמעם זו את זוהרה של זו באמצעות שמלות מעצבים ותכשיטים יקרים, בעוד הגברים ינהלו את עסקיהם במעטה של שיחות חברה.
דיאגו דל סנטו לא התאים בקלות לאף קטגוריה מוכרת.
לא שהיה לה עניין בהכנסתו למשבצת כלשהי. למעשה, היא עשתה הכול כדי להעמיד פנים שאינו קיים. אלא שדומה שהוא היה להוט להוכיח בדיוק את ההפך.
הוא יכול להשיג כל אישה בה חפץ. וקרוב לוודאי שהשיג.הצילום שלו עיטר את עמודי החברה של העיתונים והירחונים הארציים, כשתמיד צמודה אל זרועו יפהפיה זוהרת אחרת.
תמיד ניכרה בו אותה איכות פרימיטיבית. רמז למשהו מסוכן מתחת לפני השטח, מתרה שלא לנסות להגיע אליו.
גבר שהצליח לרכוש כבוד והערצה בחדרי ישיבות. שהיו לו הכישורים, כך נלחש, והתשוקה לשגע אישה בחדר השינה.
זו הייתה תערובת דרמטית של אכזריות ראשונית ומיניות חבויה. קטלנית.
חלק מהנשים היו רוצות לנסות לביית אותו, נהנות מהמסע כל עוד יימשך. אבל היא לא הייתה אחת מהן. רק כסילה הייתה מעזה להיכנס למגרש המשחקים של השטן מתוך תקווה שלא תיכווה.
התחמקות מדיאגו הפכה להיות משחק שבו הצטיינה. בפגישות אקראיות, היא חייכה בנימוס, הכירה בנוכחותו והמשיכה הלאה.
אבל האירועים האקראיים האלה היו רבים, בגלל שהשתייכו לאותו חוג חברתי. אם לא הייתה יודעת אחרת, היא הייתה כמעט נשבעת שהוא מבקש לשחק משחק משלו.
"אם תסלח לי," אמרה קסנדרה. "אני צריכה לדבר עם מישהו." משפט מנוסח היטב, ידוע, קצר אבל אמיתי, שכן תמיד היו אנשים שיכלה לפנות אליהם בניסיון לברוח ממנו.
קמרון רצה למחות, היא ראתה את זה, למרות שדיאגו דלסנטו רק הטה את ראשו קלות.
וזה כלל לא עזר, שכן היא הרגישה כיצד העיניים האלה בוחנות אותה בזמן שהתרחקה.
תחושות הסתחררו במורד עמוד שדרתה ומשהו התעורר עמוק בתוכה והזכיר לה את השפעתו על שלוות רוחה.
תתגברי על זה, נזפה בעצמה בזמן שחיפשה במכוון קבוצת חברים והשתלבה בשיחתם באופן טבעי.
בכל רגע נתון ייפתחו דלתות אולם הנשפים והאורחים יתבקשו לתפוס את מקומותיהם ליד השולחנות המסומנים. ואז היא תצטרף אל קמרון, ותתכונן להנות מהערב.
"לא הייתה לך סיבה להיעלם," נזף בה קמרון כאשר התקרבה אליו.
"דיאגו דל סנטו הוא אולי סוכריה לעיניים, אבל הוא לא הטיפוס שלי."
"לא?"
"לא." היא הצליחה לחייך, לשמור את החיוך והתחילה לפלס את דרכה לעבר השולחן שלהם.
"אתה יודע מי עומד לשבת לידנו?" שאלה בקלילות בזמן שהחליקה אל אחד מארבעת הכיסאות הנותרים ובירכה את ששת האורחים שכבר ישבו שם.
"הנה הם עכשיו."
היא שמעה את קולו של קמרון, הרימה את עיניה ו... קפאה.דיאגו דל סנטו ואשת החברה והדוגמנית, אלישה ונדרנוט.
לא. הזעקה האילמת כמו הדהדה בתוך ראשה.
די היה בכך שנאלצה להתייחס אליו ולשוחח איתו במשךכמה דקות. הצורך להסב לשולחן אחד איתו היה כבר יותר מדי!
האם קמרון ארגן את זה? היא רצתה להסתובב אליו ולשאול למה? אלא שלא הייתה לה הזדמנות לעשות זאת בלי לעורר תשומת לב בלתי רצויה.
אם דיאגו יבחר בכיסא לצידה, היא תצרח!
כמובן שבחר בו. זה היה אחד מתכתיבי ההתנהגות הנאותה כאשר מדובר בסידורי ישיבה. למרות שלא היה לה צל של ספק שהוא נהנה מהאירוניה.
קסנדרה מלמלה דברי ברכה מנומסים וחיוכה הקלוש היה צל חיוך בלבד.
מקרוב היא הייתה מודעת אליו יתר על המידה, לריח הנקי של הבגדים שכובסו לא מזמן, לניחוח המרומז של מי הקולון היוקרתיים שלו.
