יהודה בייליס, נער רך בשנים, חווה מאורעות היסטוריים והרי גורל עוד טרם בגר ולמד אורחות עולם. זה אך מלאו לו שלוש - עשרה שנים, כאשר נכנס הצבא האדום לליטא, מולדתו, ומשליט בה את המשטר הסובייטי על כל מאפייניו. משפחתו האמידה נאלצת לוותר על כל נכסיה והוריו הופכים לעובדי המדינה . בתקופה זו נתקל יהודה לראשונה בגילויי אנטישמיות בוטים ובסימנים מוקדמים של חמת הרצח הליטאית, שבקרוב תהפוך משרתת נאמנה של מדיניות "הפתרון הסופי" לבעיית היהודים באירופה. ביוני 1941 כובשים הגרמנים את ליטא ובו ביום נפרצים הסכרים של שנאת היהודים ודמם מותר. בעיר קובנה, בה נולד וגדל יהודה, כמו בליטא כולה, לא עומד כל מכשול ציבורי בדרכם של הגרמנים לבידוד האוכלוסייה היהודית מתוך האוכלוסייה הכללית. ההפך הוא הנכון - הליטאים משתפים אתם פעולה ומשתתפים בפועל במעשה הבידוד. הם לוקחים חלק פעיל בעבודות השיטור ובמעשי הרצח עצמם, של עשרות אלפים מיהודי העיר וקבורתם בקברי אחים, שנחפרו מבעוד מועד ב"פורט התשיעי", מצודת הרצח הנוראה. יהודה מאבד את הוריו האהובים וכמעט אובד גם הוא בתוך בור הדמים ב"פורט התשיעי", אבל רצון החיים העצום שלו וחושיו המחודדים מדריכים אותו ומסייעים לו לצאת, ניצול יחיד מתוך בור ההריגה, ולהמשיך הלאה. שוב ושוב הוא מגלה תושייה מופלאה ושורד את תופת השנאה והרצח. הוא לומד את מבואותיו ומוצאיו של הגטו ובשעה שנדמה כי כלו כל הקיצין הוא בורח ומוצא מקלט בבית איכרים בכפר הקרוב, שם הוא בונה לעצמו כוסתור כואולתר מאחורי התנור. געגועיו משיבים אותו אל הגטו והוא מגויס לפעולת יחיד רבת תושייה, של הברחת ילדים פעוטים מן הגטו למנזרים בסביבת קובנה העיר. לבסוף שורד יהודה גם את אימי מחנה העבודה לנדסברג 1 ומחנה המוות קאופרינג 4, המסונפים למחנה הריכוז "דכאו" שעל אדמות גרמניה. עם תום המלחמה נותר יהודה יחיד מכל משפחתו. עדיין צעיר מאוד לימים, אך המשא הטראגי שהוא נושא בלבו לא יימחה לעולם. הוא עולה ארצה, משתתף בקרבות מלחמת העצמאות של מדינת ישראל ומקים משפחה כמו כולנו. רק הזיכרונות, הזיכרונות אינם מרפים. לעולם מתדפקים על לבו, מבקשים מוצא. הנה סיפורו לפניכם .