הנפשות הפועלות
קיסרות מאלאזן
הצבא של דוּגֶ'ק
מִפְרָשִׂית, מכשפת חוליה, אוגדה שנייה, קוראת בחפיסת קלפי דרקונים
תַּלְתַּל, מכשף חוליה, אוגדה שנייה, יריב נבזה של טאישרן
קָלוֹט, מכשף חוליה, אוגדה שנייה, מאהבה של מפרשית
טוֹק הצעיר, סייר, אוגדה שנייה, טופר מצולק קשות מהמצור על חיוורון
שורפי-הגשרים
סמל וִיסְקִי-גַ'ק, מחלקה תשיעית, מפקד האוגדה השנייה לשעבר
רב-טוראי קָלַם, מחלקה תשיעית, טופר לשעבר משבע-הערים
בֶּן הַזָרִיז, מחלקה תשיעית, מכשף משבע-הערים
צַעַר, מחלקה תשיעית, רוצח קטלני המחופש לנערה
אָטָד, מחלקה תשיעית, חבלן
כַּנָּר, מחלקה תשיעית, חבלן
קְפִיץ, מחלקה תשיעית, לוחם ברגהסטי
מַקֶּבֶת, מחלקה תשיעית, מרפא המחלקה
סמל זַעֲפָנִי, מחלקה שביעית
חַטְטָנִית, מחלקה שביעית
הפיקוד הקיסרי
גַנוֹאֶס סטַבּרוֹ פּארַאן, בן אצולה וקצין בצבא קיסרות מאלאזן
דוּגֶ'ק חד-יד, אגרוף בכיר, צבאות מאלאזן, המערכה הגֶנַבּקִית
טַאיְשֽרֶן, מכשף בכיר של הקיסרית
בֶּלוּרֽדַן, מכשף בכיר של הקיסרית
ציִנָּת-לַיִל, מכשפה בכירה של הקיסרית
אַ'קַרוֹנִיס, מכשף בכיר של הקיסרית
לוֹרֽן, שלישת הקיסרית
תוֹפֵּר, מפקד הטפרים
הקיסרית לַאסִין, שליטת קיסרות מאלאזן
בית פאראן (אוּנְטַה)
טָבוֹרֶה, אחותו של גנואס (ילדה אמצעית)
פֶלִיסִין, אחותו הצעירה של גנואס
גַאמֶט, שומר אחוזה וותיק
תקופת הקיסר
הקיסר קֵלַנֽבֶד, מייסד הקיסרות, נרצח בידי לאסין
רַקְדָן, היועץ הראשי לקיסר, נרצח בידי לאסין
סוּרְלִי, השם הקודם של לאסין כשהייתה מפקדת הטפרים
דאסֶם אוּלטוֹר, החרב הראשונה של הקיסרות, נהרג מחוץ לי'גַטַן, בשבע-הערים
טוֹק (הבוגר), נעלם כשלאסין החלה בטיהורים של המשמר הישן
דַרוּגִ'יסְטַן
לקוחות קבועים בפונדק הפניקס
קרוֹפֶּה, אדם המתהדר בצניעות מזויפת
קרוֹקוּס חיש-יד, גנב צעיר
רַלִיק נוֹם, מתנקש חבר גילדה
מוּרִלִיוֹ, חצרן
קוֹל, שתיין
אִיריִלֽטַה, לקוחה קבועה
מִיז, לקוחה קבועה
סֽקוּרֽב, הברמן
סוּלְטִי, מלצרית
צֶ'רֽט, בריון ביש מזל
אחוות הט'אוֹרוּד
בַּרוּק, אלכימאי בכיר
דֶרוּדַן, מכשפת טֶנֶס
מַמוֹט, כוהן בכיר של דְ'רִיס ומלומד בולט, דודו של קרוקוס
טְרָבַל, חייל מסור של האחווה
ת'וֹלַס, מכשף בכיר
פָּרַל, מכשף בכיר
המועצה
טוּרְבָּן אוֹר, חבר מועצה רב-עוצמה ומאהבה של סימטל
לִים, בן-ברית של טורבן אור
סִימְטַל, הגבירה של אחוזת סימטל
אֶסְטְרַאיסִיַאן דֽ'אַרֽלֶה, יריבו של טורבן אור
עֲדִי דֽ'אַרֽלֶה, בתו
גילדת המתנקשים
ווֹרקַן, אדונית הגילדה (ידועה גם כשליטת המתנקשים)
אוֹסֶלוֹט, ראש השבט של רליק נום
טַלוֹ קֽרַפַר, מתנקש משבט ג'וּרִג דֶנַטֵה
קֶרוּטֶה מטַלִאֶנט, סוכן הגילדה
דמויות אחרות בעיר
הצְלוֹפָח, לפי השמועות, רב-מרגלים
שׁוֹבֵר הַמַעְגָּל, סוכן הצלופח
ויִלְדְרוֹן, שומר בעיר
המפקד סְטִילְז, מפקד המשמר באחוזת סימטל
שחקנים נוספים
הטִיסְטֶה אַנֽדִיי
אַנוֹמַנְדֶר רֵייק, אדון נצר הירח, ילוד החשיכה, אביר החושך
סֶרָאט, הסגנית של אנומנדר רייק
קוֹרְלַט, ציידת-ליל וקרובת משפחה של סראט
אוֹרֽפַנְטַל, צייד-ליל
הוֹרוּלְט, צייד-ליל
הט'לָאן אִימַס
לוֹגֽרוֹס, מפקד שבטי הט'לאן אימס המשרתים את קיסרות מאלאזן
אוֹנוֹס ט'אוּלַן, לוחם נטול שבט
פְּרַן צוֹלֵה, נביא עצמות (שאמאן) מהקְרוֹן אימס
קִיג אַבֶן, ראש שבט
אחרים
קְשִׁישְׁתַא, עורבת ענקית ומשרתת של אנומנדר רייק
סִילָנַה, אֶלְאֵינְט ובת-לוויה של אנומנדר רייק
רָאֶסְט, עריץ ג'גהוט
ק'רוּל, אל קדמון, בורא הדרכים
קָלַדַן בְרוּד, שר הצבא, נלחם בצבאות מאלאזן במערכה הצפונית
קַלוֹר, סגנו של ברוד
הנסיך קַ'אז ד'אַבוֹרֶה, מפקד משמר הארגמן
ג'וֹרִיק חד-רומח, קצין במשמר הארגמן
בַּרְדָּס, מכשף בכיר במשמר הארגמן
רב-טוראי עַגְמוּמִי, להב שישי של משמר הארגמן
אֶצְבְּעוֹנִי, להב שישי של משמר הארגמן
כלב הציד בָּרַן, כלב צללים
כלב הציד סוּמֵאת, כלב צללים
כלב הציד גוֹאֲר, כלב צללים
כלב הציד רוּד, כלב צללים
כלב הציד שָאן, כלב צללים
כלב הציד דוּאֲן, כלב צללים
כלב הציד גַנְרוֹד, כלב צללים
ריבון-הצללים/אָמַנַס, שליט משעול הצללים
החבל/קוֹטִילִיוֹן, שותפו של ריבון-צללים ופטרון המתנקשים
אִיקַרִיוֹם, בונה גלגל העידנים בדרוג'יסטן
מַפּוֹ, מסעו לדרך של איקריום
נביא הפַּנֽיוֹן, נביא עריץ השולט במשלט פַּנֽיוֹן
אנו פותחים ספר נושן, כאשר בקמין כבו הגחלים
בדיו קר על דפיו מוכתמי השמן, רשומים סיפורי הנופלים,
על מות הקיסרות נלמד מתוך שורות המילים.
בקמין מתעורר רשף אחרון
אך החום וניצוצות החיים אינם אלא זיכרון,
כנגד חזיון הגובל בעיוורון...
אילו מחשבות מתרוצצות בראשי, מה עובר במוחי
כשאני פותח את ספר הנופלים, ונושם את ניחוח העבר לתוכי?
האזינו למילים הנישאות על גבי אותה הנשימה
שוב חוזרים הסיפורים אודותינו, מתארים קרבות ומלחמה,
אנו העבר החוזר על עצמו שוב ושוב, ללא הרף או מנוחה.
הקיסר מת!
יד ימינו כרותה וקרה!
אך הבחינו בצללים הדועכים בחשיכה,
הם מתלכדים ורוקדים עמוק בתוכה,
הרחק מעבר לטווח הראייה
מצועפים מעיניהם של בני התמותה...
חופשי משלטון האבוקה,
האור נמלט מעבותות השררה
משלשלאות שריתקוהו לאח הסמוקה,
שבע שנים החום גווע...
הקיסר מת.
ועמו חברו הנאמן, החבל נקרע.
אך הבחינו כאשר הם שבים חזרה,
תכריכים בלויים, חשכה עמומה
באור הקיסרות הדועך מחפשים נחמה.
הקשיבו כאשר נשמעת לה שוב הקינה הרפה,
בשעת ערביים השמש כבתה,
היום אדום, החמה ראשה מרכינה
צובעת אדמה טרשית, ובעיני בזלת
שבע פעמים הנקמה מצלצלת...
הקריאה לצל (כרך ראשון, פרק ראשון, עמודים 1-18)
פליסין (נ. 1146)
ראשית דבר
השנה ה-1154 לשינת תבערה
השנה ה-96 לקיסרות מאלאזן
השנה האחרונה לשלטונו של הקיסר קלנבד
כתמי החלודה נדמו כיוצרים אגמי דם על פניו המחוטטים והשחורים של שבשבת המלגלג. השבשבת, שהייתה בת למעלה ממאה שנים, רבצה על קצה כידון הנעוץ בראש החומה. היא עוצבה במהלומות מקבת עזות בדמות שד מכונף, מעוות ומפלצתי. חיוכה הלועג חשף שורת שיניים חדות, והיא נעה בצווחות מחאה עם כל משב רוח חולף.
הרוחות נשבו מכל כיוון אפשרי ביום בו עמודי עשן היתמרו מעל רובע העכברים בעיר מאלאז. שתיקת השבשבת הכריזה על דעיכתה הפתאומית של הרוח, שבאה מן הים, וטיפסה בקושי רב מעל חומות מצודת המלגלג הבלויות. השבשבת ניעורה לחיים, כאשר רוח חמה ורווית עשן וגיצים הגיעה מרובע העכברים, פשטה בעיר וטיפסה לעבר הצוקים.
גנואס סטברו פאראן מבית פאראן עמד על קצות אצבעותיו על מנת להשקיף מעבר לביצורים. מצודת המלגלג, בירת הקיסרות לשעבר, התנשאה מאחוריו. מאז כיבוש היבשת, היא שימשה רק כמבצרו של האגרוף. לשמאלו התנשא הכידון ועליו מזכרת העבר הסוררת.
הביצורים שהשקיפו על העיר היו מוכרים מכדי שגנואס יגלה בהם עניין. היה זה ביקורו השלישי בשלוש השנים האחרונות; הוא כבר חקר את חצר המצודה המרוצפת בחלוקי אבן, את המבצר הישן – עכשיו אורווה שקומתה העליונה הפכה בית מחסה ליונים, סנוניות ועטלפים – ואת הטירה בה אביו התמקח בשעה זאת עם פקידי הנמל על גובה מיסי הייצוא מהאי. מרבית אגפי הטירה היו אסורים לכניסה, אפילו לצאצא בית אצילים כמותו; הטירה הייתה מעוזו של האגרוף, ובחדריה הפנימיים הוכרעו עסקי הקיסרות באי.
המצודה נשכחה מלבו וגנואס פנה אל העיר ההרוסה תחתיו ולמהומות שפרצו ברובע העני ביותר. המצודה ניצבה על ראש צוק, מדרגות לולייניות החצובות בתוך האבן איפשרו גישה לפסגה. הנפילה לעיר הייתה במרחק שמונים אמות ויותר, וחומת המצודה הבלויה הוסיפה שש אמות נוספות. רובע העכברים ניצב בקצה העיר המרוחק ביותר מהים, ונראה כפסיפס צריפים ומפלסים מכוסי עשב, שנחצה על-ידי הנהר הבוצי המזדחל לאיטו לעבר הנמל. מכיוון שרוב העיר ניצבה בינו ובין המהומות, גנואס התקשה להבחין בפרטים מדוייקים מעבר לעמודי העשן המתפשטים.
הייתה זו שעת צהריים, אך הכשפים המסנוורים והרועמים הפכו את האוויר לאפל וכבד.
חייל הלבוש בשריון מקרקש צעד לאורך הקיר שבקרבתו. האיש השעין את זרועותיו המשוריינות על הביצורים ונדן חרבו הארוכה שרט את האבנים. "מרוצה מדמך הכחול, אה?" הוא שאל והביט בעיניים אפורות בעיר הבוערת תחתיו.
הנער בחן את החייל. הוא הכיר את המדים השונים של כל אוגדות צבא הקיסרות, והאיש שלצידו היה סרן באוגדה השלישית – חבר ביחידה מובחרת ואחד מאנשי הסוד של הקיסר. סיכה כסופה הייתה נעוצה בגלימתו האפורה והכהה, ועליה תמונת גשר אבן שבהק בלהבות אבני אודם. שורף-גשרים.
חיילים רמי-דרג ופקידים בכירים הגיעו למצודת המלגלג לעתים תכופות. מאלאז נותרה עיר נמל מרכזית, במיוחד כעת, אחרי שמלחמות קורל פרצו בדרום. גנואס נתקל בחיילים רבים כאן ובבירה, אונטה.
"אז זה נכון?" שאל גנואס בבוטות.
"מה נכון?"
"מה שאומרים על חרבו הראשונה של הקיסרות, דאסם אולטור. שמענו שהוא מת לפני שעזבנו את הבירה. זה נכון? דאסם מת?"
נדמה היה שהאיש נרתע, אך מבטו לא נעתק מרובע העכברים. "זהו טיבה של המלחמה", הוא מלמל חרש, כאילו המילים נועדו לאוזניו בלבד.
"אתה באוגדה השלישית. חשבתי שהשלישית נמצאת איתו בשבע-הערים. בי'גטן-"
"שהוד ייקח אותי! הם עוד לא מצאו את גופתו בין ההריסות הבוערות של העיר הארורה, והנה אתה, בנו של סוחר - הנמצא במרחק שלושת אלפים ליגות משבע-הערים - וברשותך מידע שאמור להיות נחלתם של מעטים". הוא עדיין לא הפנה אליו מבטו. "איני יודע מהם מקורותיך, אך שמע לעצתי, ושמור את הידוע לך לעצמך".
גנואס משך בכתפיו. "אמרו שהוא בגד באל".
סוף-כל-סוף האיש נפנה אליו. פרצופו היה מצולק, וכוויה עיוותה את לסתו ולחיו השמאלית. עם זאת, הוא נראה כסרן צעיר. "למד את הלקח מסיפור זה, ילד".
"איזה לקח?"
"החלטותיך יכולות לשנות את העולם. החיים הטובים ביותר שייכים לאנשים שאינם מושכים את תשומת ליבם של האלים. אם אתה רוצה להיות חופשי, ילד, חייה חיים שקטים".
"אני רוצה להיות חייל. גיבור".
"אתה תתבגר, והחלום הזה יעבור לך".
השבשבת צווחה כאשר רוח פרצים מהנמל פיזרה את העשן המזוהם. גנואס יכול היה להריח את הדגים הרקובים והסירחון האנושי שעלה מן החוף.
שורף-גשרים נוסף, שנשא על גבו כינור שבור וחרוך, התקרב אל הסרן. הוא היה רזה ואף צעיר מחברו – הוא נראה מבוגר מגנואס, שהיה בן שתים-עשרה, בשנים מעטות בלבד. נקודות משונות כיסו את פרצופו וידיו, והוא לבש מדים זרים מעל מדי צבא קרועים ומוכתמים. חרב קצרה בנדן עץ שבור השתלשלה ממותנו. הוא נשען על הביצורים לצד הגבר השני, וניכר היה שהשניים מכירים היטב אחד את השני.
"המצב נעשה מסריח כשמכשפים נכנסים לפאניקה", אמר האיש החדש. "הם מאבדים שליטה שם למטה. אין צורך בחוליה שלמה של מכשפים רק כדי לחסל קומץ מכשפות-שעווה".
הסרן נאנח. "התכוונתי לחכות ולראות אם הם יצליחו להשתלט על המצב".
החייל נחר. "כולם טירונים. העסק הזה עלול להותיר בהם צלקת שלא תגליד. מלבד זאת", הוא הוסיף, "חלק לא קטן מהם מציית לפקודותיה של מישהי אחרת".
"הטענה הזו היא חשד, לא יותר מכך".
"ההוכחה לפנינו", אמר האיש השני. "ברובע העכברים".
"אולי".
"אתה מגונן מדי”. אמר האיש. "סורלי אומרת שזוהי חולשתך הגדולה ביותר”.
"סורלי היא בעייתו של הקיסר, לא שלי”.
האיש נחר בשנית. "היא עלולה להיות הבעיה של כולנו בקרוב".
הסרן שתק ונפנה לאיטו כדי לבחון את חברו.
האיש משך בכתפיו. "זו תחושת הבטן שלי. אתה יודע שהיא בחרה לעצמה שם חדש. לאסין".
"לאסין?"
"מילה נפנית. פירושה-"
"אני יודע מה פירושה".
"אני מקווה שגם הקיסר יודע".
"פירושה שליטת-הכס", אמר גנואס.
השניים בחנו אותו.
הרוח שינתה שוב את כיוונה וגרמה לשד הברזל לגנוח ממקום רבצו – ריחה של אבן קרה נישא מכיוון המצודה עצמה. "המורה שלי נפני", הסביר גנואס.
קול חדש - נשי, מלכותי וקר - נשמע מאחוריו, "סרן".
שני החיילים נפנו, אך לא בחופזה. "הפלוגה החדשה שם למטה זקוקה לעזרה. שלח את דוג'ק עם אחד הגדודים, ומצא כמה טירונים כדי לכבות את השריפות – אנחנו לא רוצים שכל העיר תבער", אמר הסרן לחברו.
החייל הנהן ועזב את המקום, מבלי שהביט באישה ולו פעם אחת.
היא עמדה ליד שער הטירה המרובע ולצידה ניצבו שני שומרי ראש. עורה הכחול-כהה העיד על מוצאה הנפני, אך מלבדו לא היה במראהּ דבר יוצא דופן. היא לבשה גלימה אפורה ומוכתמת במלח, תווי פניה היו רזים ופשוטים, ושיערה היה קצוץ בתספורת צבאית. אולם היו אלה שומרי ראשה שהעבירו בגנואס צמרמורת. הם איגפו אותה: גבוהים ועטופים בשחור, ידיהם חבויות בשרוולים ופניהם מוצלות בברדסים. גנואס מעולם לא ראה טופר לפני-כן, אך חושיו אמרו לו כי יצורים אלו היו תלמידי אומנות הנסתר. כלומר, האישה הייתה...
"את יצרת את הבלגן הזה, סורלי. אבל נראה שאני אצטרך לנקות אותו", אמר הסרן.
גנואס הזדעזע מהיעדר הפחד - בקולו של החייל נשמעה נימה קרובה לבוז. סורלי הקימה את מסדר הטפרים, והפכה אותם לכוח שהשתווה בעוצמתו לקיסר בכבודו ובעצמו.
"שמי כבר אינו סורלי, סרן".
האיש עיווה פניו. "כך שמעתי. את כנראה חשה בטוחה בעצמך בהיעדר הקיסר. הוא אינו היחיד שזוכר אותך כשהיית לא יותר משפחה ברובע הישן. אני מבין שהכרת התודה שלך התפוגגה כבר מזמן".
הבעת פניה של האישה לא השתנתה והיא לא נתנה סימן לכך שמילותיו פגעו בה. "הפקודה הייתה פשוטה", היא אמרה. "נראה שהקצינים החדשים אינם מסוגלים להתמודד עם המשימה".
"העניינים יצאו מכלל שליטה", אמר הסרן, "הם חסרי ניסיון-"
"זו לא הבעיה שלי". היא נבחה. "ואיני מאוכזבת במיוחד. איבוד שליטה מלמד את המתנגדים לנו לקח חשוב".
"מתנגדים? קומץ של מכשפות זוטרות המוכרות את כישוריהן הדלים – מהי מטרתן הזדונית? למצוא להקות קורבל במים הרדודים של המפרץ. שהוד ייקח אותך, אישה, המכשפות אינן מהוות איום על הקיסרות".
"הן פועלות ללא רשותי. הן פעולות בניגוד לחוקים החדשים-"
"לחוקים שלך, סורלי. הם לא יתקיימו זמן רב, וכשהקיסר יחזור, הוא יבטל את האיסור שהטלת על השימוש בכישוף. את יכולה להיות בטוחה בכך".
האישה חייכה בקור. "תשמח לדעת שהגיעה הודעה מהמצודה על כך שהכוחות המחליפים את החיילים החדשים שלך מתקרבים אל העיר. אנחנו לא נתגעגע אלייך או אל החיילים החוצפנים והפרועים שלך, סרן".
ללא מילה נוספת או מבט אל הילד שעמד ליד הסרן, היא נפנתה מהם. השומרים הדוממים המשיכו לאגף אותה בזמן ששבה אל המצודה.
גנואס והסרן השיבו תשומת ליבם למהומה ברובע העכברים. להבות בערו מבעד לעשן.
"יום אחד אהיה חייל", אמר גנואס.
האיש נחר. "רק אם תיכשל בכל דבר אחר, ילד. הנפת החרב היא מוצאם האחרון של המיואשים. הקשב לדברי ובחר לך חלום ראוי יותר".
גנואס הזעיף פנים. "אינך דומה לחיילים האחרים שדיברתי איתם. אתה נשמע יותר כמו אבא שלי".
"אבל אני לא אביך", נהם החייל.
"העולם", אמר גנואס, "אינו זקוק לסוחר יינות נוסף".
עיני הסרן הצטמצמו ובחנו אותו. הוא פתח את פיו על מנת לענות את התשובה המתבקשת, ואז סגר אותו.
גנואס פאראן חזר להביט ברובע הבוער בסיפוק. אפילו ילד יכול ללמד אותך משהו, סרן.
שבשבת המלגלג התנודדה שוב. עשן חם טיפס מעל הקיר ואפף אותם. העשן נשא בחובו צחנת בדים בוערים, אבנים וצבעים חרוכים, ועכשיו גם ריח של דבר מה מתוק. "בית מטבחיים עולה באש", אמר גנואס, "אלו חזירים".
הסרן עיווה פניו. לאחר דקה ארוכה הוא נאנח ונשען לאחור על הביצורים. "מה שתגיד, ילד, מה שתגיד".
