"ישנם חומרים שלא ניתן לראותם בעין אנוש אך אין לתאר את החיים בלעדיהם. היעדרם מותיר חלל עמוק בנפש, חלל שאי אפשר לעבור אותו. כל מי שזה קרה לו מתעכב שם. כשהייתי קטנה אהבתי לטעום אדמה, להרטיב את האצבע ולטבול אותה בעפר בחצר המשחקים. הטעם שהתפשט בפי יצר חלל מרגש שנמלא בריח אדמה ספוגת גשם, ומין תזזית חלפה בי, כאילו תמצית החיים שטפה את גופי בזרם עדין, נגעה בקצות עצביי והעירה אותם לחיים. כשראשי על חזהו והוא מניח עליי את זרועו, חוזר טעם העפר הנפלא לפי". זהו סיפור על היקשרות מסועפת בין שתי נשמות, אשר חלומות, רישומי נוף, זכרונות וספר הדרכה לגידול דבורים משמשים בו בערבוביה; על ילדות בקיבוץ ועל שכול; על בדידות ועל חשבון נפש עם נפש; סיפור על נפילות וקימות. זהו רומן ביכורים למיכל בן נריה.