“כאשר עומדים מול ה"דקאמרון" של ג'ובאני בוקאצ'ו, אין אנו ניצבים רק מול ספר, אלא מול קתדרלה של רוח האדם, שנבנתה מתוך האפר והחורבן של אחת התקופות האפלות ביותר בהיסטוריה בה המוות רקד את ריקודו האכזרי, לא פסח על עשירים ואצילים, איכרים ועניים, נשים, גברים ותינוקות. בוקאצ'ו, בכישרון פנומנלי ובתעוזה חסרת תקדים, הצליח לזקק מתוך אימת המגפה השחורה את תמצית החיוניות האנושית. היצירה הזו היא שיר הלל לחיים, שנכתב בדיוק ברגע שבו נדמה היה כי ריקוד המוות עומד לכלות את הכול.
הרקע לכתיבת היצירה הוא הניגוד החריף שבין יופי לזוועה. בשנת 1348, כאשר "המוות השחור" הכה בפירנצה והפך את רחובותיה היפים לבתי קברות פתוחים, בוקאצ'ו חווה את קריסת הסדר החברתי והמוסרי. מתוך הכאוס הזה, הוא ברא מסגרת סיפורית מרהיבה: עשרה צעירים וצעירות הנמלטים מהעיר הנגועה אל וילה כפרית מבודדת. שם, בתוך גן פורח המשמש כנווה מדבר של שפיות, הם מחליטים להילחם בייאוש באמצעות אמנות הסיפור. הבחירה הזו היא לב היצירה. ההבנה שסיפור סיפורים אינו רק בידור, אלא כלי הישרדותי ושיקומי המאפשר לאדם לברוא את עולמו מחדש.
חייו של בוקאצ'ו עצמו היוו את חומרי הגלם המושלמים ליצירה כה רחבת יריעה. כבן לא חוקי של סוחר, שגדל בין העושר התרבותי של נאפולי לבין הממולחות העסקית של פירנצה, הוא הכיר את כל שכבות האוכלוסייה. הוא לא כתב עבור האצולה בלבד ולא בלטינית נוקשה, אלא העניק לשפה האיטלקית המדוברת את כבודה. ב"דקאמרון" הוא משלב בין הגבוה לנמוך, בין הקדוש לחול, ויוצר פסיפס אנושי שבו נזירים הוללים, סוחרים ערמומיים, מאהבים נואשים ונשים חכמות חיים אלו לצד אלו.
מהותם הייחודית של מאה הסיפורים טמונה בשבירת המוסכמות של ימי הביניים. בוקאצ'ו חולל מהפכה הומניסטית עוד לפני שהמושג התגבש במלואו. במקום להטיף למוסר נוקשה או להתמקד רק בעולם הבא, הוא חוגג את התבונה האנושית, את השנינות ואת התשוקה. הסיפורים חושפים עולם שבו האינטליגנציה והיכולת הרטורית של האדם הן שמצילות אותו מגורלו, ולאו דווקא ייחוסו או דתיותו. יש בסיפורים הללו חיוניות חושנית וארצית, הומור מושחז וגם טרגדיות קורעות לב, המזכירים לנו שבכל דור, האדם נותר יצור המחפש קשר, עונג ומשמעות.
ה"דקאמרון" נותר רלוונטי גם מאות שנים לאחר שנכתב משום שהוא מהווה עדות לניצחון היצירתיות על הכליה. בוקאצ'ו הראה לנו כיצד המילה הכתובה יכולה לבנות גשר מעל תהומות של חרדה ולהשיב לאדם את כבודו האבוד. זוהי יצירה שמזמינה את הקורא להשתתף בסעודה רוחנית עשירה, להתענג על יפי השפה ולהיזכר שגם בחשכה הגדולה ביותר, הרוח האנושית מסוגלת לרקום סיפורים של אור, אהבה וחופש.”