ספר ראשון: חיוורון
...בשנה השמינית, הערים החופשיות ביבשת גנבקיס כרתו ברית עם מספר צבאות שכירי חרב על מנת לעצור את התקדמות הקיסרות; הבולטים מביניהם היו משמר הארגמן, תחת פיקודו של הנסיך ק'אז ד'אבורה (ראו כרכים שלישי וחמישי) וגדודי הטיסטה אנדיי מנצר הירח, תחת פיקודו של קלדן ברוד ואחרים.
כוחות קיסרות מאלאזן, אשר בראשם עמד האגרוף הבכיר דוג'ק חד-יד, כללו בשנה זו את האוגדה השנייה, החמישית והשישית, וכמו כן את לגיונות מורנת'.
במבט לאחור, ניתן להבחין בשני אירועים רבי-השפעה. הראשון היה הברית שנכרתה עם המורנת' בשנת 1156, אשר העידה על שינוי מהותי בדרך הלחימה של קיסרות מאלאזן, שהוכיחה את יעילותה לטווח הקצר. האירוע השני היה הצטרפות מכשפי נצר הירח מגזע הטיסטה אנדיי למלחמה. השתתפותם בקרב היוותה את תחילת מלחמת המכשפים ביבשת, שתוצאותיה היו הרות אסון.
בשנה ה-1163 לשינת תבערה, המצור על חיוורון הסתיים בתופת אש מכושפת שהפכה לאגדה...
מלחמות הקיסרות (1158-1194)
כרך רביעי, גנבקיס
אמריגן טלובנט (נ. 1151)
פרק ראשון
אבני דרך זו נרמסו ללא סוף
בפרסות הברזל והלמות התוף
במקום בו ראיתיו עולה מן החוף.
הוא עלה מן הים, בין גבעות אדומות
מן השקיעה הוא הגיע, עם הצבאות
בנים ואחים, לוחמי רפאים מסודרים בשורות.
התיישבתי על אבן הדרך האחרונה
צעדיו נשמעו עם צאת הלבנה
ידעתי היטב את כל מה שראה.
ילד נקטף
חייל נוסף, חייל נכסף
לבו הלוהט רוצה נחמה
לפני שיהפוך למתכת קרה.
קינת האם
אלמוני
השנה ה-1161 לשינת תבערה
השנה ה-103 לקיסרות מאלאזן
השנה ה-7 לשלטונה של הקיסרית לאסין
"למשוך ולדחוף", אמרה הזקנה, "זו דרכה של הקיסרית, כמו האלים בכבודם ובעצמם". היא נשענה הצידה, ירקה, והצמידה בד לח אל שפתיה. "שכלתי שלושה בעלים ושני בנים במלחמה".
עיני הנערה הדייגת זהרו, כשהביטה בטור החיילים הרכובים שדהרו על פניהם, מאזינה בחצי אוזן לזקנה הבלה שעמדה לידה. קצב נשימותיה גבר, עד שהתאים עצמו לקצב דהרתם של הסוסים המפוארים. היא חשה שלחייה בוערות באש, שמקורה לא היה במזג האוויר החם. היום דעך, השמש הטילה את צבעה האדום על העצים מימינה, ואנחות הים ציננו את פניה.
"כך עשה גם הקיסר", המשיכה הזקנה. "הוד יצלה את נשמתו של הממזר על שיפוד. אבל העולם ממשיך כמנהגו, נערה. לאסין ממשיכה במעשי הטבח בדיוק כמותו. חה, הקיסר היה קורבנה הראשון, לא?"
הנערה הנהנה חלושות. הן עמדו בצד הדרך, כיאה למוצאן הנחות. הזקנה כרעה תחת עול שק מחוספס המכיל פקעות לפת, ואילו הנערה נשאה סל כבד על ראשה. האישה העבירה מפעם לפעם את השק מכתף גרומה אחת לרעותה. הפרשים לא הותירו מקום ללכת על הדרך, והתעלה מאחוריהן הובילה לנפילה מרסקת איברים על סלעים משוננים, על-כן הזקנה לא מצאה מקום בו יכלה להניח את השק.
"מעשי טבח, אמרתי. הקיסרית לא חסה על איש. בעלים ובנים, נשים ובנות. כולם שווים בעיניה. כולם שווים בפני הקיסרות". הזקנה ירקה בשנית. "שלושה בעלים ושני בנים. כל אחד מהם שווה עשרה מטבעות בשנה. חמש פעמים עשרה מטבעות הם חמישים. חמישים מטבעות בשנה הם תחליף קר לחברה אנושית, נערה. הם קרים בחורף וקרים עוד יותר במיטה".
הדייגת ניגבה את האבק ממצחה. עיניה הזוהרות עקבו אחר החיילים החולפים על פניה. הגברים הצעירים ישבו על האוכפים והביטו לפנים בהבעה חמורת סבר. הנשים המעטות ביניהם ישבו זקופות ונראו אף פראיות מהגברים. השקיעה הטילה ניצוצות אדומים בקסדותיהם. הניצוצות הבוהקים סנוורו את עיניה וראייתה היטשטשה.
"את בתו של הדייג", אמרה הזקנה. "ראיתי אותך הולכת בדרכים ועל החוף. ראיתי אותך ואת אביך בשוק. חסרה לו יד, אה? היד הצטרפה לאוסף העצמות של הקיסרית, אה?" היא החוותה בידה בתנועת כריתה והנהנה. "ביתי הוא הראשון בשביל. אני משתמשת בכסף כדי לקנות נרות. אני מבעירה חמישה נרות בכל לילה, חמישה נרות מארחות חברה לריגה הזקנה. ביתי עייף, מלא בחפצים עייפים ואני ביניהם, נערה. מה יש לך שם בסל?"
אט-אט הנערה הבינה שהשאלה הופנתה אליה. היא הפנתה את תשומת לבה מהחיילים וחייכה אל הזקנה. "אני מצטערת", אמרה, "הסוסים כה רועשים".
ריגה הגבירה את קולה. "שאלתי מה יש לך בסל, נערה?"
"חבלים. יש לי מספיק לשלוש רשתות. אנחנו צריכים להכין אחת למחר. אבא איבד את הרשת האחרונה – משהו עלה מהמעמקים וחטף את הרשת ועימה את כל השלל. אִלְגְרַנְד לֶנְדֶר רוצה שנחזיר לו את הכסף שלווה לנו ואנחנו צריכים שלל מחר. שלל טוב". היא חייכה שוב והחזירה את מבטה לחיילים. "אין הם נפלאים?" היא התנשמה.
ריגה הושיטה ידה ומשכה בחוזקה בשיערה השחור והעבות של הנערה.
הנערה פלטה צעקה. הסל על ראשה התנודד והחליק אל כתפה. היא ניסתה נואשות לאחוז בו, אך הוא היה כבד מדי. הסל פגע באדמה ונקרע. "אאי!" השתנקה הנערה וניסתה לכרוע, אולם ריגה אחזה בה בכוח וסובבה את ראשה.
"הקשיבי לי, נערה!" הנשימה החמוצה של הזקנה היכתה בפני הנערה. "הקיסרות רומסת את הארץ הזו כבר מאה שנים. את נולדת לגורל זה. אני לא. כשהייתי בגילך איטְקוֹ קאן הייתה מדינה עצמאית. הנפנו דגל משלנו. היינו חופשיים, נערה".
נשימתה של הזקנה גרמה לנערה בחילה. היא עצמה עיניה בחוזקה.
"זכרי את האמת, ילדה, או שגלימת השקרים תעוור אותך לעד". דבריה של ריגה נשמעו כדקלום חדגוני, ובבת-אחת הנערה קפאה. ריגה, ריגאלאי הנביאה, מכשפת השעווה שכלאה נשמות בנרות ושרפה אותן. נשמות שאוכלו בלהבה- מילותיה של ריגה נשמעו כנבואה מקפיאת-דם. "זכרי את האמת. אני האחרונה שתדבר עמך. את האחרונה שתשמע את מוצא פי. על כן אנו קשורות, את ואני, מעבר לכל".
אחיזתה התהדקה בשיער הנערה. "הקיסרית נעצה את סכינה באדמה בתולית מעבר לים. הדם גואה, ואם לא תיזהרי, ילדה, הוא יטביע אותך תחתיו. הם יניחו חרב בידך, ייתנו לך סוס משובח וישלחו אותך אל מעבר לים. צל יחבוק את ליבך. הקשיבי לי כעת! טמני את דברי בליבך! ריגה תשמור עלייך משום שאנו קשורות, את ואני. אך איני יכולה לעשות עוד, את מבינה? חפשי את האדון, בן החשיכה; ידו תשחרר אותך, מבלי שיהיה מודע לכך-"
"מה קורה כאן?" שאג קול.
ריגה הסתובבה אל הדרך. סייר האט את סוסו. הנביאה שיחררה את הנערה.
הנערה התרחקה בצעדים כושלים. אבן בקצה הדרך התהפכה תחת רגלה והיא נפלה. כשהרימה את מבטה הסייר כבר חלף. סייר נוסף הגיע אחריו. "עזבי את הבחורה היפה, זקנה", הוא נהם. בעודו דוהר על פניהן, הוא נשען על אוכפו והניף את ידו המשוריינת. כפפת הברזל סדקה את ראשה של הזקנה וסובבה את גופה. היא התמוטטה על הקרקע.
הנערה צרחה כשריגה נחתה בכבדות על ירכיה. שביל רוק ארגמני זרם על פני הזקנה.
הנערה המתייפחת דחפה עצמה אחורנית על החצץ והרחיקה את הגופה בכפות רגליה. היא התיישבה על ברכיה.
חלק מנבואתה של ריגה נצרב במוחה, אפל וכבד כמו אבן. אולם היא לא הצליחה לשחזר ולו מילה אחת מדברי הנביאה. הנערה הושיטה ידה ואחזה בצעיף הצמר של ריגה. היא הפכה את הזקנה בזהירות. דם כיסה מחצית מראשה, כיסה את אוזנה, נמרח על סנטרה הבולט והכתים את פיה. עיניה החלולות בהו באוויר.
הנערה נרתעה בקוצר נשימה, מביטה סביב בייאוש. טור החיילים כבר חלף ולא הותיר דבר מלבד אבק והד פרסות מרוחק. פקעות הלפת משקה של ריגה נפלו על הדרך. חמישה נרות חלב נחו בין הירקות הרמוסים. הנערה הצליחה לנשום רק אוויר מאובק. היא ניגבה את אפה ופנתה אל סלה שלה.
"עזבי את הנרות", היא מלמלה בקול עבה ומשונה. "הם כבר הלכו כעת, נכון? נותרו רק העצמות. זה כבר לא משנה". היא זחלה לעבר צרורות החבלים שנפלו מהסל הקרוע, וכאשר דיברה שוב, קולה היה צעיר ורגיל. "אנחנו צריכים את החבלים. נעבוד כל הלילה ונכין רשת. אבא מחכה. הוא עומד ומחכה על סף הדלת, מביט אל הדרך, מחכה לראותי".
היא עצרה וצמרמורת חלפה בגבה. אור השמש כמעט ונעלם. קור מפתיע הסתנן מהצללים, שזרמו כמו מים על פני הדרך.
"זה מתחיל", סיננה הנערה בלחש, בקול שלא היה שייך לה.
יד עטוית כפפה נחה ברכות על כתפה. היא נסוגה בפחד.
"הירגעי, ילדה", אמר קולו של גבר. "הכול נגמר. לא ניתן עוד לעזור לה".
הנערה נשאה מבטה. אדם עטוף בשחורים גהר מעליה, פניו חבויות בצל הברדס. "אבל הוא היכה אותה", אמרה הנערה בקול של ילדה. "ואנחנו צריכים לטוות רשתות, אבא ואני-"
"בואי, אעזור לך לקום", אמר האדם והניח את אצבעותיו הארוכות מתחת לזרועותיה. הוא הזדקף והרים אותה ללא קושי. כפות רגליה הנעולות בסנדלים היטלטלו באוויר עד שהניח אותה על הקרקע.
כעת היא ראתה שהיה שם גם אדם שני, נמוך יותר, הלבוש גם הוא בשחורים. אדם זה עמד על הדרך, פניו מופנים לכיוון שאליו רכבו החיילים. הוא דיבר בקול דק כמו קנה-סוף. "החיים שלה לא היו משהו מיוחד", אמר ולא הפנה אליה את פניו. "כישרונה היה מזערי, והכישוף האמיתי כבר התייבש מזמן. שמע, אולי היא הייתה מצליחה עוד פעם אחת, אבל לעולם לא נדע, נכון?"
הנערה מעדה על השק של ריגה והרימה מתוכו נר. היא הזדקפה, עיניה קשות לפתע, וירקה בהפגנתיות על הדרך.
האדם הנמוך סובב במהירות את ראשו לכיוונה. נדמה היה לה שברדסו הכיל רק צללים.
הנערה התכווצה וצעדה לאחור. "היו לה חיים טובים", היא לחשה, "ראו, היו לה נרות. חמישה. חמישה בשביל-"
"העלאה באוב", קטע אותה האדם הנמוך.
האדם הגבוה, אשר עדיין עמד לצידה, אמר בקול רך, "אני רואה אותם, ילדה. אני מבין מי הם היו עבורה".
האדם השני נחר. "המכשפה נתנה מחסה לחמש נשמות חלושות ושבירות. לא מרשים במיוחד". הוא הטה ראשו. "אני שומע אותן עכשיו. הן קוראות בשמה".
עיני הנערה נמלאו דמעות. סבל חסר מילים עלה מתוך האבן השחורה שניסתה לחסום את מחשבותיה. היא ניגבה את לחייה. "מהיכן באתם?" היא שאלה לפתע. "לא ראינו אתכם על הדרך".
האדם לצידה נפנה למחצה אל דרך החצץ. "מהצד השני", אמר בנימה מחוייכת. "חיכינו, בדיוק כמוך".
הנמוך צחקק. "מהצד השני. בהחלט". הוא חזר להביט בדרך והרים זרועותיו.
הנערה התנשמה בחדות כשהחושך ירד בפתאומיות. צליל רם של קריעה נשמע מסביבה, החושך התפוגג ועיניה נפערו.
שבעה כלבי ציד ענקיים ישבו עתה סביב האדם העומד על אם הדרך. עיניהם הצהובות בהקו, וכולם נפנו לכיוון אליו הביט האדם עצמו.
היא שמעה אותו מסנן, "אנחנו להוטים, מה? אז קדימה!"
הכלבים הסתערו ושעטו לאורך הדרך.
אדונם נפנה לאדם שלצידו, "הנה לך דבר מה שיכרסם במוחה של לאסין", הוא צחקק שוב.
"אתה תמיד חייב לסבך דברים?" ענה השני בעייפות.
האדם הנמוך קפא. "הם בטווח הראייה של טור הרוכבים", הוא הטה את ראשו. צעקות סוסים נשמעו ממעלה הדרך. הוא נאנח. "האם כבר החלטת, קוֹטִילִיוֹן?"
האדם השני נראה משועשע. הוא נחר. "ברגע שאמרת את שמי, אָמַנַס, החלטת עבורי. עכשיו איננו יכולים להשאיר אותה כאן, נכון?"
"כמובן שאנחנו יכולים, ידידי הוותיק. נשאיר אותה ללא רוח חיים".
קוטיליון הוריד מבטו אל הנערה. "לא", אמר בשקט, "היא עונה על צרכינו".
הנערה הדייגת נשכה את שפתה. היא אחזה בנר של ריגה בחוזקה והמשיכה להתרחק. עיניה הפעורות נורו ללא הרף מהאדם הראשון לחברו.
"חבל", אמר אמנס.
קוטיליון הנהן. הוא כחכח בגרונו ואמר, "זה ייקח קצת זמן".
נימה משועשעת עלתה בקולו של אמנס. "האם יש לנו זמן? נקמה אמיתית דורשת מעקב זהיר ואיטי אחר הקורבן. האם הספקת לשכוח את הכאב שהיא הסבה לנו? גבה של לאסין כבר צמוד לקיר. היא עלולה ליפול גם מבלי שנעזור לה. והיכן יהיה הסיפוק שלנו במקרה כזה?"
תשובתו של קוטיליון הייתה קרה ויבשה. "תמיד המעטת בערכה של הקיסרית. זו הסיבה שהגענו למצבנו הנוכחי... לא". הוא החווה אל עבר הנערה. "אנחנו זקוקים לה. לאסין עוררה את חמתו של נצר-הירח ושיחררה קן צרעות. התזמון מושלם".
צווחות חלושות של גברים ונשים נשמעו מעל לצהלות האימה של הסוסים, אשר החרידו את לב הנערה. היא הסיטה מבטה אל ריגה הדוממת בצד הדרך, ולאחר מכן חזרה להביט באמנס, שהתקרב אליה כעת. היא חשבה להימלט, אך רגליה החלשות רעדו בחוסר-אונים. אמנס עצר ובחן אותה מקרוב. הצללים בברדסו נותרו עמומים.
"דייגת?" הוא שאל בקול רך.
היא הנהנה.
"יש לך שם?"
"מספיק!" נהם קוטיליון. "היא לא עכבר השוכן תחת הכפה שלך, אמנס. מלבד זאת, אני בחרתי בה ואני אבחר גם את שמה".
אמנס צעד אחורנית. "חבל". אמר שוב.
הנערה הרימה את ידיה בתחינה. "אנא ממכם", היא התחננה לקוטיליון. "לא עשיתי דבר! אבי הוא אדם עני, אבל הוא ישלם לכם ככל יכולתו. הוא צריך אותי, ואת החבלים – הוא מחכה לי עכשיו!" היא חשה ברטיבות בין רגליה והתיישבה על האדמה בחופזה. "לא עשיתי דבר! היא נמלאה כלימה והניחה את ידיה בחיקה. "בבקשה".
"כבר אין לי ברירה, ילדה", אמר קוטיליון. "הרי את יודעת את שמותינו".
"מעולם לא שמעתי אותם קודם לכן!" זעקה הנערה.
האדם נאנח. "טוב, עם כל מה שקורה בהמשך הדרך, יאלצו בסופו של דבר לחקור גם אותך. וזה לא יהיה נעים במיוחד. ישנם אנשים המכירים את שמותינו".
"את מבינה, נערה", הוסיף אמנס והדחיק צחקוק, "אנחנו לא אמורים להיות פה. ישנם שמות, וישנם שמות". הוא הסתובב לקוטיליון ואמר בקול מקפיא, "צריך לטפל באביה. נשתמש בכלבים שלי?"
"לא”, אמר קוטיליון. "הוא יחיה".
"איך בדיוק?"
"אני חושד", אמר קוטיליון, "שחמדנות תעשה את העבודה, ברגע שתנקה לו את הלוח". מילותיו הבאות היו מלאות בלעג. "אני בטוח שתסתדר עם הכישוף, לא?"
אמנס צחקק. "הישמר מצללים המציעים לך מתנות".
קוטיליון פנה שוב אל הנערה. הוא פרש זרועותיו לצדדים. הצללים שהחשיכו את תווי פניו זרמו מתוך גופו.
אמנס דיבר, ולנערה היה נדמה שמילותיו מגיעות אליה ממרחק עצום. "היא מושלמת. הקיסרית לעולם לא תמצא אותה. היא לא תדע את האמת". הוא הגביר את קולו. "אין זה נוראי כל-כך, נערה, להפוך לכלי משחק בידיו של אל".
"למשוך ולדחוף", אמרה הנערה בחופזה.
קוטיליון היסס לנוכח הערתה המשונה, ואז משך בכתפיו. הצללים חגו סביב הנערה ואפפו אותה. מגעם הקר הטיל את מוחה אל תוך החשיכה. תחושתה האחרונה היה מגע השעווה של הנר בידה הימנית, והאופן בו התנפח בין אצבעות אגרופה הקפוץ.
הסרן זע באוכפו והעיף מבט לעבר האישה הרוכבת לצידו. "סגרנו את הדרך משני הכיוונים, שלישה. ניתבנו את התחבורה המקומית למרכז היבשת. השמועה עדיין לא נפוצה". הוא מחה את הזיעה ממצחו וזע שוב באי-נוחות. מגבעת הצמר החמה מתחת לקסדתו שפשפה את מצחו עד כאב.
"הכול בסדר, סרן?"
הוא הניד בראשו וצמצם עיניו. "הקסדה רופפת. בפעם האחרונה שלבשתי אותה היו לי יותר שערות".
שלישת הקיסרית לא ענתה.
הייתה זו שעת בוקר מאוחרת, והשמש הפכה את הדרך המאובקת למשטח לבן ומסנוור למחצה. הסרן חש בזיעה המטפטפת על גופו. זנב הלובסטר של הקסדה תלש שערות מעורפו וגבו התחתון כאב. עברו שנים מאז רכב בפעם האחרונה על סוס, והוא התקדם באיטיות. נדמה היה לו, שחוליות גבו נמחצו בכל פעם שהאוכף קפץ.
הוא כבר מזמן לא הזדקף למען אדם רם-מעלה, אולם האישה שלצידו הייתה שלישת הקיסרית בכבודה ובעצמה, המשרתת האישית של לאסין ויד ימינה בכל הנוגע לאכיפת רצון הקיסרות. הדבר האחרון שהסרן רצה, היה לחשוף את סבלו בפני האישה הצעירה והמסוכנת הזו.
הדרך לפניהם החלה במסעה הארוך והמתפתל במעלה הגבעה. רוח מלוחה נשבה משמאלם, ושרקה בינות לשורת העצים הצעירים בצד הדרך. בשעת צהריים הרוח תנשב אוויר חם כאילו יצא הישר מתנור אפייה, ותשא עימה את צחנת האדמה הבוצית. חום השמש היה עתיד לשאת עמו דבר מה נוסף. הסרן קיווה שיחזור לקאן לפני-כן.
הוא ניסה לא לחשוב על מחוז חפצם, ולהניח לשלישה לחשוב במקומו. במהלך השנים בהן שירת את הקיסרות, הוא ראה מספיק כדי לדעת מתי להשתיק את תכולת הגולגולת שלו. עכשיו היה זמן מתאים לכך.
השלישה שברה את השתיקה. "אתה משרת כאן כבר זמן רב, סרן?"
"כן", נהם האיש.
האישה המתינה רגע, ואז שאלה, "כמה זמן?"
הוא היסס. "שלוש-עשרה שנים, שלישה".
"אז נלחמת למען הקיסר", אמרה.
"כן".
"ושרדת את הטיהור".
