“הקפיטליזם הצרכני, הניאו-ליברלי השתלט על העולם. הפרסומות מציפות אותנו בכל מקום, הטלוויזיות ורוצועות החדשות הבלתי-פוסקות שוטפות את מוחנו, חונכנו להסכים ולחיות לפי מדיניות התאגידים השולטים בעולם, המזון המהיר הורג אותנו, הסיגריות גם כן. והכל בכף היד של התאגידים הענקיים, שלא מפסיקים לעשוק את חיינו. - כך ניתן לתמצת לדעתי, את ספרו של לאסן.
הספר בנוי מארבעה חלקים, ופרקים בתוך כל פרק. החלק הראשון "סתיו", מנסה לאמוד את הנזקים שכבר נגרמו. הוא בעיקר עוסק בתרבות הצרכנית והעכשווית (של שנת 1999 בצפון אמריקה) ובתקשורת ההמונים. החלק השני "חורף", עוסק בבעיה, ובעיקר באמריקה. מתאר את ה"טראנס הצרכני תקשורתי" שמתחולל בה, אלחוש מלאכותי מסחרי בעידן הפוסט מודרני. החלק השלישי "אביב", בוחן את האפשרויות להתחדשות, האם אפשר לשנות? האם תרבות אחרת אפשרית? ואחרון חביב, החלק הרביעי "קיץ" מעיף מבט אל העתיד, אל מה שעשוי לקרות אם הדחפים המהפכניים האמריקאיים יוצתו מחדש.
"בצפון-אמריקה יש כיום ריקנות ציבורית דומה. חסר בה המרחב התקשורתי שבו אפשר לקרוא תיגר על סדר היום הצרכני, המסחרי, והתאגידי. בגוש הסובייטי-לשעבר לא הורשינו לדבר בגנות הממשלה. בצפון-אמריקה כיום אינך יכול לדבר בגנות נותני החסויות".
מזה המון זמן שלא "בלעתי" ספר כל-כך מהר. התחלתי אותו בהתחלה בקצת הססנות, פקפקתי בהתחלה ברלוונטיות שלו עקב שנת ההוצאה שלו, 1999 (2002 בארץ). עם זאת, מהר מאוד התרשמתי אחרת לגמרי. בתוך עשרים וארבע שעות, סיימתי את כל הספר, כ-250 עמודים, מהר מאוד עבורי. הספר לא חידש לי הרבה, הביקורת על תרבות הצרכנות הניאו-ליברלית מצויה במוחי כבר המון זמן, אבל הדרך שבה לאסן הצליח לתמלל אותה עבורי, לתאר את כל התלעות של תרבות הצרכנות, לרכז אותן למניפסט יחסית קצר, קל להבנה, ברמת שיח פשוטה למדי פשוט הדהימה אותי. לאסן בהקדמה קיווה כי הספר ישמש לקורא מהפך המשנה את זווית הראייה על חיי היומיום. תקוותו של לאסן אכן התגשמה, עבורי. הספר הזה פשוט מצליח לפקוח את עיניהם של הקוראים בקלות, לשתף אותם ברוע הצרכני, וגם לתת פתרונות, או לפחות דרכי פעולה. החלק האחרון של הספר משמש כסוג של "מדריכה למהפכה", מעין 'כיצד להביא לשינוי בכמה צעדים פשוטים'. חשוב לציין, גישתו של לאסן איננה תעמולתית, לאסן למרות ההגות הרדיקלית שהוא מציג בספרו, אפילו מקדיש פסקה שלמה למה הוא לא "שמאלני" - אני מציין זאת מכיוון שניתן להסיק מהכתוב שלאסן נוטה למרקסיזם, אך הוא מבהיר שהוא לא. להפך - לאסן מדגיש רבות במהלך ספרו שהגישה שהוא מציג בנויה להתאמה עבור שני הצדדים של המפה הפוליטית, ולפי מה שהבנתי אותה יוצאת מגבולות המפה הפוליטית המסורתית.
לסיכום, אני חושב שהספר הינו מניפסט מבריק, הוא מתאר בקלות את הבעיות בחברה המודרנית, התרבות הצרכנית, ואיך היא משפיעה עלינו ותמשיך להשפיע עלינו. לאסן מלא-תקווה. הוא מתבטא כאילו ה"מהפכה" עוד רגע מגיעה, והאופטימיות הלא-זהירה שלו קצת מבדרת, בדיעבד. למרות שעברו 20 שנה מאז פרסום הספר, לדעתי הוא רלוונטי מתמיד, כמעט לא תחושו שהוא ספר ישן. אני אישית הרגשתי כאילו הבעיות שהוא עוסק בהם דאז, רלוונטיות וחמורות אפילו יותר מפעם.
- "שיבוש תרבות" מאת קאלה לאסן. הוצאת בבל (2002), 304 עמודים. מאנגלית: דפנה לוי.”