עם זאת, זה היה הגבר עצמו, הגבריות העזה שלו והעוצמה הפרימיטיבית הצרופה שהקרין שהשפיעו על חושיה.
כמה שעות, ניחמה את עצמה באלם. כל מה שעליה לעשות זה ללגום יין, לאכול את שלוש המנות ההכרחיות שיונחו לפניה ולנהל שיחה מנומסת. אין ספק שתצליח לעשות את זה.
זה לא כל־כך פשוט, אמרה קסנדרה לעצמה בזמן שגילתה עניין רב בדברי הפתיחה של יושב ראש האירוע, שחשף את מטרות ההתרמה, את התוצאות והציפיות.
כל עצב בגופה היה מכוון בצורה בוטה אל דיאגו דל סנטו,מודעת בכל מאודה לכל תנועה שעשה.
״עוד מים?״
הוא מילא כבר את הכוס של אלישה, ועתה הציע למלא מחדש את הכוס שלה.
"לא, תודה." הכוס שלה הייתה ריקה בחלקה, אבל היא לא תרשה לו לסייע לה.
האם חש בתגובה שלה? מן הסתם. הוא היה חד אבחנה מכדי לא להבין שהנימוס המודגש שלה מעיד על כך שאינה רוצה שום קשר אליו.
מלצרים במדים חילקו מנות ראשונות ביעילות מיומנת והיא אכלה את המזון המסודר בצורה אמנותית ללא שמץ תיאבון.
"פירות ים אינם לטעמך?"
אמר בנימה משועשעת והיא פגשה את מבטו הכההבשלווה וכמעט ביקשה להביע הסכמה רק כדי לראות מה יעשה,מודעת לכך שוודאי יזעיק את המלצר וידרוש שיחליף את מנתה.
המשפט הפתיע אותה והיא הרחיבה את עיניה במכוון. "אתה קורא מחשבות?"
קצה פיו התעקל ובעיניו ניכר ניצוץ משועשע. "זה אחד הכישורים שלי."
קסנדרה החליטה לא לענות, ובמכוון הסבה את תשומת ליבהאל תכולת הצלחת שלה, לא בטוחה אם שמעה את הצחוק הקל והצרוד שלו או שרק דמיינה אותו.
הוא היה הגבר הכי מעצבן והבלתי נסבל ביותר שפגשה מעודה.היא לא רצתה לדעת למה. לפחות זה מה שאמרה לעצמה כל פעם שדמותו של דיאגו חדרה פנימה... ביותר מדי אירועים בזמן האחרון.
לא ניתן היה להתחמק מהאיש הזה. הוא היה שם, נוכחות מתמדת בתקשורת, סוגר עוד עסקה מצליחה, מלווה אישיות רמת מעלה לאחד האירועים החברתיים הנחשבים ביותר. קמרון ראה בו אייקון והזכיר אותו לעתים קרובות ובנימת קול יראה.
הערב דיאגו דל סנטו בחר לפלוש למרחב האישי שלה. גרוע מזה, לא הייתה לה ברירה אלא להישאר בקרבה גדולה אליו למשך שעות לא מעטות, והיא כעסה על המניפולציות שלו,שנאה אותו על שבחר בה כנשוא השעשוע שלו.
שכן זה כל מה שהייתה... ולא עזרה התחושה שהרגישה כמו פרפר מקובע אל הקיר.
קסנדרה לגמה מהיין שלה ושקעה בשיחה עם קמרון, שאת נושאה שכחה שניות לאחר מכן, כאשר המלצר פינה את הצלחות מהשולחן שלהם.
היא הייתה מודעת מאוד לקרבתו של דיאגו, לידו שהושטה אל כוס היין שלו, לאופן בו אצבעותיו נסגרו סביב הכוס העדינה...ולא יכלה שלא להדוף את המחשבה על הדרך שבה ידיים אלה מחליקות על עורה של אישה.
מאיפה זה צץ?
אלוהים אדירים, נראה שהיין השפיע על מוחה! הדברהאחרון שרצתה היה מגע גופני עם גבר מסוגו של דיאגו דלסנטו.
״דומני שההתמחות שלך היא גמולוגיה, נכון?״
חשבת על השטן והוא מדבר, חשבה בציניות אילמת כאשר הסתובבה לעברו. "שיחה מנומסת, עניין כן," אמרה והמתינה שנייה, ״או ניסיון להילחם בשעמום?״
הבעתו לא השתנתה למרות שהיא הייתה מוכנה להישבע שראתה משהו זז בעמקי עיניו הכהות. "בואי נחליט על משהו באמצע."