הסרן העיף בה מבט. היא לא הראתה סימן לכך שחשה במבטו. עיניה נותרו על הדרך שלפניהם. היא ישבה בנוחות על האוכף. חרב ארוכת-להב הייתה קשורה לזרועה השמאלית, וניצבה מוכנה לקרב פרשים. הוא לא הצליח לראות אם שיערה היה מסופר בקצרה, או שמא נאסף מתחת לקסדה. גופה נראה גמיש להפליא, הרהר הסרן.
"האם סיימת?" היא שאלה. "שאלתי אותך על הטיהורים, שהתבצעו על-פי פקודתה של הקיסרית אחרי מותו בטרם עת של הקיסר".
הסרן חרק שיניו והנמיך סנטרו על מנת למשוך ממנו את רצועת הקסדה – הוא לא הספיק להתגלח והאבזם הציק לו. "לא כולם נהרגו, שלישה. אנשי איטקו קאן אינם נוטים להתרגש. הם לא פתחו במהומות או בהוצאות להורג המוניות כמו בחלקים אחרים של הקיסרות. אנחנו פשוט ישבנו בשקט וחיכינו".
"אני מבינה", אמרה השלישה בחיוך קטן, "שאינך אציל, סרן".
הוא נחר. "לו היה לי דם אצילי, לא הייתי שורד, אפילו לא כאן, באיטקו קאן. שנינו יודעים זאת. הפקודות שלה היו מדויקות, ואפילו הקאנים המטומטמים לא העזו להמרות את פי הקיסרית". הוא הזעיף פנים. "לא, אני עליתי בסולם הדרגות בכוחות עצמי, שלישה".
"היכן היה הקרב האחרון שלך?"
"מישורי וויקאן".
הם המשיכו לרכב בשתיקה, חולפים מדי פעם על פני חייל ששמר על הדרך. העצים לשמאלם פינו מקום לאברש מרוט, ומעבר לאברש השתרע הים הלבן. "כמה חיילים מסיירים באזור הסגור?"
"אחד-עשר אלף". ענה הסרן.
היא הפנתה ראשה למשמע התשובה, ומתחת לשולי הקסדה מבטה היה קשה.
הסרן בחן את הבעתה. "שלישה, הקטל משתרע חצי ליגה מהים, ורבע ליגה לתוך מרכז היבשת".
האישה לא ענתה.
הם התקרבו לפסגה. עשרים חיילים התאספו שם, והאחרים המתינו לאורך המדרון. כולם התבוננו בהם.
"התכונני, שלישה".
האישה בחנה את האנשים בדרך. היא ידעה שאלו גברים ונשים קשוחים, ששרדו את המצור על לִי-הֶנג ואת מלחמות וויקאן במישורי הצפון. אולם חותם זר היה טבוע בעיניהם והותיר אותם חשופים ודואבים. הם הביטו בה בכמיהה מטרידה, כאילו היו רעבים לתשובות. היא נלחמה בדחף לדבר איתם, כשחלפה על פניהם, ולומר להם דברי נחמה. היא לא ידעה, ולעולם לא תדע, לתת מתנות כאלו. במובן הזה היא הייתה דומה מאוד לקיסרית.
היא שמעה קריאות שחפים ועורבים מעבר לפסגה, והקולות הפכו לשאגה צורמת כשהגיעו למדרון. השלישה התעלמה מהחיילים ודרבנה את סוסה. הסרן רכב בעקבותיה. הם הגיעו לפסגה והנמיכו מבטם. הדרך ירדה בשיפוע לאורך כחמישית ליגה, ואז עלתה שוב והסתיימה בצוק.
אלפי שחפים ועורבים כיסו את האדמה, חגו מעל השוחות ובין האברש הקוצני והרותם. מתחת לפסיפס השחור-לבן הזה, האדמה הייתה צבועה באדום אחיד. פה ושם ניתן היה לראות גב סוס, וניצוצות ברזל הבליחו בין כנפי הציפורים הצווחות.
הסרן שיחרר את רצועת הקסדה. הוא הוריד אותה באיטיות מראשו, והניח אותה על האוכף. "שלישה..."
"שמי לורן". אמרה האישה בשקט.
"מאה שבעים וחמישה גברים ונשים. מאתיים ועשרה סוסים. הגדוד התשעה-עשר של חיל הפרשים השמיני של איטקו קאן". גרונו של הסרן התכווץ לרגע. הוא הסתכל בלורן. "כולם מתים". סוסו נרתע ממשב רוח פתאומי. הסרן אחז במושכות בפראות והחיה שקטה, נחיריה רחבים, אוזניה מתוחות לאחור ושריריה רועדים תחתיו. הסוס של השלישה לא זע. "כולם שלפו את כלי נשקם. כולם לחמו באויב שתקף אותם. אבל המתים שייכים רק לנו".
"בדקת את החוף למטה?" לורן שאלה והביטה אל הדרך.
"אין סימני עגינה". ענה הסרן. "אין עקבות בשום מקום, לא בים ולא ביבשה. ישנם מתים נוספים, שלישה. חקלאים, איכרים, דייגים, עוברי אורח. כולם נקרעו לגזרים וגפיהם נתלשו – ילדים, חיות משק, כלבים". הוא השתתק בפתאומיות ונפנה ממנה. "מעל ארבע-מאות מתים". הוא סינן. "אנחנו לא יודעים את המספר המדויק".
"כמובן שלא", אמרה לורן בקול נטול רגש. "אין עדים?"
"לא".
גבר התקדם לעברם ברכיבה מהדרך. הוא נשען על סוסתו, מרגיע את החיה המבוהלת ומוביל אותה דרך שדה הקטל. ציפורים התעופפו ונמלטו מדרכו בצווחות מחאה, ונחתו שוב לאחר שעבר אותן.
"מי זה?" שאלה השלישה.
הסרן נחר. "סגן גנואס פאראן. הוא חייל חדש תחת פיקודי. מאונטה".
לורן הביטה בגבר הצעיר בעיניים מצומצמות. הוא הגיע לקצה העמק ועצר על מנת לחלק פקודות לצוותי העבודה. לאחר מכן, נשען לאחור באוכפו והעיף מבט לכיוונם. "פאראן. מבית פאראן?"
"כן, עם זהב בעורקים והכול".
"קרא לו לכאן".
הסרן החווה בידו והסגן בעט בסוסתו. תוך רגעים ספורים הוא עצר לצד הסרן והצדיע.
הגבר והסוסה היו מכוסים מכף רגל ועד ראש בדם וחתיכות בשר. זבובים וצרעות זמזמו ברעבתנות סביבם. לורן לא ראתה בפניו סימן לנעורים. עם זאת, היו אלה פנים נעימות.
"בדקת את הצד השני, סגן?" שאל הסרן.
פאראן הנהן. "כן, המפקד. כפר דייגים קטן ניצב מתחת לצוק. כתריסר בקתות בסך הכול. גופות נמצאות בכולן מלבד בשתיים מהן. רוב הדוברות נותרו במקומן, אולם ראיתי שרציף אחד ריק".
לורן קטעה אותו. " סגן, תאר את הבקתות הריקות".
הוא חבט בצרעה מאיימת לפני שענה. "אחת ניצבת בראש החוף, במרחק קטן מהדרך. אנחנו חושבים שהיא הייתה שייכת לאישה זקנה, שמצאנו מוטלת על הדרך ללא רוח חיים, כחצי ליגה דרומית מכאן”.
"מדוע?"
"שלישה, הבקתה הכילה חפצים של אישה זקנה. ונראה שהיא אהבה לשרוף נרות. נרות חלב. לאישה הזקנה על הדרך היה שק מלא בלפת וחופן נרות חלב. חלב יקר במקומות האלו, שלישה".
"כמה פעמים רכבת בשדה הזה, סגן?" שאלה לורן.
"מספיק פעמים כדי להתרגל לריח, שלישה", הוא עיווה פניו.
"והבקתה השנייה?"
"אנחנו חושבים שהתגוררו בה גבר ונערה. הבקתה ניצבת קרוב לקצה הגאות, ומול הרציף הריק".
"ולא מצאתם אותם?"
"לא, שלישה. אולם אנו עדיין מוצאים גופות לאורך הדרך ובשדות".
"אבל לא על החוף".
"לא".
השלישה הזעיפה פניה וחשה את מבטם של שני הגברים. "סרן, אילו כלי נשק הרגו את חייליך?"
הסרן היסס, ונתן בסגן מבט עצבני. "אתה הסתובבת שם, פאראן. בוא ונשמע קודם את דעתך".
פאראן הגיב בחיוך דק. "כן, המפקד. כלי נשק טבעיים".
הסרן חש את בטנו מתכווצת. הוא קיווה שטעה בהערכתו הראשונית.
"למה הכוונה", שאלה לורן, "ב'כלי נשק טבעיים'?"
"מדובר בשיניים. שיניים גדולות וחדות מאוד".
המפקד כחכח בגרונו ואמר, "זאבים לא נראו באיטקו קאן כבר למעלה ממאה שנים. בכל מקרה, הגופות לא-"
"אם זאבים עשו את זה", אמר פאראן, מפנה את מבטו אל השדה, "אז הם גדולים כמו פרדות. אין עקבות, שלישה. אפילו לא קווצת שיער".
"אז אלו אינם זאבים", אמרה לורן.
פאראן משך בכתפיו.
השלישה שאפה אוויר, עצרה את נשימתה לרגע ושיחררה אותה באנחה איטית. "אני רוצה לראות את כפר הדייגים הזה".
הסרן התחיל לחבוש את קסדתו, אך השלישה הנידה בראשה. "סגן פאראן יספיק לי, סרן. אני מציעה שתיקח פיקוד אישי על החיילים שלך. יש לפנות מכאן את המתים במהירות המרבית, ולהעלים את כל העדויות לטבח".
"כן, שלישה", אמר הסרן. הוא קיווה שהצליח להסוות את הקלתו.
לורן פנתה לאציל הצעיר. "ובכן, סגן?"
הוא הנהן ודרבן את סוסתו בצקצוק לשון.
השלישה החלה לקנא בסרן, כשהציפורים פינו את דרכם. אוכלי הנבלות התעופפו וחשפו שטיח שריונות, עצמות שבורות ובשר. האוויר היה חם, דחוס ומתקתק. היא ראתה חיילים שראשיהם, עדיין מוגנים בקסדות, נמחצו בלסתות ענק. היא ראתה מתכת קרועה, מגנים מעוכים וגפיים תלושים. לורן הצליחה לבחון את הקטל רק לרגעים אחדים, לפני שהעבירה את מבטה לצוק מלפנים. היא לא יכלה לקלוט את גודל הטבח. סוס המלחמה שלה, צאצא לסוסים המשובחים ביותר בשבע-הערים, הפסיק את הליכתו הנחושה והיהירה, והחל לפסוע בזהירות לאורך הדרך.
לורן הבינה שהיא זקוקה להסחת דעת, והחליטה ליצור אותה בשיחה. "כבר קבלת את הצבתך החדשה, סגן?"
"לא, שלישה, אבל אני מאמין שיציבו אותי בבירה".
היא הרימה גבה. "באמת? ואיך תשיג שירות כזה?"
פאראן צמצם עיניו וחייך חיוך דק. "יסדרו לי אותו".
"הבנתי". השתתקה לורן. "האצילים נמנעים מלהצטרף אל הצבא ושומרים על פרופיל נמוך מזה זמן רב, לא?"
"מאז הימים הראשונים של הקיסרות. הקיסר לא אהב אותנו. בעוד שנראה כי מעייניה של הקיסרית נתונים במקומות אחרים".
לורן בחנה את הגבר הצעיר. "אני רואה שאתה אוהב ליטול על עצמך סיכונים, סגן", אמרה. "אלא אם כן יומרנותך כה גדולה, עד כי אינך חושש להתגרות בשלישת הקיסרית. האם אתה בטוח שמשפחתך מגנה עליך לגמרי?"
"ממתי דברי אמת הם יומרנות?"
"אתה באמת צעיר, אה?"
נראה שהערתה האחרונה עקצה את פאראן. לחייו המגולחות למשעי האדימו. "שלישה, במהלך שבע השנים האחרונות שקעתי עד הברכיים בבשר קרוע ודם שפוך. נאבקתי בשחפים ועורבים על גופות – את יודעת מה הציפורים האלו עושות שם? אבל ממש בדיוק? הן קורעות רצועות בשר מהגופות ונלחמות עליהן; הן מתפטמות מעיניים ולשונות, מכבדים ולבבות. הן משליכות את הבשר בחמדנות מטורפת..." הוא היסס, משתלט על עצמו במאמץ ניכר ומזדקף באוכפו. "כבר איני צעיר, שלישה. ובאשר ליומרנות, באמת שלא אכפת לי. לא ניתן לחמוק מן האמת, לא כאן, לא עכשיו, ולא עוד".
הם הגיעו למדרון הרחוק. שביל צר לשמאלם ירד אל הים. פאראן החווה לעברו ודרבן את סוסתו.
לורן רכבה אחריו והסתכלה בגבו הרחב במבט מהורהר. אחר הפנתה את תשומת ליבה אל הדרך. השביל הצר הקיף את הצוק. הדרך לשמאלם הסתיימה בנפילה של כעשרים מטרים אל הסלעים שבתחתית. הים היה בשפל, והגלים נשברו על שונית חשופה. המים הציפו את החרכים והשקעים בשונית השחורה, ויצרו בריכות ששיקפו את השמיים המעוננים.
הם הגיעו לעיקול. לפניהם ומתחתיהם השתרע החוף שצורתו כצורת סהר. לרגלי הצוק נח מדף דשא ועליו שתיים-עשרה בקתות.
השלישה הפנתה מבטה אל הים. הדוברות נחו על צדן הנמוך ליד המעגנים. השמיים מעל לחוף ולאדמת הים החשופה היו ריקים – שום ציפור לא נראתה לעין.
היא עצרה את סוסה. רגע לאחר מכן, פאראן הסתובב, הביט בה, ועצר אף הוא. הוא הסתכל בה בזמן שהסירה את הקסדה ופיזרה את שיערה הארוך והערמוני. הוא היה רטוב ודביק מזיעה. הסגן רכב חזרה אליה במבט מופתע.
"סגן פאראן, יפה דיברת", היא נשמה את האוויר המלוח ופגשה במבטו. "חוששתני כי לא תשרת באונטה. אתה תקבל פקודות ממני כקצין מבצעי הכפוף ישירות לצוות שלי".
עיניו הצטמצמו. "מה קרה לחיילים האלה, שלישה?"
היא לא ענתה מיד, נשענה לאחור באוכף ובחנה את הים הרחוק. "מישהו היה כאן", אמרה. "מכשף רב-עוצמה. משהו קרה, ומישהו מנסה להסיח את דעתנו מלגלות זאת".
פיו של פאראן נפער. "הם הרגו ארבע-מאות איש כהסחת דעת?"
"אילו האיש הזה ובתו היו יוצאים לדוג, הם היו חוזרים עם השפל".
אבל-"
"לא תמצא את הגופות שלהם, סגן".
פאראן היה מבולבל. "מה עכשיו?"
היא העיפה בו מבט, וסובבה את סוסה. "אנחנו חוזרים".
"זהו?" הוא בהה בה כשהובילה את סוסה חזרה לשביל, ואז דהר כדי להשיג אותה. "חכי רגע, שלישה", אמר כשהגיע אליה.
מבטה היה מתרה.
פאראן הניד בראשו. "לא. אם אני שייך לצוות שלך, אני חייב לדעת יותר על מה שקורה כאן".
היא חבשה שוב את הקסדה והידקה את הרצועה מתחת לסנטרה. שיערה הארוך היטלטל בחבלים מרופטים מעל השכמייה הקיסרית. "בסדר גמור. כפי שאתה יודע, סגן, איני מכשפה-"
"לא", קטע אותה פאראן בחיוך קר, "את צדה והורגת מכשפים".
"אל תפריע לי שוב. כפי שאמרתי, אני הניגוד המוחלט לכישוף. כלומר, סגן, למרות שאינני מכשפה, יש לי יחס מיוחד לכישוף. סוג של יחס מיוחד. ניתן לומר שאנחנו מכירים אחד את השני. אני מכירה את דפוסי הכשף, ואני יודעת כיצד חושבים האנשים שמשתמשים בו. היינו אמורים להסיק שהטבח היה יסודי, ואקראי. הוא לא היה אף אחד מן הדברים הללו. מסתתר כאן דבר אחר ועלינו למצוא אותו".
פאראן הנהן באיטיות.
"המשימה הראשונה שלך, סגן, היא לרכב לשוק העיירה – מה שמה שוב?"
"גֶרוֹם".
"כן, גרום. הם יכירו את כפר הדייגים, מכיוון ששם מוכרים את השלל. שאל את המקומיים וברר איזו משפחת דייגים הייתה מורכבת מאב ובת. הבא לי את שמותיהם, ותיאור שלהם. השתמש בחיילים אם המקומיים עושים בעיות".
"הם לא יעשו בעיות", אמר פאראן, "הקאנים משתפים פעולה".
הם הגיעו לראש השביל ועצרו בתחילת הדרך. עגלות היטלטלו בין הגופות, והשוורים נחרו ורקעו בפרסות ספוגות בדם. החיילים צעקו ואלפי ציפורים חגו מעליהם. המקום הסריח מפחד. הסרן עמד בקצה הרחוק ואחז ברצועת קסדתו.
השלישה נעצה מבט קר במתרחש תחתיה. "אני מקווה בשבילם”, אמרה, "שאתה צודק, סגן".
בעודו מביט בשני הפרשים המתקרבים, קול פנימי וקטן לחש לסרן שימיו השלווים באיטקו קאן ספורים. הקסדה שהחזיק בידו הייתה כבדה לפתע. הוא בחן את פאראן. הממזר השחצן הזה שיחק אותה. מאה חוטים מושכים אותו בדרך אל שירות נוח בעיר שקטה.
הוא ראה שלורן בוחנת אותו, כשהם הגיעו לפסגה. "סרן, בקשה לי אליך".
הסרן נחר. ממש בקשה. הקיסרית צריכה לבדוק כל בוקר מתחת למיטה, כדי לראות שהבחורה הזו לא גונבת לה את הנעליים. "בוודאי, גבירתי השלישה".
האישה ירדה מסוסה, ופאראן אחריה. הבעת פניו של הסגן נותרה מאופקת. האם הייתה זו יהירות, או שמא השלישה העניקה לו חומר למחשבה?
"סרן", פתחה לורן, "אני מבינה שמתבצע גיוס בימים אלו בקאן. האם אתם מגייסים גם אנשים מחוץ לעיר?"
"לצבא? בוודאי, אנחנו מגייסים אותם יותר מאשר את העירוניים. לאנשי העיר יש יותר מדי מה להפסיד. מלבד זאת, הם הראשונים ששומעים את החדשות הרעות. רוב האיכרים אינם יודעים שהכול הולך לעזאזל בגנבקיס. בכל מקרה, הם תמיד אומרים שאנשי העיר מתלוננים יותר מדי. מדוע את רוצה לדעת, אם יורשה לי לשאול?"
"יורשה לך", לורן הסתובבה על מנת לצפות בחיילים המנקים את הדרך. "אני זקוקה לרשימת המגויסים החדשים. מהיומיים האחרונים. התעלם מהאנשים שנולדו בעיר, והתמקד רק באנשי ישובי הספר. ורק נשים או גברים זקנים".
הסרן נחר שוב. "הרשימה הזו תהיה קצרה, שלישה".
"אני מקווה, סרן".
"גילית מה מסתתר מאחורי כל זה?"
לורן לא הסירה עיניה מהפעילות המתרחשת בדרך מתחתיה. "אין לי מושג", אמרה.
כן, חשב הסרן, ואני הקיסר שקם לתחייה. "חבל". הוא מלמל.
"מעבר לכך", פנתה אליו השלישה. "סגן פאראן שייך מרגע זה לצוות האישי שלי. אני בטוחה שתוכל לטפל בהליכים הנדרשים".
"כרצונך, שלישה. אני אוהב ניירת".
התשובה זיכתה אותו בחיוך קטן, שנעלם בין רגע. "סגן פאראן עוזב כעת".
הסרן הסתכל באציל הצעיר וחייך. חיוכו אמר הכול. עבודה בשביל השלישה הייתה דומה לחיי תולעת על החכה. השלישה הייתה החכה ובקצה החוט ניצבה הקיסרית. מגיע לו להתפתל קצת.
הבעה חמוצה חלפה על פניו של פאראן. "כן, שלישה". הוא טיפס חזרה לאוכף, הצדיע, ורכב חזרה אל הדרך.
הסרן צפה בעזיבתו ואמר, "האם את זקוקה לדבר נוסף, שלישה?"
"כן".
נימת קולה גרמה לו להסתובב אליה.
"אני רוצה לשמוע את דעתו של חייל על ההשתלטות הנוכחית של בני האצולה על תפקידים בכירים בצמרת הפיקוד של הצבא הקיסרי".
הסרן נתן בה מבט קשה. "היא לא נחמדה כל כך".
"המשך".
הסרן דיבר.
היה זה היום השמיני לגיוס. סמל ראשון ארגאן ישב טרוט-עיניים מאחורי שולחן הכתיבה, כשרב-הטוראי דחף ילדון נוסף לפניו. היה להם מזל מועט כאן בקאן. האגרוף של קאן אמרה שהדייג הטוב ביותר מתבצע במים דוממים. במקום הזה הם רק שמעו סיפורים. סיפורים לא גורמים לך לדמם. סיפורים לא גורמים לך לרעוב או לרגלייך לדאוב. כשאתה צעיר, מסריח מצואת חזירים ומשוכנע שאין כלי נשק בכל העולם הארור המסוגל לפגוע בך, סיפורים רק גורמים לך לרצות להיות חלק מהם.
האישה הזקנה צדקה. כמו תמיד. האנשים האלו חיו תחת המגף זמן כה רב, עד כי החלו לאהוב את זה. טוב, חשב ארגאן, החינוך מתחיל כאן.
היה זה יום רע. הסרן המקומי עזב בסערה עם שלוש פלוגות, מבלי להשאיר אפילו סיבה מדוע הוא עושה זאת. ואם זה לא היה מספיק גרוע, השלישה של לאסין הגיעה מאונטה כעשר דקות לאחר מכן, דרך אחד המשעולים הקסומים והמפחידים. אף-על-פי שמעולם לא ראה אותה בעבר, שמה בלבד, הנישא על הרוח היבשה והחמה, העביר בו צמרמורת. קוטלת מכשפים, העקרב בכיס הקיסרי.
ארגאן הזעיף פניו והשפיל מבטו לעבר שולחן הכתיבה. הוא הרים עיניו רק כשרב-הטוראי כחכח בגרונו.
