“מעשה במוסד חינוכי שלא ננקוב בשמו, שלא היתה בו ספריה. ומעשה במורה שמאוד רצה שתהיה ספריה במוסד. אלא שהוא כל הזמן נענה בכך ש"אין תקציב". לא, גם לא לספרים משומשים. בכלל לא. אולי בשנה הבאה. או בשנה שאחריה. ויום אחד הגיעה ערימת ספרים לא קטנה לבית הספר. יופי, אמר המורה, הנה בסיס לספריה. "לא, מה, השתגעת?" אמרו לו "זה לתערוכה". קרה המקרה ("רצה המקרה"), ובאותו מוסד חינוכי נערכה תערוכה מדעית מפוארת. והמורה למדעים חיפשה המחשה לתא האנושי, או למולקולת הדנ"א, או משהו אחר, כי זה לא מה שמשנה. מה שמשנה זה שהספרים היו ההמחשה המתאימה. וכך פתאום נמצא תקציב, והגיעו ספרים. אבל לא חלילה כדי שיקראו בהם. מה פתאום. התערוכה, הרי חשובה ומלמדת מאוד. וגם יבקרו בה ראש המועצה, ושר החינוך. אחר כך התערוכה הלכה בדרך שבה הולכות תערוכות חינוכיות רבות. אחרי ביקור ראש המועצה ושר החינוך, היא פורקה לרכיביה, ורכיביה הגיעו למחסן. שם הם הדגימו את הביטוי העברי הותיק "כאבן שאין לה הופכין".

וכך הגיע הספר לביתנו. המורה חיטט בערימה, בדק מה מתאים, מה הוא כבר מכיר, ומה נראה לו טוב, ולקח את הספרים לביתו. הקמת ספריה, הוא הבין זה מכבר, אינה בראש מעיינו של המוסד החינוכי, ולאשתו נגמרו בבית ספרי הקריאה. "עריסת החתול", נשמע שם מפורסם של ספר, שהרבה מדברים עליו. וכך המורה הביא את הספר לביתו, ועכשיו אשתו כותבת עליו סקירה.

ובכן, יש כמה סוגים של ספרים. יש ספרים שאפשר לקרוא, יש ספרים שכדאי לקרוא, יש ספרים שאסור לקרוא. יש טוענים שיש גם קטיגוריית "ספרים שחובה לקרוא", אבל אני כופרת בטענה הזאת. אין דבר כזה ספרי חובה. ובכל זאת אני רוצה להוסיף קטיגורייה, והיא "ספרים שיש צורך לדעת על קיומם, אבל אין שום צורך לקרוא אותם". עריסת החתול שייך לקטיגורייה הזאת. הוא מפורסם, השפיע על רבים, ויש לו שם עולמי. כמו כן הוא אינו מעניין בעליל.

עריסת חתול הוא משחק שבארץ מכירים בתור "סבתא סורגת". הוא דורש לולאה סגורה, שני שחקנים וארבע ידיים. אחד המשתתפים כורך את הלולאה סביב אצבעותיו בקונפיגורציה מסויימת, שפעם ידעתי מהי אבל שכחתי לגמרי. השני מעביר את הלולאה לאצבעות שלו, בקונפיגורציה שונה, וכך המשחק ממשיך, עד לצורה הסופית. המושג "עריסת חתול" חוזר שוב ושוב בספר, בהקשרים שונים. הוא בוודאי מטפורה למשהו, אבל נשגב מבינתי למה.

אני אחסוך לעצמי את זמן החשיבה והכתיבה, ואעתיק את תקציר הספר מתוך הערך המתאים בויקיפדיה העברית: "היצירה נפתחת בתקופה שבה המספר, שהוא עצמו סופר, מתכנן לכתוב ספר העוסק בדברים שאמריקאים חשובים עשו ביום שבו הוטלה פצצת האטום על הירושימה. בעודו חוקר נושא זה, המספר מתוודע לילדיו של פיזיקאי בדיוני מפורסם, פליקס הויניקר, שעזר בבניית פצצת האטום. בשנים שלאחר המלחמה פיתח אותו הויניקר חומר המכונה קרח תשע - מערכת גבישית חלופית למים מוצקים שנקודת ההתכה שלה 45.8 מעלות צלזיוס, גבוהה מטמפרטורת החדר. החומר נועד בתחילה לסייע לנחתים האמריקאים לחצות ביצות מבלי להירטב, אך מעולם לא נעשה בו שימוש למטרה זו. הספר עוקב אחר ההיסטוריה של החומר המחולק בין ילדיו של הויניקר, שהמידע על הימצאותו גורם למדינות להילחם עליו בשיטות יוצאות דופן. בסופו של דבר משתחרר קרח תשע בחוף הים של האי הקריבי הבדיוני "סאן לורנצו", והשחרור מוביל לקטל החיים עלי אדמות, שכן כל המים בעולם הופכים ממים נוזליים למצב הצבירה המוצק של קרח תשע"

