מה קל יותר לאיש המאה העשרים ואחת מלדבר על עצמו? רק על עצמנו לספר ידענו. לאנשי ימי - הביניים במערב היה הדיבור על עצמם קשה, קשה מאוד. האוטוביוגרפיה היא היחידה שבצורות הספרותיות, היא תובעת מן הקורא לתת את דעתו ולהקדיש את זמנו למעשיו, לתחושותיו ולתשוקותיו של הכותב. הענווה הנוצרית ראתה בתביעה הזאת עניין מגונה. בימי - הביניים המוקדמים לא נכתבו אפוא כלל אוטוביוגרפיות. רק במאה ה12 - הופיעה האוטוביוגרפיה מחדש - ביטוי להשתנות עמוקה ביחסה של החברה אל היחיד ואל מקומו בעולם. שתי האוטוביוגרפיות המתורגמות כאן מציעות מבט מעניין ביותר על אותו אני שתבע לעצמו קול אחרי שתיקה בת מאות שנים. אב המנזר גיבר מנוז'ן מספר בכנות רבה על ילדותו ועל התבגרותו, על חסך באהבת אם ועל תאוות מיניות אסורות, על פחדים ועל עולם שהקדושה והטומאה, החסידות והאלימות משמשות בו בערבוביה. יהודה - הרמן מקלן מספר סיפור אישי מאוד על דרכו מן היהדות אל הנצרות: על איבה ועל קנאה, על בשר ועל רוה, על בגידה ועל נאמנות כפולה. שתי האוטוביוגרפיות הללו מצטרפות אל זו של פייר אבלאר, שתורגמה אף היא על - ידי שולמית שהר, ויוצרות תמונה עשירה ומסקרנת של עולם שהוא רחוק מאוד מעולמנו, ובה בעת קרוב אליו במפתיע.