המתגייסת שעמדה מול הסמל הפתיעה אותו. הוא פתח את פיו ועל קצה לשונו נאום תוכחה, שכוונתו נועדה להפחיד עד אימה את המתגייסים החדשים והצעירים. אולם לאחר שנייה סגר את פיו ובלע את המילים. הפקודות של אגרוף קאן היו ברורות כשמש: אם יש להם שתי ידיים, שתי רגליים וראש, קח אותם. המערכה בגנבקיס הייתה אסון. הם היו זקוקים לבשר-תותחים חדש.
הוא חייך אל הנערה חיוך רחב. היא התאימה לחלוטין לדרישות האגרוף. "בחורה צעירה, את מבינה שאת בתור לגיוס לצבא מאלאזן, נכון?"
הנערה הנהנה ומבטה היציב והשליו ממוקד בארגאן.
הבעת פניו התקשחה. לכל הרוחות, היא לא יותר מבת שתיים-עשרה או שלוש-עשרה. אם היא הייתה בתי...
מדוע לעזאזל עיניה זקנות כל-כך? בפעם האחרונה שבה ראה עיניים כאלו, הוא היה מחוץ ליער מוֹט, בגנבקיס – על אדמה חקלאית שסבלה מחמש שנות בצורת ועשר שנות מלחמה. העיניים הזקינו מרעב, או ממוות. הוא הזעיף פניו. "איך קוראים לך, נערה?"
"אז התקבלתי?" היא שאלה בשקט.
ארגאן הנהן. כאב ראש פתאומי הכה בגולגולתו. "תקבלי את ההצבה שלך בעוד שבוע, אלא אם כן יש לך העדפה מיוחדת".
"המערכה בגנבקיס", ענתה הנערה ללא היסוס. "תחת פיקודו של האגרוף הבכיר דוג'ק חד-יד. הצבא של חד-יד".
ארגאן מצמץ. "אציין זאת בטופס", אמר בשקט. "מה שמך, חיילת?"
"צער. שמי צער".
הוא כתב את השם בפנקסו. "משוחררת, חיילת. הרב"ט יגיד לך לאן ללכת". הוא הרים מבטו, כשהיא התקרבה לדלת. "ותשטפי את כל הבוץ הזה מהרגליים שלך". ארגאן המשיך לכתוב לרגע, ואז הפסיק. כבר שבועות שלא ירד גשם. הבוץ באזור הזה היה ירוק או אפור, ולא אדום כהה. הוא השליך את הקולמוס ועיסה את רקותיו. טוב, לפחות כאב הראש עבר.
גרום ניצבה במרחק ליגה וחצי מהים לאורך דרך קאן הישנה, שנסללה לפני הקמת הקיסרות ולא הייתה בשימוש נפוץ מאז שהקיסרות סללה את דרך החוף. כיום, התנועה בה הייתה בדרך-כלל של הולכי רגל, ורובם היו חקלאים מקומיים ודייגים הנושאים את סחורותיהם. אך רק צרורות בגדים פרומים וקרועים, סלים שבורים וירקות רמוסים, שהיו פזורים על הדרך, היוו את העדות היחידה שרגלי אנוש חלפו כאן, ולבריחתן ההמונית. חמור נכה, שהיה שקוע עד לקרסוליו בשדה אורז, שימש כזקיף האחרון על שאריות האשפה. החמור העיף בפאראן מבט מיואש.
נראה היה שהאשפה הושלכה ביממה האחרונה, והפירות והירקות רק החלו להרקיב בחום הצהריים. פאראן התקדם באיטיות על סוסתו. הוא הביט בבניינים הראשונים של עיירת המסחר, שנחשפו בהדרגה מאחורי מסך הערפל המצועף. דבר לא זע בין בתי החימר העלובים; נביחות כלבים לא נשמעו, והעגלה היחידה בעיר נשענה על גלגל אחד בלבד. דממה שררה במקום. פאראן שחרר מעט את חרבו מנדנה.
הוא התקרב אל הבניינים ונעצר. נראה שהתושבים נמלטו בחופזה ובאימה, אך הוא לא מצא גופות או עדויות אחרות לאלימות. הוא שאף אוויר, שחרר נשימתו באיטיות, והורה לסוסתו להמשיך הלאה. הרחוב הראשי היה למעשה הרחוב היחיד בעיירה, המוביל לצומת דרכים. ליד הצומת ניצב בניין דו-קומתי: תחנת המוצב הקיסרי. תריסים מפח הגיפו את חלונות התחנה והדלת הכבדה הייתה סגורה. פאראן בחן את הבניין והתקרב אליו.
פאראן ירד מהסוסה, קשר אותה למוט, והעיף מבט חזרה אל הרחוב. המקום נותר דומם. הוא שלף את חרבו וצעד לעבר דלת התחנה.
הוא נעצר למשמע קול רך ומתמיד הבוקע מתוך הבניין. הקול היה חלש, אך עתה, כשעמד על סף הדלת הענקית, לא היה ספק כי היו אלה מלמולי חרש, אשר גרמו לשערותיו לסמור. הוא הרים את ידית הברזל בעזרת להב חרבו עד אשר הדלת נפתחה ואז דחף את הדלת פנימה.
תנועה עמומה רחשה באפלה, משבי רוח הכו בפניו ונשאו עימם צחנת בשר מרקיב. פאראן התנשם בכבדות וחש שפיו יבש כמו כותנה. הוא המתין שעיניו יסתגלו לאפלה.
פאראן הביט בחדר הכניסה של המוצב הקיסרי, והרצפה המתה, ציפורים רבות מתלחששות בעשרות קולות צרודים. החדר היה דחוס בהמוני יונים שחורות, הומות בשלווה מקפיאת דם. גופות לבושות במדים היו מוטלות ביניהן לכל אורך החדר, זרוקות בין גללי ציפורים ונוצות שחורות. ריח זיעה ומוות הציף את האוויר בכבדות.
פאראן צעד לתוך החדר. היונים רשרשו בכנפיהן, אך לא ניסו להימלט מפניו לעבר הדלת הפתוחה.
פנים נפוחות ועיניים עמומות כמטבעות הביטו אליו מהצללים. הפנים היו כחולות כפני אנשים שמתו מחנק. פאראן השפיל מבטו לעבר אחד החיילים. "לא בריא ללבוש מדים בימינו אנו", הוא מלמל.
הציפורים הן משמר כבוד מגוחך למתים. איני חושב שאני נהנה עוד מהומור שחור. הוא התנער וחצה את החדר. היונים נמלטו ממגפיו בקרקורים. הדלת למשרד הסרן נחה על צידה. אור מעופש בקע מבעד לתריסים. פאראן החזיר את חרבו לנדן ונכנס למשרד. הסרן ישב עדיין בכיסאו. חבורות כיסו את פניו הנפוחות וצבעו אותן בגווני כחול, ירוק ואפור.
פאראן פינה את שולחן הכתיבה מנוצות וערך חיפוש במגילות. מגילות הפפירוס התפוררו בידיו לעלים רקובים ושמנוניים.
הם טשטשו את העקבות ביסודיות.
הוא נפנה משם, חצה את חדר הכניסה בצעדים מהירים ויצא מהתחנה אל אור היום החמים. הוא סגר אחריו את הדלת, כפי שעשו בוודאי תושבי הכפר.
מעטים היו האנשים שרצו לבחון מקרוב את הכתם השחור שהותיר אחריו הכישוף. הכתם הזה נטה להתפשט. פאראן שחרר את סוסתו, עלה לאוכף ודהר מהעיר הנטושה. הוא לא הביט לאחור.
שמש נפוחה רבצה בכבדות על משטח ענני ארגמן באופק. פאראן התאמץ לשמור על עיניו פקוחות. יום ארוך עבר עליו. יום נורא עבר עליו. הארץ סביבו, שפעם הייתה בטוחה ומוכרת, הפכה לדבר אחר בתכלית, למשכן כישוף אפל. הוא לא שמח מהמחשבה על שנת לילה נוספת תחת כיפת השמיים.
הסוסה צעדה בכבדות, ראשה מושפל. אט-אט השקיעה אפפה אותם. פאראן נגרר בשלשלאות מחשבותיו וניסה להבין את אשר אירע.
הסגן חשב שהמזל האיר לו פנים כאשר השלישה הוציאה אותו מחיל-הפרשים בקאן, ושחררה אותו ממרותו של הסרן חמוץ-הפנים. לפני לא יותר משבוע הוא אפילו לא היה מעז לדמיין קידום לדרגת עוזר השלישה. על-אף בחירתו לשרת בצבא, אביו ואחיותיו בוודאי יתרשמו, אולי אפילו יפגינו יראת כבוד לנוכח הצלחתו. כמו אנשי אצולה רבים בני גילו, גם הוא השתעמם מחיי האצולה השאננים והבלתי-משתנים, והשתוקק ליוקרה שבשירות הצבאי. פאראן רצה אתגר רציני יותר מאשר ארגון משלוחי יין, או פיקוח על הרבעת סוסים.
הוא לא היה מראשוני המתגייסים האצילים, ולכן הדרך להכשרה פיקודית ומשרות יוקרתיות כבר הייתה סלולה עבורו. הצבתו בקאן, בקרב חיילים עייפים ששירתו במקום זה כבר קרוב לשש שנים, נבעה מחוסר מזל גרידא. סגן חדש, שדם אצילי זורם בעורקיו, לא זכה לכבוד רב במחוזות אלו.
פאראן חשב שהיחס של החיילים כלפיו השתנה בעקבות הטבח. הוא התמודד עם המצב בהצלחה יתרה מזו של החיילים הוותיקים, במידה רבה בזכות סוסתו המשובחת. הוא התנדב להוביל את החקירה על מנת להוכיח את מקצועיותו, השליטה העצמית המרוחקת שלו והאיפוק הגלום בו.
הוא הצליח היטב, על אף שפרטי החקירה הסתברו... כקשים. הוא שמע צרחות בזמן שזחל בין הגופות, ונדמה היה לו שמקורן בראשו. מבטו התמקד בפרטים הקטנים, המוזרים יותר– עיוות מסוים של הגופה, חיוך מסתורי על פניו של חייל – אך המראות הקשים ביותר היו הסוסים המתים. קצף מילא את הפיות והנחיריים – עדויות לאימה שחשו – הפציעות היו גדולות, איומות וקטלניות. צואה וקיא הכתימו את החיות הגאות, ומעטה דם ורצועות בשר אדום כיסו את גופן. הסוסים כמעט גרמו לו לבכות.
הוא זע באוכפו בחוסר-נוחות, וחש דביקות בידיו, שנחו על הקרן שבראש האוכף. הוא שמר על איפוק במהלך האירוע, אך עתה, כשמחשבותיו חזרו למראות האימה, נדמה היו לו שדבר מה במוחו נחרד, התכווץ, ואיים להוציא אותו משיווי המשקל. הבוז שהפגין כלפי החיילים הוותיקים ביחידה, שכרעו חסרי אונים על האדמה, חזר לרדוף אותו. הד עלה מתחנת המוצב הקיסרי בגרוֹם, ננעץ בנפשו החבולה, וחבט במעטה האדישות ששמר על שפיותו.
פאראן הזדקף במאמץ. הוא אמר לשלישה שנעוריו חלפו. הוא אמר לה גם דברים נוספים, בחוסר פחד ובפזיזות, בזלזול מוחלט באזהרות אביו אודות פניה הרבות של הקיסרות.
המילים הישנות עלו מתוכו כמו ממרחק רב: חייה חיים שקטים. הוא דחה את הרעיון אז ודוחה אותו גם היום. אולם השלישה שמה עליו עין. בפעם הראשונה בחייו, הוא תהה אם אכן הייתה לו זכות להיות גאה בעצמו. הסרן הוותיק והקשוח שפגש לפני שנים רבות במצודת המלגלג היה יורק לרגליו בבוז, אילו היה רואה אותו עכשיו. הילד כבר לא היה ילד. הוא היה גבר. היית צריך להקשיב לי, ילד. תראה איך אתה נראה עכשיו.
סוסתו נעצרה לפתע ורקעה על הדרך המבוקעת. פאראן הושיט ידו לעבר החרב והביט בחשש בערפל סביבו. השביל חלף דרך שדות אורז נטושים, ועל אף שבקתות האיכרים הקרובות ביותר ניצבו על רכס מקביל הנמצא במרחק מאה פסיעות מהשביל, דמות חסמה את הדרך.
משב רוח קר חלף בעצלתיים, מושך באוזני הסוסה ומרחיב את נחיריה. היא התכווצה.
הדמות, שלפי גובהה הייתה ככל הנראה גבר, הייתה עטופה בבגדים ירוקים: גלימה, ברדס, מעיל דהוי, מכנסי פשתן ומגפיים. סכין ארוכת-להב, מהסוג הנפוץ בקרב לוחמי שבע-הערים, הושחלה בחגורתה. ידיו נראו אפורות באור העמום ונצצו מטבעות, מספר טבעות על כל אצבע, מעל לפרקים ומתחתם. הוא הרים ידו כעת, מציג כד חרס בפני פאראן.
"אתה צמא, סגן?" קולו היה שקט ומתנגן.
"אני מכיר אותך?" שאל פאראן. ידו לא הרפתה מניצב החרב.
האיש חייך והסיר את הברדס. פניו היו ארוכות, עורו אפור-בהיר, ועיניו שחורות ומלוכסנות באופן משונה. למרות שיערו הלבן, הוא נראה בשנות השלושים המוקדמות לחייו. "השלישה ביקשה ממני טובה", אמר. "היא מחכה לדיווח שלך ומאבדת במהירות את סבלנותה. אני הולך ללוות אותך... ולדאוג לכך שנגיע אליה במהרה". הוא ניער את הכד. "אבל תחילה, הבה נעסוק בהסחת דעת נעימה. סעודה שלמה טמונה בכיסיי – אוכל משובח במוני מונים מכפי שתמצא בכפר עלוב-נפש כלשהו בקאן. הצטרף אלי בצד הדרך. אנחנו יכולים לשעשע את עצמינו בשיחה ובצפייה נינוחה באיכרים העובדים בפרך. שמי הוא תוֹפֵּר".
"אני מכיר את השם הזה", אמר פאראן.
"אתה אמור להכיר אותו", ענה תופר. "אבוי לי, אני הוא תופר ותופר הוא שמי. דמם של הטיסטה אנדיי זורם בעורקיי, ומחפש ללא הרף מפלט מדמי האנושי. הייתה זו ידי שנטלה את חיי שושלת האונטה: המלך, המלכה, בניהם ובנותיהם".
"ובני-דודיהם, ובני-דודיהם מדרגה שנייה, ובני-דודיהם מדרגה שלישית-"
"אכן, חיסלתי כל תקווה לתקומתם. זהו תפקידו של טופר שניחן ביכולות שאין דומה להן. אבל לא ענית על שאלתי".
"על איזו שאלה מדובר?"
"אתה צמא?"
פאראן הזעיף פניו וירד מסוסתו. "חשבתי שהשלישה רוצה שנמהר".
"אנחנו נמהר, סגן, אחרי שנשביע רעבוננו וננהל שיחת תרבותית".
"על-פי המוניטין שלך, טופר, תרבותיות אינה בין תכונותיך החזקות".
"אני מעריך מאוד את התרבותיות, אף-על-פי שאיני זוכה לבטא אותה לעתים קרובות בימים טרופים אלו, סגן. בוודאי ותקדיש לי מעט מזמנך היקר, היות ואהיה המלווה שלך?"
"ההסכם שלך עם השלישה הוא עניין שלכם. אינני חייב לך דבר, תופר, מלבד שנאה".
הטופר השתופף והוציא מכיסיו חבילות עטופות ושני גביעי בדולח. הוא חילץ את הפקק מהכד. "פצעים ישנים. חשבתי שבחרת בדרך אחרת והשארת מאחור את אנשי האצולה התחרותיים והמשמימים". הוא מזג יין כתום לתוך הגביעים. "אתה חלק מגוף הקיסרות עכשיו, סגן. היא פוקדת עלייך. אתה מציית לה ללא עוררין. אתה מהווה רק נים בודד משריר אחד אשר בגופה. לא פחות ולא יותר מכך. טינות ישנות היו צריכות להישכח כבר מזמן. אז", הוא הניח את הכד והגיש לפאראן גביע, "הבה ונרים כוסית להתחלות חדשות, גנואס פאראן, סגן ועוזר לשלישה לורן".
פאראן הזעיף פנים ולקח את הגביע.
הם שתו מהגביעים.
תופר חייך וניגב שפתיו במטפחת משי. "לא היה קשה כל-כך להיות תרבותי, נכון? האם אוכל לכנותך בשמך הפרטי?"
"קרא לי פאראן. ואתה? מהו התואר של מפקד הטפרים?"
תופר חייך שוב. "לאסין עדיין שולטת בטפרים. אני עוזר לה. לפיכך, גם אני סוג של שליש עבורה. אתה רשאי לכנותי בשמי הפרטי. איני מתעקש על רשמיות עם אנשים שאני מכיר במידה סבירה".
פאראן התיישב על הדרך הבוצית. "ואנחנו הגענו למידה זו?"
"בהחלט".
"איך אתה קובע אותה?"
"תראה", תופר החל לפתוח את החבילות ולהוציא גבינה, לחם, פירות וגרגירים. "אני מכיר אנשים בשתי דרכים שונות. אתה ראית את הדרך השנייה".
"והראשונה?"
"לרוע המזל, אין לנו זמן לדבר על המקרים הללו".
פאראן פתח את רצועת קסדתו והסירה מראשו. "אתה רוצה שאספר לך על גורם?" הוא שאל והחליק את שיערו השחור.
תופר משך בכתפיו. "אם אתה רוצה לספר לי".
"אולי עדיף שאחכה לפגישה עם השלישה".
הטופר חייך. "אתה לומד, פאראן. אל תמסור את הידע שלך בקלות. מילים הן כמו מטבעות - כדאי לאגור אותן".
"עד שאתה מת על מיטת זהב", אמר פאראן.
"אתה רעב? אני שונא לאכול לבד".
פאראן לקח חתיכת לחם. "אז השלישה באמת חסרת סבלנות או שאתה כאן מסיבות אחרות?"
הטופר קם על רגליו בחיוך. "בצער רב עלי להפסיק את שיחתנו. הדרך פתוחה לפנינו". הוא פנה אל הדרך.
פאראן הסתובב וראה את האוויר מעל הדרך נקרע לרווחה כמו וילון. אור צהבהב נשפך מתוכו. משעול. דרכו הסודית של הכשף. "עינו של הוד". הוא נאנח ונאבק בצמרמורת פתאומית. הוא ראה שביל אפרפר התחום משני צידיו על-ידי תלוליות, ומעליו תקרת ערפל חום וכבד. ענני אבק נשבו מהשביל, כאשר אוויר נשאב לתוך השער כמו חמצן הנשאף לריאות. לאחר רגע, פאראן הבחין שהאבק היה למעשה אפר.
"תצטרך להתרגל למקום הזה", אמר תופר.
פאראן אחז במושכות סוסתו ותלה את הקסדה על קרן האוכף. "אחריך", אמר.
הטופר העיף בו מבט בוחן, הסתובב וצעד אל תוך המשעול.
פאראן הלך אחריו. השער נסגר מאחוריהם, והדרך מהכפר חזרה למקומה. איטקו קאן נעלמה, ועימה נעלמו כל סימני החיים. העולם שאליו נכנסו עתה היה שומם ומת. התלוליות התגלו גם כן כערימות אפר. האוויר היה גס וטעמו מתכתי.
"ברוך הבא למשעול הקיסרות", אמר תופר ונימת לגלוג התגנבה לקולו.
"נחמד".
"המשעול עוצב מתוך... מה שקדם לו. האם מעשה כזה נעשה כבר בעבר? רק האלים יודעים".
הם התחילו ללכת.
"אז אני מבין", אמר פאראן, "ששום אל אינו שולט במשעול הזה. באמצעותו אתה עוקף את תשלום המסים, השומרים, הזקיפים על הגשרים הנעלמים, ואת כל אותם היצורים המתגוררים במשעולים ומשרתים את אדוניהם בני-האלמוות".
תופר נחר. "אתה מדמיין שהמשעולים כה צפופים? אמת, אמונות הבורים אינן מפסיקות מלשעשע אותי. אני חושב שאיהנה מחברתך במהלך המסע הקצר הזה".
פאראן השתתק. האופק שמעבר לתלוליות האפר נראה קרוב, כמו מיזוג חיוור בין שמיים חומים לאדמה אפורה-שחורה. זיעה טפטפה מתחת לשריון הקשקשים שלו. סוסתו נחרה בכבדות.
"למקרה ואתה תוהה על כך", אמר תופר לאחר זמן מה, "השלישה נמצאת כעת באונטה. אנחנו נשתמש במשעול הזה על מנת לחצות את המרחק – שלוש מאות ליגות בשעות ספורות. ישנם אנשים החושבים שהקיסרות הפכה לגדולה מדי, או אפילו שמחוזותיה רחוקים מהישג ידה של הקיסרית לאסין. כפי שעכשיו גילית, פאראן, האנשים האלה הם שוטים".
הסוסה נחרה שוב.
"אתה שותק מתוך תחושת השפלה? אני מצטער, סגן, על כך שלעגתי לבורותך-"
"זה סיכון שתצטרך להתמודד איתו", אמר פאראן.
במהלך אלף הצעדים הבאים היה זה תופר ששתק.
האור הבלתי-משתנה לא יכול היה להעיד על מעבר זמן. הם הגיעו מדי פעם למקומות בהם ניכרו עקבות רחבות ושטוחות בתלוליות האפר, כאילו יצרן יצור גדול ומגושם. באחד המקומות הם מצאו כתם כהה ולצידו חוליות מפוזרות של שרשרת, שנראו כמו מטבעות מאובקים. פאראן התבונן בתופר, שבחן את האזור בתשומת לב.
הדרך הזו אינה בטוחה כפי שהוא טוען. יצורים זרים שוכנים כאן, והכוונות שלהן אינן טובות.
הוא לא הופתע כשתופר הגביר את קצב הליכתם. לאחר זמן קצר, הם הגיעו לשער אבן קמור. השער נבנה לאחרונה ופאראן זיהה את אבן הבזלת האונטנית, שמקורה היה במחצבות הקיסריות שמחוץ לבירה. קירות האחוזה המשפחתית שלו נבנו מאותן אבנים אפורות-שחורות ונוצצות. בראש השער, שהתנשא גבוה מעל ראשם, ניצבה יד ארוכת-טפרים שאחזה בכדור בדולח: סמל קיסרות מאלאזן.