אני קראתי את גירסת התרגום הישנה של הספר, זו שמדברת על "נקודת המסה" ונוקבת אותה במעלות פרנהייט, וכן מתרגמת בצורה שונה חלק ניכר מהמושגים הבידיוניים של הספר, ובכלל נוקטת בלשון שנהגו לנקוט לפני ארבעים שנה בתרגומים, וגרמו לכל כך הרבה דוברי עברית לסלוד מקריאה. אחת הגיבורות העיקריות בספר הוא דת בדויה, אותה מאמץ לעצמו הכותב, וסביבה סובבת העלילה. כלומר, אם אפשר לקרוא למערך האירועים בספר בשם עלילה. זו בעיקר סאטירה פרועה ואנרכיסטית, נגד מלחמה, נגד מדע, נגד דת, נגד תרבות, ונגד ציוויליזציה. לא ברור בעד מה כן. יש סאטירות טובות, יש גם סאטירות פוליטיות טובות. בדרך כלל כותבים אותן צ'כים. לא במקרה הזה.

ובקצרה: דעו שהספר קיים. עשו עם זה מה שתרצו.”

“"זה הפסוק הראשון בספרי בוקונון: כל האמיתות שאני עומד לומר לכם שקרים מחוצפים הן כולן. וזו אזהרתי הבוקוניסטית: כל מי שאינו מסוגל להבין איך אפשר שדת מועילה ושימושית תהיה מיוסדת על שקרים, לא יבין גם את הספר הזה".
הפסקה הזאת שמופיעה בעמודים הראשונים של הספר מתמצתת את האווירה הקומית והטיפשית שלו. אנשים דגולים הם אלה שמצליחים להעביר את מסריהם כשהם רוויים בהומור וברוח טובה, כי זה אומר משהו גם עליהם עצמם- הם באמת חיים את עמדותיהם, כי צחוק הוא אחד הדברים הכי אמיתיים וכנים שטמונים באדם.

יש שתי מגמות עיקריות בספר שהולכות זו ליד זו והן אפילו לא ממש מתערבבות אחת עם השנייה. האחת היא המגמה המדעית, השנייה היא המגמה הדתית- הבוקוניסטית. בוקנון הוא אמריקאי בשם ג'ונסון שנסחף יחד עם עוד חבר באוניה לאי סן לורנצו, אי באופי המזרח. המוקמיים לא יכלו לבטא את השם ג'ונסון, אז הם קראו לו בוקונון, ושם באי הוא החל לפתח את תורתו השקרית והשימושית, מה שבסופו של דבר ניצב כדת היחידה והראשית באי המוזר הזה.

אני מודה שהתחלתי מהאמצע, כי מטרתו של של ג'ון, הדמות הראשית בסיפור- וזאת הוא אומר כבר מהתחלה- היא לחקור את היום שבו הטילו האמריקאים את הפצצה הראשונה על הירושימה.
וכך הוא מתגלגל לידי שמו של המדען הידוע פליקס הניקר שהמציא את הפצצה הזו, וכאן באה לידי ביטוי המגמה המדעית בספר, ודרכו של המדען המפוזר והמשוגע הוא מגיע לידי גילוי ה"קרח 9" הנדיר שהופך כל נוזל למצב צבירה של קרח.
שתי המגמות הולכות זו ליד זו כל הזמן, ורק בסוף הסיפור הן מתחילות להיפגש. לא אחשוף יותר מידי פרטים על הסוף ובכלל העלילה, בכל זאת הביקורת היא המלצה למי שעוד לא קרא את הספר.

שם הספר- עריסת חתול- מבטא את הפן הדתי ואת התזה העיקרית- עריסת חתול היא השם האמריקאי לסבתא סורגת (המשחק הזה עם החוטי צמר). סבא משחק בעריסת חתול ומראה את העריסה לנכדו. ההוא מתלהב לעיני התינוק הצעיר, ואומר "הנה תראה, עריסת חתול". אבל התינוק לא מבין על מה הוא מדבר. אין עריסה ואין חתול... לא אפרט על התזה לעומקה, מומלץ פשוט לקרוא את הספר.
מבחינת העלילה גם כן מדובר בספר מרתק שלא משאיר את הקורא אדיש. הגיבור מתגלגל לידי מצבים ומקומות לא צפויים, מתחיל במקום אחד ממשיך במקום אחר ונגמר במקום אחר לחלוטין, אך מצד שני גם סוגר מעגל בסופו של דבר. אני ממש צחקתי לעתים קרובות, יש לא מעט הומור משובח ושנון לכל אורך הספר, במיוחד בקטעים הרציניים כשהם תמיד במסווה של הומור וסאטירה.

כדי לסיים ברוח הבוקוניסטית- אצטט ברשות הקורא פסקה קצרה:
ואני זכרתי את ספר י"ד של בוקונון שקראתי אותו כולו אמש. שמו של ספר י"ד הוא "למה יכול אדם בר דעת לקוות מן האדם שעל האדמה על פי ניסיון של מליון השנים האחרונות?" לא זמן רב נדרש בשביל לקרוא את ספר י"ד. כל כולו שתי מילים ונקודה. וזו לשונו: "לא כלום".”

