“#
אז עברתי דירה. אני אומרת "עברתי" בזמן עבר, כי הרהיטים והארגזים עברו בשבוע שעבר. אבל יעבור עוד זמן עד שאפשר יהיה לומר "הביתה" ולהתכוון לכתובת החדשה, למרות שהיא נמצאת ברחוב סמוך למקום שקראתי לו בית ימים רבים.
בזמנים כאלה אתה מאבד ומוצא. היו חפצים וספרים שאיבדתי. אולי הם עוד יצוצו במקומות שלא ציפיתי. ומצאתי את הספרון הזה שנראה שנלכד בין שני ספרים חסונים ממנו והתקמט. קראתי אותו מזמן וחזרתי וקראתי אותו שוב באותו עונג: או. הנרי בהחלט עושה לי את זה.

יש בו 5 מסיפוריו הקצרים של או.הנרי שכתב רק סיפורים קצרים עד כמה שאני יודעת (לפי אחרית הדבר של בתיה גור, עורכת הסידרה, כ-250 סיפורים עד שנפטר בגיל 48). רבים מסיפוריו תורגמו פעמים רבות לעברית והעובדה שקראתי אותם מספר פעמים בעבר לא מפריעה לי להינות ולהתלהב מהם בכל פעם מחדש. את הקובץ הזה תרגם מחדש אהרון אמיר ב-2004 ועידכן את השפה הארכאית בה תורגמו חלק מסיפוריו שקראתי.

הסיפור שנתן את שמו לקובץ (ספויילר, אם יש עוד מישהו שלא קרא) עוסק בשני נוכלים שלימזלים הזקוקים לכסף ומחליטים לחטוף את בנו של בנקאי קמצן בעיירה נידחת. הם חוטפים את הג'ינג'י בן העשר, ששמח מאד להרפתקאה, ומלמד את חוטפיו לקח שלא ישכחו. סופו של מעשה שהם בערך כורעים על בירכיהם בפני אבי החטוף כדי שיסכים לקבל חזרה את בנו...

שאלתי את עצמי איך סופר סנטימנטלי בעליל, עם גישה רומנטית ותמימה מצליח להלהיב אותי כל פעם מחדש? אולי כי סיפוריו אינם פשטניים כמו שנראה, וחלקם מחביאים ביקורת חברתית נוקבת על תקופתו, יחד עם אמונה שהטוב באדם גובר על הרע, ועטופים בשיכבה עבה של הומור ואירוניה.
התמימות וחוסר החשיבות העצמית של או. הנרי לא עברו לדורות הבאים של סופרים אמריקאים. בוודאי לא ההומור והאירונייה. נראה לי, שבתחילת המאה העשרים פעלו בארה"ב סופרים - ואנשים - שהאמינו ברוח האדם ובתקווה. אבל התקווה החמיצה, אהבת האדם נכשלה בבחירות, וההומור הפך לסרקזם ולפוליטקלי קורקט. ככה זה.”