חשיכה השתרעה מעבר לשער.
פאראן כחכח בגרונו. "הגענו?"
תופר הסתובב אליו. "אתה מגיב לתרבותיות ביהירות, סגן. חוכמה היא להשיל מעליך גאוותנות זו".
פאראן החווה בידו בחיוך. "הובל את הדרך, מלווה".
תופר צעד דרך השער ונעלם בגלימה מתנפנפת.
הסוסה נרתעה וטלטלה ראשה, כשפאראן משך אותה קרוב יותר לשער. הוא ניסה להרגיעה ללא הועיל. לבסוף, הוא טיפס אל האוכף ואחז במושכות. הוא יישר את הסוסה ונעץ את דורבנותיו בצלעותיה. היא התנערה וזינקה לתוך הרִיק.
אורות וצבעים התפוצצו ואפפו אותם. פרסות הסוסה חבטו באדמה ופיזרו חצץ לכל עבר. פאראן עצר את סוסתו, מצמץ, וניסה לקלוט את המראות סביבו. הוא היה בחדר רחב שתקרתו נצצה מזהב וקירותיו כוסו בשטיחי-קיר. קבוצת שומרים חמושים סגרה עליו מכל עבר.
הסוסה המבוהלת זינקה הצידה והשליכה מעליה את פאראן. פרסתה כמעט פגעה בו וחצץ נוסף נורה מטלפיה – אך פאראן הבחין שהחצץ היה למעשה אבני פסיפס. תופר התגלגל במהירות הרחק משם, קם על רגליו וקילל. הוא הביט בפאראן בעיניים בוערות.
נראה שהשומרים צייתו לפקודה בלתי-נשמעת, ונסוגו לעמדותיהם שלאורך הקירות. פאראן הסיט את תשומת לבו מתופר. בימה מוגבהת ניצבה לפניו ועליה כס העשוי מעצמות מעוותותל. הקיסרית ישבה על הכס.
דממה נפלה בחדר, מלבד קול פצפוצן של אבני-חן יקרות-למחצה, שנמחצו תחת פרסות הסוסה. פאראן עיווה פניו וירד מהסוסה. הוא בחן את האישה על הכס בזהירות.
לאסין לא השתנתה באופן משמעותי מהפעם הקודמת והיחידה בה ראה אותה מקרוב. חזותה נותרה פשוטה ושיערה נותר קצר ובהיר מעל לתווי פניה הכחלחלים והחדגוניים. היא בחנה אותו מבעד לעיניים מצומצמות.
פאראן הידק את חגורת חרבו, הצמיד את ידיו והשתחווה עמוקות. "הוד מעלתך הקיסרית".
"אני רואה", הקיסרית הדגישה את מילותיה, "שלא שמעת לעצת הסרן לפני שבע שנים".
הוא מצמץ בתדהמה.
היא המשיכה את דבריה, "כמובן שגם הוא לא שמע לעצות שניתנו לו. מעניין איזה אל הפגיש ביניכם על החומה – חוש ההומור שלו ראוי להערכה. האם חשבת שהשער הקיסרי יוביל אותך לאורווה, סגן?"
"הסוסה שלי נרתעה מהמעבר, קיסרית".
"בצדק".
פאראן חייך. "בניגוד אלי, היא צאצאית לגזע המפורסם בתבונתו. אנא קבלי את התנצלותי הכנועה ביותר".
"תופר יוביל אותך לשלישה". היא החוותה בידה ושומר צעד לפנים ולקח את מושכות הסוסה.
פאראן השתחווה בשנית ופנה לטופר בחיוך.
תופר הוביל אותו לדלת צדדית.
"שוטה!" הוא נבח לאחר שהדלת נסגרה מאחוריהם. הוא צעד במהירות לאורך המסדרון הצר. פאראן לא ניסה להשיג אותו והטופר נאלץ להמתין לו מתחת לגרם מדרגות לולייניות, שהתעגל כלפי מעלה. פניו היו קודרים מזעם. "מה היא אמרה בנוגע לחומה? כבר פגשת אותה – מתי?"
"היות והיא סירבה לפרט, אני יכול רק לנהוג כדוגמתה", אמר פאראן. הוא בחן את המדרגות. "אני מבין שאנו נמצאים בצריח המערבי. צריח האבק-?"
"בקומה העליונה. השלישה ממתינה לך בחדרה – אין שם דלתות נוספות ולכן לא תלך לאיבוד. המשך עד שתגיע לסוף המדרגות".
פאראן הנהן והחל לטפס.
הדלת לחדר העליון הייתה פתוחה. פאראן הקיש בדלת בפרקי אצבעותיו ונכנס פנימה. השלישה ישבה על ספסל בקצה הרחוק של החדר וגבה לחלון. התריסים היו פתוחים וברק אדום של זריחה האיר דרכם. היא התלבשה. פאראן נעצר במבוכה.
"איני מקדישה זמן רב לצניעות", אמרה השלישה. "היכנס וסגור את הדלת מאחוריך".
פאראן עשה כמצוותה. הוא הסתכל סביבו. שטיחי קיר דהויים כיסו את הקירות. פרוות מרופטות השתרעו על פני רצפת האבן המרוצפת. הרהיטים המעטים בחדר היו ישנים ונפנים, או במילים אחרות – חסרי חן.
השלישה קמה על רגליה ולבשה את שריון העור שלה. שיערה זהר באור האדום. "אתה נראה תשוש, סגן. שב, בבקשה".
הוא הביט סביבו, מצא כסא ושקע לתוכו בהכרת תודה. "העקבות טושטשו לחלוטין, שלישה. האנשים היחידים שנותרו בגרום לא ידברו בקרוב".
היא סגרה את האבזמים האחרונים. "אלא אם כן אשלח לשם בעל אוב".
הוא נהם. "סיפורי יונים – אני חושב שהאפשרות הזו כבר נלקחה בחשבון".
היא בחנה אותו בהרמת גבה.
"סלחי לי, שלישה. מבשרי המוות היו... ציפורים".
"ואם נסתכל דרך עיני החיילים המתים, נראה רק אותן. אמרת יונים?"
הוא הנהן.
"מסקרן". היא השתתקה.
הוא בחן אותה רגע נוסף. "האם שימשתי כפיתיון, שלישה?"
"לא".
"והופעתו המתוזמנת של תופר?"
"עניין של נוחות".
פאראן השתתק. הוא עצם עיניו וראשו הסתחרר. עד עתה, הוא לא חש עד כמה החוויות האחרונות התישו אותו. עבר רגע נוסף, לפני שהבין כי היא מדברת אליו. הוא התנער והזדקף.
השלישה עמדה לפניו. "תישן אחר-כך, לא עכשיו, סגן. אני מספרת לך על העתיד שלך. כדאי שתשים לב. ביצעת את המשימה בהתאם לפקודות. הוכחת כי אתה מאוד... עמיד. למראית עין, סיימתי את עסקיי איתך, סגן. אתה תשרת במשרת קצונה בחיל המצב כאן באונטה. לאחר מכן, תמשיך למספר מוצבים נוספים, בהם תשלים את הכשרתך הרשמית. באשר לתקופה בה הוצבת באיטקו קאן, לא קרה שם שום דבר יוצא דופן. אתה מבין אותי?"
"כן".
"יפה".
"ומה באמת קרה שם, שלישה? האם אנחנו נוטשים את החקירה? האם אנחנו נכנעים מבלי שנדע לעולם מה בדיוק קרה ומדוע? או שמא אני היחיד שננטש כאן?"
"סגן, איננו יכולים לחקור את המקרה הזה באופן גלוי, אך אנו נחקור אותו, ואתה תהיה במרכז החקירה. הנחתי – אולי בשוגג – שתרצה להמשיך את החקירה עד סופה ולהיות עד לרגע בו נזכה לבסוף לנקמה. האם טעיתי? אולי ראית מספיק ורצונך היחיד הוא לחזור לשפיות".
הוא עצם עיניו. "שלישה, אני רוצה להיות שם כשיגיע הרגע".
היא שתקה. מבעד לעיניו הסגורות הוא ידע שהיא בוחנת אותו ואומדת את שוויו. תחושת חוסר-הנוחות שלו חלפה וכבר לא היה לו אכפת. הוא אמר לה את רצונו, וההחלטה הייתה בידיה.
"נתקדם בזהירות. תעבור לתפקיד החדש בעוד ימים ספורים. לעת עתה, חזור הביתה לאחוזת אביך. תנוח קצת".
הוא פקח עיניו וקם על רגליו. כשהגיע לדלת היא המשיכה את דבריה. "סגן, אני סומכת על כך שהתקרית באולם הכס לא תחזור על עצמה".
"איני חושב שאצחיק אנשים רבים כל כך בפעם השנייה, שלישה".
כשהגיע למדרגות נדמה היה לו שהוא שומע שיעול בחדר מאחוריו. הוא לא שיער שמדובר בקול אחר.
פאראן חש מרוקן כשהוביל את סוסתו ברחובות אונטה. המראות המוכרים, ההמון התוסס והאינסופי, הקולות, ומגוון השפות נראו לו זרים ומשונים. אולם המקום נותר כפי שהיה. למעשה, דבר לא השתנה, מלבדו. עד אותו היום, דמו האציל יצר חוצץ בינו לבין העולם. הוא צפה בעולם ממרחק רב וממקום בטוח. זו הזכות הגדולה של האצולה... והקללה שלה. כעת פאראן הביט בעולם מנקודת מבט אחרת, מהנקודה החמקמקה שניצבה בין העיניים למחשבות. הוא חש לפתע כמו אדם שנשדד והוגלה מביתו.
פאראן התהלך בין ההמון ללא המגננות המשפחתיות. העוצמה שהעניק לו דמו האצילי התפוגגה, והשריון היחיד שהגן עליו היה השריון שעטה על גופו. הוא לא היה אמן, רוכל או סוחר. הוא היה חייל. הוא היה כלי שרת בידי הקיסרות, והקיסרות החזיקה בידיה עוד עשרות-אלפים כמותו.
הוא עבר דרך שער האגרה והמשיך לצעוד לאורך דרך השיש, בו ניצבו אחוזות סוחרים לצידי הרחוב המרוצף, מוסתרות-למחצה מאחורי החומות שהקיפו אותן. צמחים מטפסים החלו לעטר את החומות, וההמונים פינו מקומם לזקיפים ששמרו על שערים קמורים. צחנות ביוב ומזון מרקיב התפוגגו וניחוח של פרחים נישא על גבי משב רוח קריר.
ריחות ילדות.
המרחק בין האחוזות הלך וגדל ככל שפאראן התקדם עוד יותר לתוך רובע האצילים. מרווח הנשימה של האחוזות נקנה במאבקים היסטורים ובמטבעות עתיקים. הקיסרות כמעט והתפוגגה לנגד עיניו, כמו דאגה חסרת חשיבות, כשפאראן ניצב מול האחוזות האלו. המשפחות שהתגוררו כאן חיו במקום מזה דורי דורות, והיו צאצאים ישירים לאותם שבטי פרשים שהגיעו לכאן לראשונה מהמזרח. השבטים כבשו את הארץ בדם ואש, והביסו את דודני הקאנים, שהקימו כפרים לאורך החוף. אולם הפרשים הפכו עם הזמן למגדלי סוסים, ואחר כך לסוחרי יין, בירה ובדים. שושלת לוחמים הפכה לשושלת צוברי הון, הסכמי סחר, מזימות חשאיות, ושחיתויות בחדרים מעוטרים בזהב ומסדרונות אפלוליים.
פאראן קיווה לסגור מעגל בכך שיחזור אל חיי הלוחמה, אל דרך החיים הקשה והאכזרית של אבותיו לפני שנים כה רבות. אביו גינה את בחירתו.
פאראן עצר לפני דלת מוכרת וגבוהה בקיר צדדי. הדלת ניצבה מול סמטה אשר הייתה נחשבת כרחוב רחב בכל מקום אחר. לא היה שומר לצד הדלת, ושרשרת פעמון דקה השתלשלה ממנה. הוא משך בה פעמיים.
פאראן חמתין לבדו בסמטה.
קורה התרוממה בצד השני, וקול נהם קללות כשהדלת נפתחה-למחצה בחריקת צירים.
פאראן הביט בפנים לא מוכרות. האיש היה זקן ומצולק. הוא עטה שריון לוחות שידע ימים טובים יותר. הקצוות המרופטים של השריון נמשכו עד לברכי השומר. קסדת הפח הייתה עקומה ומלאת שקעים, אך הבריקה מצחצוח.
האיש בחן את פאראן מכף רגל ועד ראש בעיניים מימיות, ואז נחר, "שטיח-הקיר קם לתחייה".
"סליחה?"
השומר פתח את הדלת לרווחה. "כמובן שאתה מבוגר יותר עכשיו, אבל קווי הדמיון ברורים. האמן המוכשר הצליח לבטא את הדרך בה אתה עומד, את הבעת הפנים, את הכול. ברוך שובך הביתה, גנואס".
פאראן הוביל את סוסתו דרך הדלת ולאורך שביל שעבר בין שני בנייני האחוזה. כיפת השמיים השתרעה מעל.
"אני לא מכיר אותך, חייל", אמר פאראן. "אבל אני מבין שהשומרים בחנו היטב את הדיוקן שלי. האם הוא משמש עתה כשטיח בקסרקטין?"
"משהו כזה".
"איך קוראים לך?"
"גאמט", ענה השומר לאחר שסגר את הדלת והבריח אותה. "אני עובד בשביל אביך כבר שלוש שנים".
"ולפני-כן, גאמט?"
"אל תשאל".
הם הגיעו לחצר האחוזה. פאראן עצר ובחן את השומר. "אבי בדרך-כלל חוקר היטב את העבר של עובדיו".
גאמט חייך וחשף שורה של שיניים לבנות. "נכון, הוא באמת חקר. והנה אני כאן. כנראה שלא הייתי נבל כזה גרוע".
"אתה חייל ותיק".
"אדוני, הרשה לי לקחת ממך את סוסתך".
פאראן מסר לו את המושכות. הוא הסתובב והביט בחצר. היא הייתה קטנה מכפי שזכר אותה. הבאר הישנה, שנבנתה בידי אנשים עלומי שם שחיו כאן עוד בטרם הקאנים, נראתה כאילו עמדה להתמוטט בכל רגע לערימת אבק. איש לא יבנה אותה מחדש מהאבנים העתיקות, מחשש לעורר את זעמן של הרוחות. מתחת לאחוזה עצמה היה ניתן למצוא אבנים לא מסותתות, בחדרים ובמסדרונות מפותלים במעמקי האדמה.
משרתים וגננים צעדו הלוך ושוב לאורך החצר. איש מהם לא הבחין בכך שפאראן חזר.
גאמט כחכח בגרונו. "אביך ואמך אינם באחוזה כרגע".
הוא הנהן. הם כנראה יצאו לטפל בסייחים באמלאו, אחוזתם הכפרית.
"אבל האחיות שלך כאן", המשיך גאמט. "אדאג שהמשרתים יכינו את החדר שלך".
"לא נגעו בו מאז שעזבתי?"
גאמט שוב חייך. "ובכן, נצטרך להוציא את הריהוט המיותר והחביות. אתה יודע שחסר לנו מקום לאכסון..."
"כמו תמיד", נאנח פאראן ושם פעמיו לביתו ללא מילה נוספת.
מגפיו של פאראן הדהדו על רצפת אולם המשתה. החתולים נמלטו מפניו והתפזרו לכל עבר כשצעד אל שולחן האוכל. הוא הסיר את גלימתו והטיל אותה על גב כסא. אחר התיישב על ספסל ארוך ונשען על קיר מקושט בפנלים. הוא עצם עיניו.
לאחר דקות ספורות הוא שמע קול נשי, "חשבתי שאתה באיטקו קאן".
הוא פקח את עיניו. אחותו טָבוֹרֶה, הצעירה ממנו בשנה, עמדה בראש השולחן ואחזה בגב הכסא של אביו. היא הייתה פשוטה כתמיד, עם תווי פנים שנראו כמו אוסף קווים חיוורים ושיער אדמוני קצר מהמקובל. היא גבהה מאז שראה אותה בפעם האחרונה, וכבר לא נראתה כמו ילדה מגושמת. הוא בחן אותה, אך הבעת פניה לא הסגירה דבר.
"העבירו אותי", אמר פאראן.
"לכאן? היינו שומעים על כך".
כן, הייתם שומעים, אה? דרך ההתלחששויות הערמומיות בין המשפחות המקושרות.
"המעבר לא היה מתוכנן", הוא הודה. "אבל כך הוחלט. אולם לא אשרת כאן באונטה. באתי רק לביקור קצר של כמה ימים".
"קיבלת קידום?"
הוא חייך. "האם ההשקעה שלכם בי עומדת להניב פירות? לא ששתם לתמוך בי, אך אתם עדיין חושבים על התועלת האפשרית, אה?"
"כבר אינך אחראי על המשפחה הזאת, אחי".
"אה, אז עכשיו את אחראית עליה? אבא פורש מהעבודה היומיומית?"
"בהדרגה. מצבו מדרדר. אילו שאלת, אפילו באיטקו קאן...”
הוא נאנח. "את עדיין מנסה לחפות עלי, טבורה? לקחת אחריות על הכישלונות שלי? לא עזבתי את הבית שטיח אדום, כפי שאולי את זוכרת. בכל מקרה, תמיד חשבתי שענייני הבית יעברו לידיים טובות..."
עיניה החיוורות הצטמצמו, אך גאוותה השתיקה את השאלה המתבקשת.
"ומה שלום פֶלִיסִין?"
"לומדת. היא לא שמעה שחזרת. היא תתרגש מאוד, ותתעצב לשמוע שבאת רק לביקור קצר".
"היא היריבה שלך עכשיו, טבורה?"
אחותו נחרה ונפנתה ממנו. "פליסין? היא רכה מדי לעולם הזה, אחי. אני חושבת שהיא רכה מדי עבור כל עולם. היא לא השתנתה. היא תשמח לראותך".
הוא הסתכל בגב הנוקשה שלה בזמן שיצאה מהאולם. הוא הסריח מזיעה – שלו ושל סוסתו – ממאמץ ומזוהמה, וגם ממשהו נוסף... מדם ישן ומפחד נושן. פאראן הביט סביב. הכול כה קטן.
פרק שני
בבוא המורנת' התהפכו היוצרות
וכמו ספינות בנמל, הערים החופשיות
שקעו תחת נחשולי התקפות.
הייתה זו השנה השתיים-עשרה לפרוץ העימותים,
שנת הירח המנופץ, ונצריו הנוראים,
הבטחה שחורת-כנפיים וגשמים איומים.
שתי ערים חופשיות נותרו לבדן
במאבק אמיץ למען חירותן.
העיר האחת חזקה, איתנה,
מניפה דגליה בעוז וגאווה
תחת כנף האופל רבת-העוצמה.
העיר השנייה מפולגת כולה,
חסרת בני-ברית ואפילו צבא.
העיר החזקה נפלה ראשונה.
הקריאה לצל
פליסין (נ. 1146)
השנה ה-1163 לשינת תבערה (כעבור שנתיים)
השנה ה-105 לקיסרות מאלאזן
השנה ה-9 לשלטונה של הקיסרית לאסין
העורבים חגו סביב תמרות העשן. צווחותיהם גברו על זעקות החיילים הפצועים והגוססים. צחנת בשר שרוף עמדה באוויר האביך.
מִפֽרַשִית עמדה לבדה על ראש הגבעה השלישית המשקיפה על העיר ההרוסה, חיוורון. שאריות מפוחמות של שריונות שרופים – מגני רגליים, מגני חזה, קסדות וכלי-נשק – נחו בערימות סביב המכשפה. לפני שעה קלה, גברים ונשים לבשו שריונות אלו, אך לא נותר מהם זכר. השתיקה מהקליפות הריקות הדהדה כשיר קינה המתנגן בראשה של מפרשית.
זרועותיה היו שלובות בחוזקה על חזהּ. גלימת הארגמן שלה, שעליה היה רקום הסמל הכסוף של מפקדת חוליית המכשפים של האוגדה השנייה, הייתה מוכתמת וחרוכה. על פניה הסגלגלות והשמנמנות, שעטו לרוב הבעה מלאכית ומשועשעת, ניכרו קווים עמוקים, ששיוו ללחייה מראה רופס וחיוור.
על אף מגוון הריחות והקולות שהקיפו אותה, מפרשית הקשיבה לדממה העמוקה. הדממה בקעה מהשריונות החלולים סביבה, כמו היעדרות מאשימה, וממקור נוסף. הכישוף שהשתחרר כאן היום הצליח לשחוק את המארג הדק בין העולמות. מה ששכן מעבר למארג, במשעולי התוהו, היה קרוב עד למרחק נגיעה.
היא חשבה שכילתה את רגשותיה במסכת האימה שעברה עליה, אך מעטה קפוא של שנאה הצטבר על עיניה כבדות-העפעפיים, כאשר התבוננה בשורות הצפופות של לגיון המורנת' השחור, הצועד לתוך העיר.
בני-ברית. הם תובעים את שעת הדם שלהם. בסיום שעת הדם הזו, מספר השורדים מקרב אזרחי חיוורון יקטן במספר רבבות. מאזן הנקמה בין העמים השכנים, אשר סבלו מהיסטוריה ארוכה ואכזרית, רצופת מאבקים, עמד להגיע לשיווי משקל. בעזרת החרב. ששדנול תחוס עלי, האם לא די?
עשרות מדורות בערו בעליצות ברחבי העיר. סוף-כל-סוף נגמר המצור, לאחר שלוש שנים ארוכות. אולם מפרשית ראתה מאבקים נוספים באופק. כוח נסתר המתין להם בדממה. מפרשית תמתין גם כן. היא המתינה למען אלו שמתו היום – אחרי הכול, היא נכשלה בכל דבר אחר.
גופותיהם של חיילי מאלאזן כיסו את המישורים תחתיה ויצרו שטיח מקומט של מוות. עורבים רבצו על גפיים בולטות כאדוני הארץ. החיילים ששרדו את הטבח שוטטו בין הגופות בטשטוש חושים וחיפשו את חבריהם המתים. מפרשית עקבה אחריהם בעיניים דואבות.
"הם באים", אמר קול ממקום הנמצא כשלושה מטרים לשמאלה. היא פנתה אליו באיטיות. המכשף תַּלְתַּל היה שרוע על השריונות החרוכים, והשמיים העמומים השתקפו על ראשו המגולח. נחשול כישוף פילח את גופו מהמותניים ומטה. בני מעיו הוורודים והמוכתמים בבוץ נזלו מהחלל השוכן תחת צלעותיו ועימם נוזלי גוף מיובשים-למחצה. צל חיוור של כישוף העיד על מאמציו להישאר בחיים.