“שום דבר בביקורת הזו אינו אמת.
כך פותח וונגט את היצירה שלו (אם תחליפו את המילה "ביקורת" ב"ספר").
מתחילתו ועד סופו, הספר היווה עבורי תעלומה שטרם פתרתיה, ולכן אכזבה חמצמצה מתקתקת בלשוני.

העלילה מגוללת את קורותיו של סופר המבקש להתחקות אחר ממציא הפצצה האטומית. בדרכו, נתקל זה בשלל דמויות המובילות אותו אל סוף משונה במיוחד.

העלילה בספר הינה משנית, מטרתה להדגיש את הבוקוניזם.
הבוקוניזם הינו דת שיצר בוקנון (הלוא הוא ליונל בויד ג'ונסון, או וונגוט אם תרצו).
הדת מקדשת את השקר ודוחה את האמת. היא שמה ללעג את שאר הדתות שסבות סביבנו.

קשה שלא להתפעל מהדמיון הפורה של וונגוט - קרח תשע, הסוף החריג ופנינים נוספים שלפרקים הצלחתי שלא לפספס. וונגוט יודע לספר סיפור (עם מסר, מסתבר), ונדמה כי זה בא לו די בקלות.
אהבתי מאוד את רעיון עריסת החתול, ואת הסמליות שבו.

הרעיון של סן לורנצו היה חביב בעיניי – אי קריבי המציע תחליף ראוי ואוטופי לכל אומות העולם (בדגש על ארה"ב). ההוצאה לפועל של הרעיון בהחלט תאמה את ציפיותיי ותקוותי.

הרומן נכתב אומנם בשנות השישים של המאה הקודמת, אולם עדין היחס לניוטון, ולגמדות ככלל היה משונה בעיניי (על סף הלא אמין). אם מדובר בגרוטסקיות שמטרתה העברת מסר, בדומה לפעמים רבות לאורך הספר, פספסתי אותו.

לאחר דיון לא נשלם אודות הדילמה המוסרית של הטלת הפצצה האטומית במלחמת העולם השנייה (עם חברים), הייתי כבר מוכן ומזומן לפרוש את משנתי. עם זאת, לא בכך עוסק הספר. הטרגדיה לנו עדים היא זו שהמית אבי הפצצה דווקא על ילדיו.

הספר כולל מגוון שנינויות לשוניות (באנגלית), כתבים קדושים בדמות שירים ואף המצאת שפה ילידית, שמקשה רבות על תרגום היצירה. קראתי את המהדורה הישנה, שלהערכתי אינה עושה חסד עם הספר ומסריו.
לו קראתי את המהדורה החדשה, יתכן שדעתי הייתה שונה.

בסופו של דבר, הרומן שהומלץ לי על-ידי העורך שלי, בהחלט תפס אותי לא מוכן.
מבלי לרדת לעומק מסריו של הסופר, היצירה היוותה עבורי בזבוז זמן (שלצערי לא ישוב).
עם זאת, אני לא האדם לבקרה, תנו סיכוי, אם שוכנת בכם האמונה.”

“היזהרו מעצי באובב ומאתר סימניה !!!
למה אני אומר את זה? כי האתר חושף אותנו לספרים וסופרים שאין סיכוי והיינו נחשפים אליהם. ביקורת מעניינת ושיח מוצלח דוחפים אותי לקרוא על הספר, על המחבר, ואם הפתיון והקרס ננעצים כמו שצריך- הספר יכנס לרשימת "ממצוי לרצוי" שלי. כך היה עם קורט וונגוט וביקורות שקראתי באתר על "בית מטבחיים 5", דרך "עריסת חתול" ועד לספר הבא של וונגוט שאקרא.
הכתיבה של וונגוט שובבה, חצופה, עמוקה ורגישה בנשימה אחת, ורשימת הקניות הזאת עולה שוב ושוב מכל דף בספר.פשוט תענוג.
הספר קליל אך יחד עם זאת עמוק. אל תתבלבלו- זה לא איזה ספר ניו-אייג' בשקל, אלא ז'אנר אחר לגמרי. בהיעדר יכולת אישית להגדיר אשאיר את הז'אנר תחת הכותרת "וונגוטי". מומלץ למי שרוצה לחשוב ולחייך גם יחד.
וכהרגלי בקודש, ציטוט נבחר מהספר:
"אתה בוקוניסט?" שאלתי אותו.
"לרעיון בוקוניסטי אחד אני מסכים. מסכים אני שכל הדתות כולן, והבוקוניזםבכלל, אינן אלא שקרים."
"בתור מדען" שאלתי אותו, "לבך שךם עם אמירת ברכות שכאלו?"
"מדען גרוע אני. אעשה כל שביכולתי להיטיב לאדם, ואפילו בדרך שאינה מדעית."”