הייתה בקולו איכות, נימה ממנה העדיפה להתעלם. "אבני חן יקרות טבעיות נמצאות במכרות או באמצעות טכניקות איתור יקרות ביותר." עובדות אלה היו נחלת הכלל. "אלה האבנים שמעצבי תכשיטים אוהבים לעבוד איתן יותר מכל, מפני שיש בתהליך העבודה משהו טבעי. זה הופך להיות אתגר אישי,ללטש את האבנים בצורה כזו שתציג אותן בשיאן. המתת של המעצב שמבטיח שהעיצוב והשיבוץ משקפים את הפוטנציאל האופטימלי של האבן." לימוד מעמיק של תורת אבני החן עורר אצלה תשוקה אמיתית לעיצוב תכשיטים.
דיאגו ראה כיצד פיה התרכך וכיצד עיניה התעוררו לחיים.זה עורר בו עניין, בדיוק כפי שהיא עוררה בו עניין.
״את לא בעד אבנים סינתטיות או חיקויים?״
הבעתה קדרה מעט. "הן מאוד פופולריות ויש להן נתח שוק גדול."
מבטו החזיק את מבטה. "זה לא עונה על השאלה שלי." הוא הרים את ידו ונגע ביהלום העדין שנח בשקע בבסיס צווארה."עבודה שלך?" זו הייתה שאלה רטורית. הוא בחן את העיצובים שלה, ללא ידיעתה, והכיר כל אחד ואחד מהם.
היא מצמצה למגעו, שנאה את עובדת הקרבה שלו בדיוק כפי ששנאה את החמימות החושפנית שהתפשטה בעורקיה.
אם הייתה יכולה, היא הייתה מטיחה בפניו את התכולה הקפואה של כוס המים שלה. במקום, היא אילצה את קולה להישאר רגוע. "כן."
אישה יכולה ללכת לאיבוד בתהומות העיניים הכהות האלה,שכן מתחת לפני השטח הייתה חמימות חושנית, רמז, הבטחה לתענוגות שהוא מסוגל לספק.
תחושה נגעה ביצורי גווה והיא התקשתה לכבוש את הרטט נוכח המחשבה על פיו הנוגע בפיה, מגע ידיו... איך תרגיש כאשר גבר מסוגו יטריף את דעתה, ייקח אותה למחוזות פרא.
"צאי איתי לארוחת ערב מחר."
"ההזמנה הקבועה?" התגובה הייתה אוטומטית והיא סייגה אותה בחן, "תודה. לא."
קצות פיו התרוממו. "הסירוב הקבוע... בגלל שאת צריכה לחפוף את השיער?"
"אני בטוחה שאצליח למצוא משהו קצת יותר מקורי." היא יכלה, בקלות. אלא שהיא פקפקה באם תירוץ כלשהו, ואין זהמשנה איזה צליל כן יהיה לו, יוליך אותו שולל.
"לא תשני את דעתך?"
קסנדרה חייכה בצינה. "איזה חלק של 'הלא' לא הבנת?"
דיאגו הושיט את ידו אל קנקן המים ומילא מחדש את הכוסשלה. שרוול המקטורן שלו התחכך בזרועה ובטנה התהפכה באיטיות למגעו.
טוב שהמלצרים החלו לחלק כבר את המנה העיקרית, והיא לגמה מהיין מתוך תקווה שתצליח להרגיע את עצביה.
כאילו שזה היה אפשרי! היא הייתה מודעת לכל תנועה שעשה, מודעת לכוח הכבוש מתחת לחליפת הארמני שלו,להילה המסוכנת שהקרין כאילו בלי מאמץ בכלל.
עוד שעתיים. שלוש לכל היותר. ואז היא תוכל להתנצל ולעזוב. אם קמרון ירצה להישאר, היא תיסע הביתה במונית.
קסנדרה התנשמה בשקט ובחנה את תכולת הצלחת שלה.הארוחה הייתה ללא ספק טעימה להפליא, אבל תאבונה נעלם.
במאמץ ניכר לכדה את תשומת ליבו של קמרון וביקשה אתדעתו על משהו חסר חשיבות שאחר כך לא זכרה כלל.
הושמעו הנאומים הרגילים, ואחריהם היה בידור קל בזמן שהוגשו קפה וקינוח. הזמן מעולם לא זחל כל־כך לאט, והיאלא זכרה אירוע בו כל־כך התאוותה לשעת הסיום.
להפתעתה, קמרון היה זה שיזם את הנסיעה הביתה, טען לכאב ראש, וקסנדרה קמה על רגליה, נפרדה בנימוס מכל המסובים אל השולחן שלהם ואז הקדימה את אחיה ביציאה אל המבואה.
"אתה בסדר?"
הוא נראה חיוור, חיוור מדי, וזעף קל קימט את מצחה כאשרהלכו לעבר שורת המעליות. ״כאב ראש?״ היא הושיטה את ידהכאשר הוציא את מפתחות המכונית שלו מכיסו. "רוצה שאני אנהג?"