"חשבתי שאתה מת", מלמלה מפרשית.
"שיחק לי המזל היום".
"אי אפשר לראות עלייך".
נחירתו של תלתל שיחררה סילון דם שחור מלבו. "הם באים", הוא אמר. "ראית אותם?"
היא הפנתה תשומת ליבה למדרון וצמצמה את עיניה הבהירות. ארבעה חיילים קרבו במהירות. "מי אלה?"
המכשף לא ענה.
מפרשית החזירה אליו את מבטה וראתה שעיניו הקשות בוחנות אותה בעוצמה יוקדת, האופיינית לאדם הנמצא ברגעי חייו האחרונים. "חשבת שתצליח לשרוד מפגיעת נחשול במעיים, אה? טוב, אני מניחה שזו גם דרך לצאת מכאן".
תשובתו הפתיעה אותה. "לא מתאים לך לשחק את הקשוחה, מפרשונית. זה אף פעם לא התאים לך". הוא הזעיף פניו ומצמץ במהירות. היא חשבה שהוא נאבק בחשיכה. "תמיד מסוכן לדעת יותר מדי, ועלייך לשמוח שחסכתי זאת ממך". הוא חייך וחשף שיניים מוכתמות בדם. "חשבי מחשבות טובות. הבשר דועך".
היא בחנה אותו בעין יציבה, מופתעת מ... אנושיותו. ייתכן היה שהמוות חיסל את המשחקים הרגילים, את יומרות ריקוד החיים. או שמא היא פשוט עדיין לא הייתה מוכנה לראות את הפן האנושי הנחשף עתה בתלתל. מפרשית שיחררה את זרועותיה מהחיבוק העצמי, ונאנחה ברעד. "אתה צודק. תמה עת העמדות פנים, אה? אף פעם לא אהבתי אותך, תלתל, אך מעולם לא פקפקתי באומץ ליבך – ולעולם לא אפקפק". היא בחנה אותו בעין ביקורתית. באופן מפתיע, פצעו המזוויע אפילו לא הרתיע אותה. "אני חוששת שאפילו הכישוף של טַאיְשֽרֶן לא יציל אותך, תלתל".
ברק ערמומי הבזיק בעיניו כשהוא פלט צחוק דואב. "ילדתי היקרה", הוא השתנק, "תמימותך תמיד הקסימה אותי".
"כמובן", היא נבחה, עצבנית מהקלות בה נפלה בפח שטמן לה. "זו הבדיחה האחרונה שלך על חשבוני, לזכר הימים הטובים".
"לא הבנת-"
"אתה בטוח? אמרת שזה עדיין לא נגמר. האם שנאתך למכשף הבכיר חזקה דיה כדי להגן עלייך מאחיזתו הקרה של הוד? האם תנקום בו מהקבר?"
"כבר למדת להכיר אותי. אני תמיד דואג לדלת אחורית".
"אתה אפילו לא מסוגל לזחול. כיצד תגיע אליה?"
המכשף ליקק את שפתיו הסדוקות. "זה חלק מהעסקה", הוא אמר בשקט. "הדלת באה אלי. היא באה עכשיו בעודנו משוחחים".
חוסר-נוחות גאה בתוכה. מפרשית שמעה קולות צעדים הרומסים שריונות ושקשוק ברזל. הקולות נישאו אליה כמו רוח קרה. היא הסתובבה וראתה ארבעה חיילים העומדים על הפסגה. שלושה גברים ואישה אחת, מכוסים בבוץ וצבועים בארגמן, פניהם לבנות כסיד. המכשפה חשה שעיניה נמשכות לעבר האישה, שהשתרכה מאחור כמו מחשבה בלתי-רצויה, בעוד שלושת הגברים התקרבו. הנערה הייתה צעירה, יפה כמו קרחון וחמה כמותו למגע. משהו לא בסדר כאן. היזהרי.
המנהיג – בדרגת סמל לפי התג על שרוולו – ניגש למפרשית. עיניו האפורות, שהיו שקועות בפניו התשושות והמקומטות, בחנו אותה ללא רגש. "היא?" הוא שאל ופנה לגבר הגבוה ושחור העור שנעמד לצידו.
האיש הניד בראשו. "לא, אנחנו רוצים את האיש ההוא". הוא אמר. הוא דיבר מאלאזנית, אך היה לו מבטא כבד של שבע-הערים.
הגבר השלישי והאחרון, שהיה שחור אף הוא, חלף על פני הסמל. על אף מימדי גופו הגדולים, הוא נע בחן. מבטו נעצר על תלתל. משום מה, מפרשית חשה נפגעת מהתעלמותו. היא שקלה לומר לו מילה או שתיים כשחלף על פניה, אך המאמץ נראה לפתע גדול מדי.
"טוב", היא אמרה לסמל. "אם אתם קברנים, אז הקדמתם. הוא עדיין לא מת. כמובן", היא המשיכה, "שאתם לא קברנים. אני בטוחה בכך. תלתל סגר אתכם עסקה כלשהי – הוא חושב שהוא ישרוד עם חצי גוף".
הסמל מתח את שפתיו בעצבנות מתחת לזקנו האפור והקשה. "מה את רוצה להגיד לנו, מכשפה?"
הגבר השחור שעמד ליד הסמל העיף מבט לאחור אל הנערה שעדיין עמדה כשתיים-עשרה פסיעות מאחוריהם. נדמה היה שרעד עבר בו, אך פניו הכחושות היו נטולי הבעה כשהחזיר אותן לפנים. הוא משך בכתפיו במסתוריות וחלף על פני מפרשית.
רעד לא-רצוני עבר בה כשעוצמה היממה את חושיה. היא שאפה אוויר בחדות. הוא מכשף. מפרשית עקבה אחרי הגבר, שהצטרף לחברו ליד תלתל. היא ניסתה להסתכל מעבר לבוץ ולדם שכיסו את מדיו. "מי אתם?"
"המחלקה התשיעית של האוגדה השנייה".
"התשיעית?" האוויר נפלט מבין שיניה בשריקה. "אתם שורפי-גשרים". היא הביטה בסמל החבול מבעד לעיניים מצומצמות. "התשיעית. אתה וִיסְקִי -גַ'ק".
הוא התכווץ.
פיה של מפרשית התייבש. היא כחכחה בגרונה. "שמעתי אודותיך... שמעתי על-"
"אל תאמיני לכל מה שאת שומעת", הוא קטע אותה בקול צורמני. "סיפורים צומחים כמו עשבים שוטים".
היא שפשפה את פניה, חשה כי רפש מצטבר תחת ציפורניה. שורפי-גשרים. הם היו המחלקה המובחרת של הקיסר, הנבחרים, אך מאז ההפיכה האלימה של לאסין לפני תשע שנים, הם נזרקו לכל חור מסוכן בעולם. לאחר קרוב לעשור הם הפכו למחלקה מדוללת וחסרת כוח אדם. אולם השמות של חברי המחלקה החלו להכות הדים. השורדים, רובם סמלי מחלקות, פילסו את דרכם לצבאות מאלאזן בגנבקיס, ומעבר להן. שמותיהם הוסיפו פלפל לאגדה שהלכה ונפוצה אודות הצבא של האגרוף חד-יד. דטורן, זעפני, פלך, ויסקי-ג'ק. שמות טעונים בתהילה ומרירים מהציניות ממנה ניזון כל צבא. הם נשאו עימם את הטירוף של המערכה האינסופית הזו כמו דגל מפואר.
הסמל ויסקי-ג'ק בחן את ההריסות על הגבעה. מפרשית התבוננה בו בזמן שהשלים בעיני רוחו את תמונת הקרב. שריר התכווץ בלחיו. הוא הביט בה בהבנה חדשה, ובעיניו האפורות ניכר רמז לרכות שכמעט שברה את לבה של מפרשית בו ברגע. "רק את נותרת מהחוליה שלך?" הוא שאל.
מפרשית הסיטה מבטה. היא חשה שבירה. "האחרונה שעומדת על הרגליים. לא בזכות הכישרון שלי. פשוט היה לי מזל".
ויסקי-ג'ק לא נתן סימן לכך ששמע את מרירותה. הוא השתתק וצפה בחיילי שבע-הערים שרכנו מעל תלתל.
מפרשית ליקקה שפתיה וזעה באי-נוחות. היא העיפה מבט בשני החיילים. הם היו בעיצומה של שיחה שקטה. היא שמעה את צחוקו של תלתל, שזעזע את גופו וגרם לה להתכווץ. "החייל הגבוה", היא אמרה. "הוא מכשף, לא?"
ויסקי-ג'ק נחר, ואז אמר, "שמו בן הזריז".
"הוא לא נולד עם השם הזה".
"לא".
היא סובבה את כתפיה מתחת לגלימה הכבדה, מקלה באופן זמני על הכאב העמום בגבה התחתון. "אני צריכה להכיר אותו, סמל. עוצמה כזו מושכת תשומת לב. הוא לא טירון".
"לא". ענה ויסקי-ג'ק. "הוא לא".
כעס גאה בה. "אני דורשת הסבר. מה קורה כאן?"
ויסקי-ג'ק עיווה פניו. "כרגע נראה שלא הרבה", הוא הרים קולו. "בן הזריז!"
המכשף הביט לעברם. "אנחנו מנהלים משא-ומתן של הרגע האחרון, סמל". הוא הבזיק חיוך.
"שהוד ייקח אותי", נאנחה מפרשית. היא נפנתה מהם אל הנערה, שעדיין עמדה על ראש הגבעה ובחנה את שורות המורנת' הנכנסים לעיר. הנערה הסתובבה לפתע בחופזה, כאילו חשה את תשומת ליבה של מפרשית. הבעת פניה הפתיעה את המכשפה. מפרשית הסיטה את עיניה. "אלה כל האנשים שנותרו בחיים מהמחלקה שלך, סמל? שני שודדים וטירונית צמאת-דם?"
ויסקי-ג'ק ענה בקול חדגוני. "נשארו לי שבעה".
"וכמה היו הבוקר?"
"חמישה-עשר".
משהו לא בסדר כאן. היא הרגישה צורך לומר דבר מה, "המצב שלך טוב משל המחלקות האחרות". היא קיללה בלבה כאשר הדם אזל מפניו של הסמל. "אף-על-פי-כן", היא הוסיפה, "אני בטוחה שהחיילים שאיבדת היו אנשים טובים".
"הם היו טובים בלמות", אמר.
האכזריות בדבריו זעזעה אותה. היא עצמה עיניה בהלם ונלחמה בדמעות תדהמה ותסכול. עבר עלי יותר מדי. אני לא מוכנה לזה. אני לא מוכנה לויסקי-ג'ק, איש הקורס תחת המיתוס של עצמו, שטיפס על הרי מתים בשירות הקיסרות.
היא לא ראתה את שורפי-הגשרים פעמים רבות במשך שלוש השנים האחרונות. מתחילת המצור, משימתם הייתה למוטט את החומות הענקיות והעתיקות של חיוורון. הפקודה הגיעה ישירות מהבירה, והיא הייתה כנראה בדיחה אכזרית, או תוצאה של בורות מזעזעת: העמק כולו היה מזבלה, ערימה של אבנים שמילאה שוחה עמוקה כל כך עד כי אפילו המכשפים של מפרשית התקשו למצוא את התחתית. הם היו מתחת לאדמה במשך שלוש שנים רצופות. מתי בפעם האחרונה ראו את אור השמש?
מפרשית קפאה לפתע. "סמל", היא פקחה עיניה והביטה בו. "הייתם במנהרות מאז הבוקר?"
בלב כבד היא התחילה להבין. היא התבוננה בייסורים שעלו בפניו. "אילו מנהרות?" הוא שאל בשקט, ואז נע וחלף על פניה.
היא הושיטה ידה ואחזה בזרועו. רעד עבר בגופו. "ויסקי-ג'ק", היא לחשה, "אתה כבר ניחשת מה – מה קרה לי, מה קרה כאן על הגבעה, כל החיילים". היא היססה ואז אמרה, "אנו חולקים כישלון משותף. אני מצטערת".
הוא נרתע והסיט עיניו. "אל תצטערי, מכשפה", הוא פגש במבטה. "איננו יכולים להרשות לעצמנו להתחרט".
היא התבוננה בו בזמן שהלך לחייליו.
קולה של אישה צעירה נשמע מאחורי מפרשית, "הבוקר מנינו אלף וארבע-מאות נפשות, מכשפה".
מפרשית הסתובבה. מטווח קרוב הנערה נראתה לכל היותר בת חמש-עשרה, מלבד עיניה, אשר הכילו ברק עמום, כמו של אבן שוהם בלויה – העיניים נראו עתיקות, כאילו כל שביב רגש נמוג מהן. "ועכשיו?"
הנערה משכה בכתפיה כמעט באדישות. "שלושים, אולי שלושים וחמישה. ארבע מתוך חמש המנהרות קרסו לחלוטין. אנחנו היינו בחמישית וחפרנו את דרכנו החוצה. כַּנָּר ואָטָד מחפשים את האחרים, אבל הם חושבים שכולם נקברו. הם ניסו לארגן עזרה", חיוך קר ונבון נמתח על פניה המטונפות בבוץ. "אבל האדון שלך, המכשף הבכיר, עצר אותם".
"טאישרן עצר אותם? מדוע?"
הנערה הזעיפה פניה ונראתה מאוכזבת. לאחר רגע היא הסתובבה והלכה, עצרה בראש הגבעה והביטה שוב אל העיר.
מפרשית עקבה אחריה במבטה. הנערה פלטה את המשפט האחרון בניסיון לצוד אחר תגובה מסוימת. הודאה בשותפות לפשע? בכל מקרה, היא החטיאה את המטרה. טאישרן לא יוצר לעצמו חברים חדשים. טוב מאוד. היום הזה היה אסון, והאשמה הייתה ללא ספק של המכשף הבכיר. היא בהתה בחיוורון, ואז הרימה את מבטה אל השמיים המלאים בעשן.
הדמות הענקית והאימתנית שקידמה את פניה בכל בוקר במהלך שלוש השנים האחרונות אכן נעלמה. היא עדיין התקשתה להאמין בכך, למרות מראה עיניה. "הזהרת אותנו", היא לחשה לשמיים הריקים, כאשר זיכרונות הבוקר שבו אליה. "ניסית להזהיר אותנו, אין זאת?"
היא שכבה עם קלוט מזה ארבעה חודשים: הסחת דעת קטנה ונעימה שמקלה על השעמום במצור האינסופי. כך לפחות הסבירה לעצמה את ההתנהגות הבלתי מקצועית הזו. כמובן שהיה בכך יותר, הרבה יותר. אולם כנות עצמית לא הייתה אחת ממעלותיה של מפרשית.
הזימון המכושף, כאשר הגיע, העיר אותה לפני שהעיר את קלוט. גופו הקטן אך הבנוי היטב היה מצונף בקיפולי גופה הרבים. היא פקחה עיניה וגילתה כי נצמד אליה כמו ילד. לאחר רגע, גם הוא חש בזימון והתעורר אל חיוכה.
"תלתל?" הוא שאל ורעד כשיצא מתוך השמיכות.
מפרשית עיוותה את פניה. "אלא מי? האיש לא ישן אף פעם".
"אז מה עכשיו, תמהני?" הוא קם וחיפש את הטוניקה שלו.
היא הביטה בו. הוא היה כה רזה, עד כי הפער ביניהם היה משמעותי והם נראו כזוג משונה. באור הזריחה החיוור, שחדר מבעד לקירות הבד, גופו הגרמי נראה רך, כמעט ילדותי. הוא נראה טוב יחסית לגבר בן מאה שנים. "תלתל מבצע שליחויות עבור דוג'ק", היא אמרה. "הוא כנראה רק רוצה לעדכן אותנו".
קלוט נחר כשנעל את מגפיו. "הנה התגמול שלך עבור כך שקבלת על עצמך את הפיקוד על החוליה, מפרשונית. מכל מקום, אני אומר לך שהיה לי יותר קל להצדיע לנדוּריִאַן. כל פעם שאני מביט בך אני רוצה-"
"אל תסטה מהנושא, קלוט", אמרה מפרשית. היא ניסתה לשוות לדבריה נימה של הומור, אך הם נשמעו נוקשים. קלוט נעץ בה מבט חד.
"קרה משהו?" הוא שאל בשקט, מצחו מתקדר בקמטים מוכרים.
חשבתי שנפטרתי מהקמטים האלו. מפרשית נאנחה. "אני לא יודעת, אבל תלתל יצר קשר עם שנינו. אילו היה רוצה רק לתת דיווח, אתה עוד היית נוחר".
הם סיימו להתלבש בשתיקה מתוחה. בעוד פחות משעה קלוט יישרף למוות תחת נחשול אש כחולה, וקריאות העורבים ישיבו לזעקת הייאוש של מפרשית. אולם לעת עתה, שני המכשפים התכוננו למפגש בלתי מתוכנן באוהל הפיקוד של האגרוף הבכיר דוג'ק חד-יד.
בדרך הבוצית שמעבר לאוהל של קלוט, חיילים מהמשמרת האחרונה הצטופפו סביב המחתות, שהיו מלאות בצואת סוסים בוערת, והושיטו ידיהם אל החום. שורות על גבי שורות של אוהלים אפורים כיסו את הגבעות המשקיפות על המישור סביב חיוורון.
משב רוח חלוש הניף בעגמומיות את דגלי הגדוד. הרוח שינתה כיוון ונשאה אל מפרשית את צחנת הצואה מהחפירות. קומץ הכוכבים שנותר ברקיע דעך עד שנעלם כליל בשמיים המתבהרים. העולם נראה כמעט שליו.
מפרשית משכה אליה את גלימתה על מנת להתגונן מפני הצינה, ועצרה מחוץ לאוהל. היא פנתה להתבונן בהר הענק שהיה תלוי באוויר בגובה ארבע מאות מטרים מעל חיוורון. היא בחנה את פניו המחוספסות של נצר הירח – שמו של ההר הענק מאז ומתמיד. מבצר הבזלת, השחוק כמו שן שחורה, היה ביתו של האויב החזק ביותר של קיסרות מאלאזן. בהיותו נישא הרחק מעל פני האדמה, לא ניתן היה לפרוץ את המבצר בעזרת מצור. אפילו צבא האל-מתים של לאסין, הט'לָאן אִימַס, שהלך על הרוח כמו אבק, לא היה מסוגל, או לא היה מוכן, לפרוץ את הגנותיו הקסומות.
מכשפי חיוורון מצאו בן-ברית רב-עוצמה. מפרשית נזכרה שהקיסרות כבר נלחמה בעבר עם אדון הירח, בימי הקיסר. המצב אז נראה רע, אך נצר הירח יצא מהמשחק. אף אחד מאלו שנותרו בחיים לא ידע מדוע – סוד נוסף מבין אלפי הסודות שהקיסר לקח עמו לקברו הטרי.
הופעתו מחדש של הירח בגנבקיס הייתה הפתעה. הפעם לא תהיה נסיגה ברגע האחרון. שישה לגיונות מכשפי טיסטה אנדיי ירדו מנצר הירח, ותחת פיקודו של שר מלחמה בשם קָלַדַן ברוֹד הם הצטרפו למשמר הארגמן. שני צבאות אלו החלו להדוף את האוגדה המאלאזנית החמישית, שפסקה מהתקדמותה מזרחה לאורך הקצה הצפוני של מישורי רהיבי. במשך ארבע השנים האחרונות, האוגדה החבולה נעצרה ביער הכלב השחור, ונאלצה לפתוח שם בהתקפה נגד ברוד ומשמר הארגמן. הקרב הלך והפך במהרה לגזר דין מוות עבור לוחמי הצבאות.
אולם ניכר היה כי קלדן ברוד והטיסטה אנדיי אינם התושבים היחידים של נצר הירח. אדון בלתי נראה שלט במבצר, הביא אותו לכאן, וכרת ברית עם המכשפים רבי-העוצמה של חיוורון.
לחוליה של מפרשית היה סיכוי קלוש מאוד להתמודד נגד כוחות כאלו. על-כן המצור פסק, מלבד שורפי-הגשרים שהמשיכו במאמציהם העקשניים למוטט את חומות העיר העתיקות.
הישאר, היא פיללה לנצר הירח. המשך לחוג ללא סוף, ומנע מריח הדם וזעקות המתים למלא את הארץ. חכה, אנחנו ניסוג לפנייך.
קלוט חיכה לצידה. הוא הבין את משמעות הטקס הזה ולא אמר דבר. זו הייתה אחת הסיבות שמפרשית אהבה אותו. כידיד, כמובן. אין שום דבר רציני או מפחיד באהבה לידיד.
"אני חש את חוסר סבלנותו של תלתל", מלמל קלוט לצידה.
היא נאנחה. "גם אני. לכן אני מהססת".
"אני יודע, אבל אנחנו לא יכולים להתעכב זמן רב, מפרשונית", הוא חייך בשובבות. "זה ייראה רע".
"המממ, אנחנו לא יכולים לתת להם לקפוץ למסקנות, אה?"
"הם לא צריכים לקפוץ רחוק כל-כך. בכל מקרה", חיוכו דעך במקצת. "בואי נלך".
דקות אחדות לאחר מכן הם הגיעו לאוהל הפיקוד. החייל הבודד ששמר על יריעת האוהל נראה עצבני. הוא הצדיע לשני המכשפים. מפרשית היססה ובחנה אותו. "אתה מהגדוד השביעי?"
השומר חמק ממבטה והנהן. "כן, מכשפה. מחלקה שלישית".
"חשבתי שאתה נראה לי מוכר. מסור דרישת שלום לסמל חלוד", היא התקרבה אליו. "יש משהו בפנים שאני צריכה לדעת עליו, חייל?"
הוא מצמץ. "משהו גבוה, מכשפה. גבוה מאוד".
מפרשית הציצה בקלוט, שנעצר ליד יריעת האוהל. קלוט מילא לחייו באוויר והעווה פניו בלגלוג. "חשבתי שהרחתי אותו".
היא התכווצה כשהוא אושש את חששותיה. היא ראתה כי השומר מזיע תחת קסדתו. "תודה על האזהרה, חייל".
"אנחנו תמיד דואגים אחד לשני, מכשפה", הצדיע האיש בשנית, הפעם בחדות, ובאופן אישי יותר. מסורת של שנים על גבי שנים. הם מתעקשים לצרף אותי אל המשפחה, אחת מהאוגדה השנייה – הכוח העתיק ביותר, מנאמני הקיסר. אנחנו תמיד דואגים אחד לשני, מכשפה. הצילי אותנו, ואנחנו נציל אותך. אחרי הכול, אנחנו משפחה. אז מדוע אני מרגישה כה רחוקה מהם? מפרשית הצדיעה לו חזרה.
