בעט חד כסכין מנתחים, מצייר נפתלי גולומב תמונה קשה ביותר של הקונפליקטים הלאומיים והחברתיים המאפיינים את ישראל בפתח המאה העשרים ואחת. "שולחן ערוך" מעמת את הקורא מול המציאות וההיסטוריה הישראלית על מכלול בעיותיה. עוצמת הספר אינה רק בהעמדת מראה מכאיבה מול כל אחד מאתנו, אלא ביכולתו של גולומב לנסח בצורה בהירה מחשבות המטרידות רבים, ולפשט את הנושאים המעסיקים בעצם ימים אלה את החברה בישראל. גולומב מתמודד עם שאלות המעסיקות כל אדם חושב בישראל, ומנסח תשובות לא פשוטות ולא נוחות. מה שמעסיק את גולומב, המגדיר עצמו בראש ובראשונה כהומניסט, ולדאבוני, מהזן ההולך ונכחד, הוא העיקר האנושי. הוא לא עוסק במי הוא יהודי אלא בשאלה מה הוא יהודי, הוא לא עוסק במידת קדושת התנ"ך אלא במה שנאמר בו. גולומב יורה בליסטראות מכוונות היטב. המטרות דומות לאילו שטווחו בספרו הקודם "קולאז", אך הפעם הביקורת מדויקת ואקטואלית יותר: משמעות הדת, עוולות הממסד הדתי והמפלגות הדתיוית, הלאומנים הישראלים, הפשיסטים באשר הם, השנאה לערבי, היוהרה היהודית - ישראלית. אי אפשר לסיים את הסכסוך הישראלי פלסטיני על - פי שולחן ערוך דתי ומסורתי. על השולחן של גולומב ערוכים כלים שישמשו את הקורא המחשיב עצמו כחילוני, נאור, ליברלי, פלורליסט, הומניסט, או כולם גם יחד, לחשיבה והתמודדות עם המציאות הישראלית. ד"ר רון פונדק, היסטוריון. חמושה בעיפרון שלוף קראתי את כתב היד של "שולחן ערוך" ומשסיימתי היו שולי הדפים זרועים הערות, סימני קריאה וסימני שאלה לרב, אך גם פסקאות שסימנתי בעט זוהר, כפי שאני עושה בכל הספרים שבהם אני מוצאת שורות שאני רוצה שיישמרו איתי, שאוכל לשוה אליהן, שלא יישכחו ממני. הקורא אינו חייב להסכים עם גולומב, הוא רשאי להתווכח אתו - לכעוס, לתמוה, להציג שאלות, להעלות חלופות - אבל הוא איננו רשאי שלא לחשוב. כוחו של הספר בהיותו חומר למחשבה, משמעו, באור שהוא זורה על צללי חיינו בארץ האהובה והנוראה הזאת, בנקודת המבט הכל כך חדה והחלטית ועם זאת כל כך כואבת ומיוסרת. המלים האלה נכתבות בעיצומו של אוקטובר השחור, בימים ספוגי מרמה ודם, שקצם אינו נראה לעין, בעידן השלווה המדומה, שאחרי עלות ברק לשלטון, כתב נפתלי גולומב את נבואת הזעם הזאת: "במקום שהיתה צריכה לקום מדינה פלסטינית ידידותית או לפחות שאינה עוינת, תתפתח יריבות ואולי גם אינתיפאדה מחודשת. אלא שהפעם תמיכת כל הארצות השכנות לנו, שחתמו אתנו על הסכמי שלום ואלה שעדיין לא חתמו - מובטחת להם. יכולה להתפתח מלחמת טילים עקובה מדם (...) הרוגים ונכים ופצועים והרס וחורבן מה שנבנה בעמל כה רב. אחרי החורבן יתעייפו הצדדים ויחפשו דרך להתחיל במשא ומתן לשלום. מדוע לא עכשיו מדוע לא לפני?" רני טלמור, עיתונאית וסופרת.