הם נכנסו לאוהל הפיקוד. היא חשה מיד בנוכחות עוצמתית ביותר, בעזרת אותו החוש שקלוט כינה ריח. העוצמה גרמה לעיניה לדמוע. היא גרמה לה לכאבי ראש. מפרשית הכירה את העוצמה הזו היטב. היא הייתה מנוגדת לחלוטין לכוח שלה, על-כן כאבי הראש היו חזקים מתמיד.
עששיות הפיצו אור עמום ורווי בעשן על תריסר כיסאות עץ. בצד אחד של החדר הזה ניצב שולחן מתקפל ועליו קנקן פח המכיל יין מדולל, ושש כוסות מלוכלכות הבוהקות מטיפות אדים.
קלוט מלמל לצידה, "שהוד ייקח אותי, מפרשונית, אני שונא את זה".
כשעיניה הסתגלו לחשיכה, מפרשית הביטה דרך הפתח המוביל לחדר השני, וראתה דמות עטופה בגלימה. היא נשענה ביד ארוכת-ציפורניים על מפה שהייתה פרוסה מעל שולחנו של דוג'ק. על אף שעמד ללא ניע, גלימתו הצבועה בסגול עז נעה בתנועות גליות כמו מים תחת הרוח. "אוי, באמת", לחשה מפרשית.
"הוצאת לי את המחשבות מהפה", אמר קלוט וניגב את עיניו.
"אתה חושב", היא אמרה בזמן שהתיישבו על הכיסאות. "שהוא מעמיד פנים?"
קלוט גיחך. "בוודאי. המכשף הבכיר של לאסין אינו מסוגל לקרוא מפת קרב, אפילו אם חייו יהיו תלויים בכך".
"אני מקווה שהחיים שלנו אינם תלויים בכך".
קול בקע מהכיסא הקרוב אליהם. "היום סוף-כל-סוף נעבוד".
מפרשית הזעיפה פנים מול החשיכה המלאכותית שהקיפה את הכיסא. "אתה גרוע בדיוק כמו טאישרן, תלתל. ותגיד תודה שלא התיישבתי בכיסא הזה".
שורת שיניים צהובות התגשמה באוויר, ואחריהן, לאחר שתלתל ביטל את הכישוף, הופיע שאר גופו של המכשף. אגלי זיעה בצבצו על פדחתו השטוחה והמצולקת וראשו המגולח. המראה לא היה יוצא דופן: תלתל היה מזיע גם בבור קרח. הוא הטה ראשו בזווית קלה ועטה הבעה של ריחוק שבע-רצון המשולב בבוז. הוא נעץ את עיניו הקטנות והשחורות במפרשית. "את זוכרת מה זה עבודה, נכון?" חיוכו התרחב, והשטיח את אפו המעוך והעקום עוד יותר. "עבודה זה מה שעשית לפני שהתחלת לחלוק את מיטתך עם קלוט יקירנו. לפני שהתרככת".
מפרשית רצתה להגיב בחריפות, אך קלוט הקדים אותה בקול איטי ורגוע, "אתה בודד, תלתל? אני חייב לספר לך כי הזונות דורשות ממך תשלום כפול". הוא נופף בידו, כאילו מפיג מחשבות בלתי הולמות. "האמת הפשוטה היא שדוג'ק בחר במפרשית לתפקיד מפקדת החוליה לאחר מותו בטרם עת של נדוריאן ביער מוט. אם זה לא מוצא חן בעיניך, אז חבל. זה המחיר שמשלמים על דו-פרצופיות".
תלתל הושיט ידו וסילק פרור לכלוך מנעלי הבית שלו, שהיו עשויות משי ונקיות במידה בלתי סבירה, למרות הדרכים הבוציות שבחוץ. "אמונה עיוורת, חברי היקרים, היא נחלתם של שוטים-"
דבריו נקטעו כאשר יריעת האוהל הוסטה הצידה. האגרוף הבכיר דוג'ק חד-יד נכנס לאוהל. הסבון מגילוח הבוקר עדיין דבוק לשיער אוזניו, וריח מי הקינמון השתרך אחריו.
במהלך השנים, מפרשית למדה לקשר בין ריחות אלו לרגשות ביטחון, יציבות, שפיות. דוג'ק חד-יד ייצג את כל הרגשות הללו, לא רק עבורה אלא עבור הצבא שנלחם עבורו. כשנעצר במרכז החדר ובחן את שלושת המכשפים, היא נשענה מעט לאחור ובחנה את האגרוף הבכיר מבעד לעפעפיים כבדות. שלוש שנים של חוסר מעש כפוי השפיעו על הגבר המזדקן כמו שיכר. הוא נראה כבן חמישים, צעיר בכמעט שלושים שנה משבעים ותשע שנותיו. עיניו האפורות ניבטו מפנים שזופות וגרומות, מבטן חד וקשה. הוא עמד זקוף ונראה גבוה מגובהו האמיתי, שלא האמיר מעל מטר ושבעים סנטימטרים. הוא לבש בגדי עור פשוטים, אדומים כצבע הקיסרות, ומוכתמים בזיעה. גדם זרועו השמאלית, שנקטעה בדיוק מתחת לכתף, היה עטוף ברצועות עור. שוקיו הלבנים כסיד היו חשופים בין רצועות עור הכרישים של סנדליו הנפניות.
קלוט הוציא ממחטה משרוולו וזרק אותה לדוג'ק.
האגרוף הבכיר תפס אותה. "עוד פעם? ספר ארור", הוא נהם, וניגב את הסבון מלסתו ואוזניו. "אני נשבע שהוא עושה את זה בכוונה". הוא כיווץ את הממחטה לצורת כדור והטיל אותה לחיקו של קלוט. "כולם נמצאים פה. יופי. ראשית כל, העניינים הרגילים. תלתל, סיימת לפטפט עם הבחורים למטה?"
תלתל החניק פיהוק. "חבלן בשם כנר הכניס אותי פנימה והראה לי את החפירות". הוא עצר על מנת לפלות מוך משרוול הברוקד שלו, ואז פגש במבטו של דוג'ק. "תן להם שש או שבע שנים ואולי הם יגיעו לחומות העיר".
"מאמציהם הינם חסרי טעם", אמרה מפרשית. "וכבר ציינתי זאת בדוח שלי". היא צמצמה את עיניה. "בהנחה שהדוח הגיע לארמון הקיסרות".
"הגמל עדיין שוחה לשם", אמר קלוט.
דוג'ק נחר – הנחירה הייתה תחליף לצחוק עבורו. "בסדר, הקשיבו טוב, חוליה. יש לי שני דברים לומר לכם". פניו הזדעפו קלות. "דבר ראשון, הקיסרית שלחה לכאן טפרים. הם צדים זה עתה מכשפים בחיוורון".
רעד עבר במפרשית. אף אחד לא אהב את הטפרים. המתנקשים של הקיסרות – הנשק האהוב על לאסין – היו מסוגלים לנעוץ את פגיונותיהם הרעילים בכל אחד, גם במאלאזנים.
נראה היה שמחשבה דומה חלפה במוחו של קלוט, כי הזדקף בפתאומיות. "אם הם נמצאים כאן מכל סיבה אחרת…"
"הם יצטרכו לעבור דרכי קודם", אמר דוג'ק, ידו היחידה נחה על ניצב חרבו ארוכת-הלהב.
מישהו מקשיב לו, שם בחדר השני. הוא מבהיר למפקד הטפרים את עמדתו. ששדנול תברך אותו.
תלתל דיבר. "הם ירדו למחתרת. הם מכשפים, לא שוטים".
עבר רגע לפני שמפרשית הבינה את הערתו. אה, בסדר. המכשפים של חיוורון.
דוג'ק הנמיך מבטו לעבר תלתל, שקל את דבריו והנהן. "דבר שני, היום אנחנו תוקפים את נצר הירח".
למשמע מילים אלו, המכשף הבכיר טאישרן הסתובב בחדר השני והתקרב אליהם באיטיות. חיוך רחב התפשט על פניו המוצלות בברדס והפר זמנית את הקיפאון התמידי ששרה עליהם. החיוך חלף במהרה, והעור הפך חזרה לחלק וחסר סממני גיל. "שלום, חברים", הוא אמר בחזות שהייתה משעשעת ומאיימת בו-זמנית.
תלתל נחר. "כולנו נשמח אם תמעיט בהצגות עד כמה שניתן, טאישרן".
המכשף הבכיר התעלם מהערתו של תלתל והמשיך בדבריו, "סבלנותה של הקיסרית קצה בכל הנוגע לנצר הירח-"
דוג'ק זקף ראשו וקטע את דבריו בקול שקט ומחוספס. "הקיסרית מפחדת, ולכן היא רוצה להנחית את המכה הראשונה, ושתהיה חזקה. היה ישיר בדבריך, מכשף. אתה מדבר כאן עם האנשים הלוחמים בחזית. לעזאזל איתך, הפגן מעט כבוד כלפיהם".
המכשף הבכיר משך בכתפיו. "כמובן, אגרוף בכיר", הוא פנה לצוות. "החוליה שלכם, אני ועוד שלושה מכשפים בכירים נוספים, נפיל את נצר הירח בעוד כשעה. המערכה בצפון הרחיקה את רוב שוכני המבצר. אנחנו מאמינים שאדון הירח נמצא שם לבדו. במשך למעלה משלוש שנים נוכחותו עצרה אותנו. הבוקר, חברים, נבחן את כוחו האמיתי של אדון זה".
"ונתפלל שהוליך אותנו שולל כל אותן השנים", הוסיף דוג'ק, קמטי זעף מתפשטים על מצחו. "שאלות למישהו?"
"מתי אני יכול לבקש העברה לחוליה אחרת?" שאל קלוט.
מפרשית כחכחה בגרונה. "מה אנחנו יודעים על האדון של נצר הירח?"
"מעט מאוד, לצערי", אמר טאישרן בעיניים מצועפות. "אין לנו ספק כי הוא טיסטה אנדיי. ככל הנראה רב-מכשפים ".
תלתל נשען קדימה וירק בבוטות על הרצפה לרגלי טאישרן. "טיסטה אנדיי, מכשף בכיר? אני חושב שאתה יכול להיות קצת יותר מדויק, לא?"
כאב הראש של מפרשית התחזק. היא הבינה שהיא עוצרת את נשימתה, והכריחה את עצמה לנשוף, בזמן שבחנה את תגובתו של טאישרן – למילים ולקריאת התגר המסורתית של שבע-הערים.
"רב-מכשפים", חזר טאישרן על דבריו. "אולי רב-המכשפים העליון של הטיסטה אנדיי. תלתל יקירי", הוא הוסיף, עוצמת קולו יורדת קמעה, "המחוות השבטיות והנבערות שלך משעשעות למדי, אם כי נוכל להסתדר בלעדיהן".
תלתל חשף שיניו. "הטיסטה אנדיי הם ילדיה הראשונים של אם החשיכה. גם אתה הרגשת את הרעידות שהחרידו את משעולי הכשף, טאישרן. שאל את דוג'ק על הדיווחים מהמערכה בצפון. כישוף קדמון - קורלד גלאין. האדון של נצר הירח הוא רב-המכשפים העוצמתי ביותר – גם אתה יודע את שמו".
המכשף הבכיר איבד את שליטתו העצמית. "איני יודע על מה אתה מדבר", הוא נבח. "אולי תרצה להסביר לנו זאת בעצמך, תלתל, ואז נוכל להתחיל לחקור אודות מקורותיך".
"אה!" זינק תלתל קדימה בכיסאו בהבעת פנים להוטה. "האם זה איום מהמכשף הבכיר? עכשיו אנחנו מתקדמים. עכשיו ענה על שאלותי שלי. מדוע מתווספים אלינו רק עוד שלושה מכשפים בכירים? אנחנו לא מעטים כל כך. יתרה מזאת, מדוע לא תקפנו כבר לפני שנתיים?"
דוג'ק קטע בנהמה את המתח שנבנה בין תלתל לטאישרן. "אנחנו נואשים, מכשף. המערכה הצפונית נחלה כשלון חרוץ. האוגדה החמישית חוסלה כמעט לחלוטין והיא אינה עומדת לקבל תגבורת עד האביב הבא. הבעיה היא שאדון הירח עלול לקבל חזרה את הצבא שלו בכל רגע. אני לא רוצה לשלוח אתכם נגד צבא של טיסטה אנדיי, ואני בטח ובטח לא רוצה שהאוגדה השנייה תצטרך להילחם בשתי חזיתות כשהתגבורת של האויב מאגפת אותה. המתנה בחוסר מעש היא טקטיקה גרועה. קלדן ברוד הזה, יהיה אשר יהיה, הוכיח שהוא מסוגל לגרום לנו לשלם על טעויותינו".
"קלדן ברוד", מלמל קלוט. "אני נשבע לכם שכבר שמעתי את השם הזה. מוזר שלא חשבתי על כך לפני כן".
מפרשית הביטה בטאישרן מבעד לעיניים מצומצמות. קלוט צדק: שמו של האיש המפקד על הטיסטה אנדיי ועל משמר הארגמן באמת נשמע מוכר – אבל באופן משונה, כאילו הדהד באגדות עתיקות, או אולי בשירה אפית.
המכשף הבכיר פגש במבטה באדישות מחושבת. "הצורך בהצטדקות עבר חלף לו", אמר ופנה לאחרים, "הקיסרית פקדה עלינו, ועלינו לציית".
תלתל נחר בשנית. "אם כבר מדברים על לסובב לנו את הזרוע לאחור", הוא חזר לשבת והמשיך לחייך בבוז לעבר טאישרן. "האם אתה זוכר כיצד שיחקנו בחתול ועכבר באָרֶן? הסירחון שלך נמצא על כל התוכנית הזו. השתוקקת להזדמנות כזו מזה זמן רב". חיוכו הפך לאכזרי. "אז מי הם שלושת המכשפים הבכירים האחרים? הנח לי לנחש-"
"מספיק!" טאישרן צעד אל עבר תלתל, שקפא בעיניים נוצצות.
העששיות התעמעמו. קלוט השתמש בממחטה שבחיקו על מנת לנגב את הדמעות מלחייו.
העוצמה, אח, לעזאזל, הראש שלי עומד להתפוצץ.
"בסדר גמור", לחש תלתל, "בוא ונשים את הקלפים על השולחן. אני בטוח שהאגרוף הבכיר ישמח שתפיג את חשדותיו. היה כנה איתי, חברי הוותיק".
מפרשית העיפה מבט בדוג'ק. פניו של הסרן היו אטומות, ועיניו החדות והמצומצמות הביטו בטאישרן. הוא נראה שקוע במחשבות.
קלוט נשען עליה. "מה לעזאזל קורה כאן, מפרשונית?"
"אין לי מושג". היא לחשה. "אבל העניינים מתחממים". על אף ששיוותה להערתה נימה קלילה, מחשבותיה הסתחררו סביב גוש פחד קר. תלתל שירת בקיסרות זמן רב ממנה – או מקלוט. הוא היה אחד מהמכשפים שלחמו נגד המאלאזנים בשבע-הערים, לפני שארן נפלה והפָלַהַ'ד הקדושים התפזרו, לפני שניצב בפני הבחירה בין מוות לשירות תחת אדונים חדשים. הוא הצטרף לחוליית המכשפים של האוגדה השנייה בפנ'פּוטסון – כמו דוג'ק, אשר גם לחם בקרב ההוא, עם המשמר הישן של הקיסר, כשההפיכה המתקרבת רק בצבצה מתוך הקרקע החמה, ביום בו בגדו בחרב הראשונה של הקיסר ורצחו אותו באכזריות. תלתל ידע משהו. אבל מה?
"בסדר", נהם דוג'ק, "עבודה רבה עוד לפנינו. קדימה".
מפרשית נאנחה. הסרן למוד הקרבות ידע לברור מילים. היא העיפה בו מבט. היא הכירה אותו היטב, לא כחבר – לדוג'ק לא היו חברים – אבל כמפקד הצבא הטוב ביותר בקיסרות. אם, כפי שתלתל רמז הרגע, מישהו, בכל מקום שהוא, בוגד באגרוף הבכיר, ואם טאישרן שותף לבגידה... ענף כפוף. כך כינה קלוט בעבר את הצבא של חד-יד, ואבוי לאימפריה כשהענף הזה יישבר. חיילי שבע-הערים, הרוחות הנשכחות של אלו שנכבשו אך מעולם לא הובסו...
טאישרן החווה לעברה ולעבר המכשפים האחרים. מפרשית קמה וכך גם קלוט. תלתל נשאר לשבת, עיניו עצומות כאילו נרדם.
"לגבי העברה לחוליה אחרת". אמר קלוט לדוג'ק.
"אחר כך", נחר האגרוף הבכיר. "ניירת היא סיוט כשיש לך רק יד אחת". הוא בחן את החוליה והתכוון להוסיף דבר מה, אבל קלוט הקדים אותו.
"אנומנדריס".
עיניו של תלתל נפערו לרווחה ובערו משמחה. הן מצאו את טאישרן. "אההה", הוא אמר אל הדממה ששררה לאחר משמע המילה הבודדה. "כמובן. עוד שלושה מכשפים בכירים? שלושה בלבד?"
מפרשית בהתה בפניו הקפואות והלבנות של דוג'ק. "השיר", היא אמרה בשקט. "אני זוכרת עכשיו.
קלדן ברוד, שכיר-החרב,
מבשר-החורף, קבור ונטול-עצבות..."
קלוט השלים את השורות הבאות.
"...בתל קבורה נטול מילים,
בידיים שמחצו סדנים-"
מפרשית המשיכה,
"-הוא אוחז בפטיש שנושא את שירו –
הוא ישֵן, אך עודו חי,
בשרו אתם אזהרה דוממת
לכולם – אל תפרו את שנתו.
אל תפרו את שנתו".
כל הנוכחים בחדר בהו במפרשית כשדקלמה את המילים האחרונות. "ובכן, נראה ששנתו הופרה", אמרה בפה יבש. "'אנומנדריס', השיר האפי פרי עטו של פישר קלטאת'".
"השיר אינו מספר על קלדן ברוד", אמר דוג'ק והזעיף פניו.
"לא", הסכימה. "הוא מספר ברובו על החבר של ברוד".
תלתל קם באיטיות על רגליו. הוא התקרב לטאישרן. "אנומנדר רייק, אדון לטיסטה אנדיי, נשמות לילה נטול-כוכבים. רייק, רעמת התוהו. אז הוא אדון הירח, ואתה שולח נגדו ארבעה מכשפים בכירים וחוליה אחת".
פניו של טאישרן בהקו כעת מזיעה. "הטיסטה אנדיי", אמר בקול יציב, "אינם כמונו. בעיניכם הם אולי נראים בלתי צפויים, אבל הם פשוט שונים מאיתנו. אין להם מטרה משלהם. הם פשוט עוברים מדרמה אנושית אחת לאחרת. אתם באמת חושבים שאנומנדר רייק יישאר ויילחם עבורם?"
"האם קלדן ברוד נסוג?" נבח תלתל.
"הוא לא טיסטה אנדיי, תלתל. הוא אנושי – יש האומרים שיש לו דם ברגהסטי, אבל אין לו דבר במשותף עם הדם הקדמון, או עם דרכי הקדמונים".
"אתה סומך על כך שרייק יבגוד במכשפי חיוורון, ובברית שנכרתה ביניהם", אמרה מפרשית.
"הסיכון אינו גדול כפי שנדמה", אמר המכשף הבכיר. "בלוּרדן ערך מחקר בגנבריס, מכשפה. במצודה על הר מעבר ליער הכלב השחור, הוא מצא מגילות חדשות של איוולת גות'וס. חלק מהכתבים עסקו בטיסטה אנדיי, ובעמים נוספים מהעידן הקדמון. ואל תשכחי שנצר הירח כבר נסוג בעבר מעימות ישיר עם הקיסרות".
גלי פחד הציפו את מפרשית וברכיה פקו. היא חזרה לשבת בכבדות שגרמה לכיסא לחרוק. "דנת אותנו למוות", אמרה, "אם הימורך מוטעה. לא אותנו בלבד, מכשף בכיר, אלא גם את כל צבאו של חד-יד".
טאישרן הסתובב באיטיות, מפנה גבו לתלתל ולאחרים. "אלו פקודותיה של הקיסרית לאסין", אמר מבלי להסתובב. "עמיתינו יבואו דרך משעול. כשיגיעו לכאן, אחלק אתכם לעמדות. זה הכול". הוא צעד לתוך חדר המפות וחזר לתנוחתו המקורית.
דוג'ק הזדקן לנגד עיניה. היא הסיטה מבטה ממנו במהירות, מיוסרת מכדי להתמודד עם תחושת הנטישה שעלתה בעיניו, ובחשד שבעבע מתוכן. פחדנית – זה מה שאת, אישה. פחדנית.
לבסוף האגרוף הבכיר כחכח בגרונו. "חוליה, הכינו את המשעולים שלכם. כמו תמיד, אנחנו דואגים אחד לשני".
תני למכשף הבכיר סיכוי, חשבה מפרשית. טאישרן עמד על הגבעה הראשונה, כמעט בתוך הצל שהטיל נצר הירח. הם התחלקו לשלוש קבוצות, וכל קבוצה התפרסה על אחת הפסגות במישור שמחוץ לחומות העיר. הפסגה שעליה עמדה החוליה שלה הייתה הרחוקה ביותר, ואלו הפסגה של טאישרן הייתה הקרובה ביותר. על הפסגה האמצעית עמדו שלושת המכשפים הבכירים האחרים. מפרשית הכירה את כולם. צינת-ליל הייתה שחורת שיער, גבוהה, שחצנית ובעלת נטייה להתאכזרות, ששבתה את לב הקיסר הישן. לצידה עמד בן-זוגה לחיים, בלורדן, מוחץ-הגולגולות, ענק ת'לוֹמני, שהיה נכון לנסות את כוחו הכביר נגד שער הירח. וא'קרוניס, אמן בכישופי אש. המכשף הגוץ אחז בידו מטה בוער, שהיה ארוך יותר מחנית.
האוגדה השנייה והשישית הסתדרו בשורות על המישור, אחזו בכלי נשק והמתינו לפקודה להסתער על העיר. שבעת אלפים חיילים ותיקים וארבעת אלפים טירונים. לגיונות המורנת' השחורים ניצבו כארבע-מאות מטרים מהפסגות, פרוסים לאורך הרכס המערבי.
האוויר עמד דומם בחום הצהריים. יתושים עוקצניים התקבצו בעננים ושוטטו בין החיילים הממתינים. השמיים קדרו תחת מעטה עננים דק אך אינסופי.
מפרשית עמדה על פסגת הגבעה. זיעה זלגה מתחת לבגדיה, בעודה מתבוננת בחיילים העומדים במישור. לאחר רגע, היא פנתה להביט בחוליה הזעומה שלה. במצבת מלאה, החוליה מנתה שבעה מכשפים, אולם כעת עמדו מאחוריה שני מכשפים בלבד. תלתל, שהיה לבוש במעיל גשם אפור-כהה ששימש לו כמדים, חיכה לצידה ונראה מרוצה מעצמו.
קלוט נעץ בה מרפקו, והחווה בראשו לעבר תלתל. "ממה הוא כל כך מרוצה?"
"תלתל", קראה מפרשית. האיש סובב ראשו. "צדקת לגבי שלושת המכשפים?"
הוא חייך וסובב חזרה את ראשו.
"אני שונא שהוא מסתיר מידע", אמר קלוט.
המכשפה נחרה. "הוא בהחלט בכיוון הנכון. מה מיוחד כל כך בצינת-ליל, בלורדן, וא'קרוניס? מדוע טאישרן בחר דווקא אותם וכיצד תלתל ידע שיבחר אותם?"
"שאלות, שאלות", נאנח קלוט. "שלושתם מנוסים בקרבות כאלו. בימי הקיסר, כל אחד מהם פיקד על פלוגה של מתלמדים – בזמנים ההם, המכשפים בשירות הקיסרות היו רבים מספיק על מנת ליצור פלוגות של ממש. א'קרוניס עלה בסולם הדרגות במערכה הפלרית, ובלוּרדן וצינת-ליל היו חלק מהקיסרות עוד בזמנים קדומים יותר – הם הגיעו מפַן ביבשת קואון, בזמן מלחמות האיחוד".
"כולם מנוסים", הרהרה מפרשית, "כפי שאמרת. אף אחד מהם לא היה פעיל לאחרונה, נכון? המערכה האחרונה שלהם הייתה בשבע-הערים-"
"בהן א'קרוניס נחל מפלה בשממות פנ'פּוטסון-"
"נטשו אותו שם – הקיסר בדיוק נרצח. תוהו ובוהו שרר בכל מקום. הט'לאן אימס סירבו להכיר בקיסרית החדשה, ועזבו לג'האג אודהן".
"השמועות אומרות שהם חזרו, אך מחצית מכוחם חוסל – הם נתקלו שם במשהו לא נעים בכלל".
מפרשית הנהנה. "צינת-ליל ובּלורדן נשלחו לנת'ילוֹג וישבו שם ללא מעש במשך שש או שבע השנים האחרונות-"
"עד שטאישרן שלח את הת'לוֹמן לגנבריס על מנת לחקור ערימת מגילות עתיקות, מכל הדברים שבעולם".
"אני מפחדת", הודתה מפרשית. "אני מפחדת מאוד. ראית את הפנים של דוג'ק? הוא הבין דבר מה – תובנה שפגעה בו כמו סכין בגב".
"הגיע הזמן לעבוד", קרא תלתל לעברם.
קלוט ומפרשית הסתובבו.
רעד חלף בה. נצר הירח חג ללא הפסק במהלך שלוש השנים האחרונות. כעת הוא פשוט נעצר. קרוב לראש המבצר, בצד שפנה אליהם, ניצב מדף אבן קטן ומעליו הופיע שקע מוצל. פתח. שום תנועה לא נראתה בתוכו. "הוא יודע", היא לחשה.
"והוא לא בורח", אמר קלוט.
המכשף הבכיר טאישרן התרומם על הגבעה הראשונה והניף זרועותיו. גל להבה זהובה נמתח בין ידיו, ריחף אל השמיים והלך והתעצם בכל פעימה בדרכו אל נצר הירח. הכישוף התנגש במבצר השחור, וקרע ממנו גושים שלמים, שצנחו מטה. מטר מוות ירד על חיוורון ועל הלגיונות המאלאזנים הממתינים במישור.
"התחלנו", התנשם קלוט.
דממה נפלה על האזור לאחר התקפתו הראשונה של טאישרן, מלבד קול החצץ שהתפזר על גגות הרעפים בעיר, והזעקות הרחוקות של החיילים הפצועים במישור. כולם נשאו את עיניהם אל-על.
התגובה הייתה שונה לחלוטין מהמצופה.
ענן שחור אפף את נצר הירח, ואחריו נשמעו צווחות חלושות. לאחר רגע, הענן התפשט והתפרק, ומפרשית הבינה את אשר עיניה רואות.
עורבים.
אלפי עורבי ענק. הם קיננו בצוקים ובמערות על פני השטח של נצר הירח. הצווחות נעשו ברורות יותר והפכו ליללת זעם. העורבים נסקו מתוך הירח, כנפיהם האדירות לוכדות את הרוח ונושאות אותם הרחק מעל העיר והמישור.
הפחד הפך לאימה בליבה של מפרשית.
תלתל נבח צחוק והסתובב אליהם. "אלו הם שליחי הירח וחבריו!" טירוף נצנץ בעיניו. "אוכלי נבלות!" הוא יישר את גלימתו לאחור והרים זרועותיו. "שוו בנפשכם אדון המאכיל לשובע שלושים אלף עורבי ענק!"
דמות הופיעה על מדף האבן לפני הפתח, ידיה מורמות ושיערה הכסוף מתנופף סביב ראשה.
רעמת התוהו. אנומנדר רייק. אדון לטיסטה אנדיי שחורי-העור, ששרד מאות אלפי חורפים, שטעם דם דרקונים, שמנהיג את האחרונים מבני מינו, היושב על כס העצב בממלכה טראגית ומסתורית – ממלכה נטולת אדמה.
אנומנדר רייק נראה זעיר על רקע המבצר מאחוריו, כמעט בלתי ממשי ממרחק זה. האשליה עמדה להתנפץ. מפרשית השתנקה כשראתה את הילת העוצמה שלו – אני רואה אותה ממרחק רב כל כך... "פיתחו את המשעולים שלכם", היא פקדה בקול סדוק, "עכשיו!".
בעוד רייק התמלא עוצמה, זוג כדורי אש כחולים נורו מהגבעה האמצעית לעבר השמיים. הם פגעו בבסיס הירח וטלטלו אותו. טאישרן הטיל נחשול להבות זהובות נוסף, שהתנפצו על המבצר ופלטו קצף ענברי ועשן אדום.
אדון הירח הגיב. נחשול שחור ומתפתל התרסק מטה לעבר הגבעה הראשונה. המכשף הבכיר נפל על ברכיו, אך בו בעת הסיט את הנחשול ממנו. הפסגה סביבו קמלה, והעוצמה המרוכזת התדרדרה במדרונות, אופפת את שורות החיילים הקרובות. מפרשית התבוננה בהבזק החשיכה שבלע את האנשים חסרי-האונים, ושמעה חבטה שהרעידה את האדמה. במקום בו ההבזק נעלם, היא ראתה ערימה רקובה של חיילים. הם נקצרו כמו שיבולי חיטה.
קורלד גלאין. כישוף קדמון, נשימת התוהו.
קצב נשימותיה גבר, ומפרשית חשה את משעול הת'יר זורם לתוכה. היא עיצבה אותו, מלמלה מילות-כבילה בלחש, ושיחררה את העוצמה. קלוט עשה כדוגמתה ושאב ממשעול המוקְרה שלו. תלתל התעטף בעוצמה מסתורית משלו, והחוליה נכנסה לקרב. העולם של מפרשית הצטמצם מאותו הרגע ואילך, אך חלק ממוחה שמר על ריחוק, כאילו היה קשור ברצועת אימה לגופה. החלק הזה התבונן במתרחש מבעד למסך עמימות.
העולם הפך לסיוט ממשי, כאשר כשפים התעופפו אל השמיים והכו בנצר הירח, וכישוף הרסני לא פחות הושלך מטה ללא אבחנה. אדמה התרוממה אל הרקיע בעמודים כבירים. הסלעים קרעו אנשים לגזרים כאבנים חמות בשלג. גשם אפר צנח מהרקיע וכיסה את החיים והמתים. השמיים נצבעו בוורוד חיוור, והשמש הפכה למטבע נחושת מאחורי האובך.
מפרשית ראתה נחשול פורץ את הגנותיו של תלתל וחותך אותו לשניים. הוא ילל, יותר בזעם מאשר בכאב, אך היללה נבלעה באחת כאשר נחשול עוצמה ארסית שטף את מפרשית. היא חשה בהתקפתו של כישוף קר ומלא תשוקה, שהסתער על הגנותיה בניסיון להשמידה. היא מעדה לאחור, אך הצליחה להתייצב כשקלוט הוסיף את עוצמת המוֹקרה שלו להגנותיה הכושלות. ההתקפה חלפה על פניהם והמשיכה לפנים ולמטה אל הגבעה שלשמאלם.
מפרשית נפלה על ברכיה. קלוט עמד מעליה והקיף אותה במילות-כבילה, מפנה פניו מנצר הירח, מבטו ממוקד במשהו או במישהו מתחתיו על המישור. עיניו היו פעורות באימה.
מפרשית הבינה מאוחר מדי את אשר מתרחש. קלוט הגן עליה על חשבונו. הייתה זו פעולתו האחרונה כשהתבונן במותו ההולך וקרב. אש זוהרת אפפה אותו. הרשת שהגנה על מפרשית התפוגגה מיד. גל חום מפצפץ עלה מהמקום בו קלוט עמד, ומפרשית התגלגלה לצידה. היא חשה, יותר מכפי ששמעה, את הצווחה שלה. תחושת הריחוק שלה נעלמה, ועמה שכבת ההגנה הנפשית.
מפרשית ירקה אדמה ואפר וקמה על רגליה. היא המשיכה להילחם, לא מתקיפה עוד, אלא נאבקת להישאר בחיים. בפאתי מוחה, קול צרח בבהילות, בבעתה. קלוט עמד עם הפנים למישור, לא לנצר הירח – הוא פנה לימין! תלתל הותקף מהמישור!
היא התבוננה בשד הקֵנריל'אה שהופיע מתחת לצינת-ליל. היצור הארוך והכחוש צחק צחוק צווחני וביתר את צינת-ליל לחתיכות. הוא כבר סעד את נפשו על בשרה כשבלוּרדן הגיע אליהם. הת'לומן שאג כשהשד שרט את חזהו בטפריו הארוכים והחדים כסכינים. הוא התעלם מפציעותיו ומהדם הניגר מהם, לפת את ראש השד ומחץ אותו.
א'קרוניס שחרר גלי אש מהמטה בידו עד שנצר הירח כמעט נעלם בתוך כדור אש. אולם אז כנפי קרח ערטילאיות הקיפו את המכשף הגוץ והקפיאו אותו במקום. לאחר רגע, הוא נמחץ והתפורר לאבק.
כישוף נורה בסערה אינסופית סביב טאישרן, שעדיין כרע על ברכו על הפסגה השחורה והכמושה. אולם הוא הסיט הצידה כל נחשול שנשלח לעברו, וכך זרע הרס בקרב החיילים המבועתים במישור. מבעד לאוויר הרווי בקטל, מבעד לאפר והעורבים הצווחים, מבעד לסלעים המוטחים לכל עבר וזעקות הפצועים והמתים, מבעד לצרחות מקפיאות הדם של השדים המזנקים לעבר שורות החיילים – מבעד לכל אלו, נשמעה התקפת הרעמים הבלתי פוסקת של המכשף הבכיר. צוקים אדירים, שניתקו מפני הירח, בערו באש והותירו אחריהם תימרות עשן שחורות, נפלו על חיוורון, הופכים אותה לקדירה מבעבעת של מוות ותוהו.
באוזניים משותקות ובגוף שרעד כאילו בשרה נחנק, מפרשית הבינה אט-אט שהכשפים פסקו. אפילו הקול הצווח בפאתי מוחה דמם. היא הרימה את עיניה המטושטשות לעבר נצר הירח, שפלט נחשולי עשן ובער בתריסר מקומות שונים על פניו הפצועות. הוא נסוג לאחור. הוא חלף על פני העיר, גופו נוטה על צדו ומעופו חסר יציבות. נצר הירח פנה דרומה, אל עבר הרי טהלִין הרחוקים.
היא הסתכלה סביב ונזכרה במעומעם בפלוגת החיילים שחיפשה מחסה על הפסגה ההרוסה. ההבנה הכתה בה ושארית כוחה אזל. כעת, לא נותר דבר מהפלוגה, מלבד שריונות החיילים. אנחנו תמיד דואגים אחד לשני, מכשפה. היא נאבקה בבכי, והפנתה את תשומת ליבה אל הגבעה הראשונה.
טאישרן נפל על האדמה, אך עדיין היה בחיים. שישה חיילים טיפסו על ההר והתאספו סביב המכשף הבכיר. לאחר כדקה, הם נשאו אותו מהמקום. בלוּרדן, שרוב בגדיו נשרפו ובשרו נחרך, נשאר על הגבעה האמצעית, אסף את הגפיים המפוזרות של צינת-ליל ונשא את קולו ביללה עצובה. המראה המזעזע הכה בליבה של מפרשית כפטיש המכה בסדן. היא נפנתה משם במהירות. "ארור תהיה, טאישרן".
חיוורון נפלה. מחיר הניצחון היה הצבא של דוג'ק וארבעה מכשפים. רק עתה, לגיונות המורנת' השחורים נכנסו לקרב. סנטרה של מפרשית התהדק ושפתיה המלאות נמתחו לקו לבן ודק. דבר מה זע בזיכרונה, והיא חשה בביטחון הולך וגובר שהמערכה הזו עוד לא הגיע לקיצה.
המכשפה המתינה.
משעולי הכשף שוכנים בעולם שמעבר. מצאי את השער ופתחי בו חריץ. הכישוף הבוקע מהחריץ הוא שלך, ותוכלי לעצב אותו כרצונך. אישה צעירה נשאה עימה מילים אלו כשיצאה לדרכי הכשף. היפתחי למשעול שמגיע אלייך – שמוצא אותך. שאבי את כוחו – מלאי את גופך ונשמתך עד גבול הקיבולת – אך זכרי, כשהגוף קורס, השער נסגר.
גפייה של מפרשית דאבו. היא הרגישה כאילו מישהו הכה אותה נמרצות עם אלה במשך השעתיים האחרונות. היא בוודאי לא ציפתה לטעם המר על לשונה, שהזהיר אותה מפני הדבר המכוער והמרושע הנמצא על ראש הגבעה. אזהרות כדוגמת זו בדרך-כלל העידו על שער פתוח, כלומר, על משעול חשוף ובוער מעוצמה. היא שמעה סיפורים ממכשפים אחרים, וקראה מגילות מעופשות שהתייחסו לרגעים כאלה, בהם העוצמה הייתה קטלנית מדי. נאמר, כי בכל רגע כזה, רגליו של אל נוגעות על פני אדמת בני התמותה.
אם הייתה יכולה להציב במקום זה אנדרטה עבור ישות בת-אלמוות כלשהי, היא הייתה בוחרת בהוּד, אל המוות. אך היצר הפנימי שבה לחש כי לא בו היה מדובר. היא לא האמינה שהגיע לכאן אל, אלא משהו אחר. הדבר שתיסכל אותה יותר מכל, היה חוסר יכולתה להבין מי מבין האנשים שסבבו אותה היה האדם המסוכן. מבטה נמשך ללא הרף לנערה. אולם מרבית הזמן היה נדמה כי הנערה כלל לא מחוברת למציאות.
הקולות הבוקעים מאחוריה משכו לבסוף את תשומת ליבה. הסמל ויסקי-ג'ק רכן מעל בן הזריז וחייל הנוסף, שעדיין כרעו ברך ליד תלתל. בן הזריז אחז בחפץ מוארך, עטוף בעורות, והסתכל בסמל כאילו חיכה לאישור.
מתח נוצר בין שני הגברים. מפרשית הזעיפה פניה ופסעה לעברם. "מה אתה עושה?" היא שאלה את בן הזריז, עיניה ממוקדות בחפץ הלפות בידי המכשף הנשיות. נדמה היה שלא שמע אותה ועיניו לא משו מהסמל.
ויסקי-ג'ק העיף בה מבט. "עשה מה שנדרש, בן", נהם וצעד אל קצה ההר המערבי – לכיוון הרי מורנת'.
פניו העדינים והפשוטים של בן התכווצו. הוא הנהן לחברו. "התכונן, קלם".
החייל הקרוי קלם נשען לאחור ומשך ידיו אל תוך השרוולים. שינוי התנוחה נראה כמו תגובה מוזרה לבקשה של בן, אבל המכשף נראה מרוצה. מפרשית הביטה בו בזמן שהניח את ידיו הדקות והעדינות על חזהו הרועד והמכוסה בדם של תלתל. הוא לחש מספר מילות-כבילה ועצם עיניו.
"נשמע כמו פתיחת משעול הדנול", אמרה מפרשית, מציצה בקלם, שנותר כפוף וללא ניע. "אבל לא בדיוק", הוסיפה באיטיות. "הוא עיוות את המשעול". היא סיימה את המשפט והשתתקה, כשלפתע קלם נדמה לה כנחש המתכונן להכיש. לא אצטרך להתאמץ כדי לעצבן אותו. רק עוד מספר מילים מיותרות, תנועה פתאומית כלפי בן או תלתל, וזה מספיק. האיש היה גדול וחסון כמו דוב, אולם היא זכרה כיצד חלף על פניה בתנועה חלקה ומאיימת. האיש הזה הוא נחש אמיתי, מכונת הרג, חייל שעלה לדרגה הבאה באומנות הרצח. עבורו הרצח הוא יותר מאשר עבודה, זוהי הנאה. מפרשית חשה בכוח שלו, באיום השקט, שוטף אותה, ועימו התלווה טעם נוסף של מתח מיני. מפרשית נאנחה. סטיות באמת התאימו ליום הזה.
בן הזריז חזר לזמר מילות-כבילה, הפעם מעל החפץ, שהונח כעת לצד תלתל. עוצמה הקיפה את החפץ העטוף, ומפרשית התבוננה בדאגה הולכת וגוברת בזמן שהמכשף העביר את אצבעותיו הארוכות על התפרים בעורות. העוצמה שנטפה ממנו הייתה בשליטתו המוחלטת. הוא היה רב-עוצמה ממנה. הוא פתח משעול שאפילו היא לא הכירה.
"מי אתם?" היא לחשה, נסוגה לאחור.
עיניו של תלתל נפקחו בבת אחת, חפים מכאב והלם. הוא צד את מפרשית במבטו, וחיוך מוכתם בדם פשט על שפתיו הסדוקות. "האומנות האבודה, מפרשונית. המעשה שאת עומדת לחזות בו לא נעשה מזה אלפי שנים". פניו קדרו וחיוכו נמוג. עיניו בערו. "זכרי, אישה! אני וקלוט. כשנפלנו. האם הרגשת משהו? משהו מוזר? קדימה, חשבי! הביטי בי! ראי את הפצע, ראי את התנוחה בה אני שוכב! לאיזה כיוון פניתי כשהנחשול פגע בי?"
היא ראתה את האש בעיניו, את הכעס המהול בתחושת ניצחון. "איני בטוחה", אמרה באיטיות. "כן, הרגשתי משהו". החלק המרוחק וההגיוני במוחה, שליווה אותה במהלך הקרב, שצרח במוחה בעת מותו של קלוט, שזעק בתגובה לנחשולי הכישוף – בתגובה לכך שהם הגיעו מהמישור. עיניה הצטמצמו. "אנומנדר רייק לא טרח לכוון את התקפותיו. הוא פעל ללא אבחנה. אבל הגלים האלה היו מכוונים, נכון? הם הגיעו אלינו מהכיוון הלא נכון". היא רעדה. "אבל מדוע? מדוע שטאישרן יעשה זאת?"
תלתל הושיט יד מרוטשת ולפת בגלימתו של בן. "השתמש בה, מכשף. אקח על עצמי את הסיכון".
מחשבותיה של מפרשית הסתחררו. תלתל נשלח אל המנהרות על-ידי דוג'ק. ויסקי-ג'ק ומחלקתו היו שם למטה. הם סגרו עסקה. "תלתל, מה קורה כאן?" היא דרשה לדעת, פחד לופת את שרירי צווארה וכתפיה. "למה אתה מתכוון, 'להשתמש' בי?"
"את לא עיוורת, אישה!"
"שקט", אמר בן הזריז. הוא הניח את החפץ על חזהו המרוטש של המכשף בקפידה, כך שניצב בדיוק על עצם החזה ולאורכה. החלק העליון של החפץ נח מעט מתחת לסנטר, והחלק התחתון נמתח קצת באוויר, מעבר לשאריות פלג הגוף העליון. קורי אנרגיה שחורה נטוו מעל העורות המנומרים.
בן הזריז העביר את ידו מעל החפץ והקורים התפשטו כלפי חוץ. החוטים השחורים והנוצצים יצרו דפוסים ותבניות, שעטפו את כל גופו של תלתל, מעל הבשר ודרכו, משתנים ללא הרף, במהירות הולכת וגוברת. תלתל הזדעזע, עיניו נפערות בארובותיהן, ואז נפל חזרה אחורנית. ריאותיו פלטו נשיפה בשריקה איטית ומתמשכת. כשהנשיפה פסקה בקול גרגור רטוב, תלתל לא נשם עוד.
בן הזריז נשען לאחור והביט בויסקי-ג'ק. הסמל הביט בו חזרה בפנים חתומות.
מפרשית ניגבה זיעה ממצחה בשרוול מטונף. "אז זה לא עבד. נכשלת במה שניסית לעשות".
בן הזריז קם על רגליו. קלם הרים את החפץ העטוף והתקרב למפרשית. עיני המתנקש היו קודרות ונוקבות בזמן שבחנו את פניה.
בן הזריז דיבר. "שמרי עליו, מכשפה. החזירי אותו לאוהל והסירי שם את העטיפה. יותר מכל, אל תתני לטאישרן לראות אותו".
מפרשית הזעיפה פניה. "מה? זה הכול?" מבטה נפל על החפץ. "אני אפילו לא יודעת מה אני לוקחת איתי. מה שזה לא יהיה, אני לא אוהבת את זה".
הנערה דיברה מאחוריה בקול חד ומאשים. "אני לא יודעת מה עשית, מג. אבל אני מרגישה שאתה מנסה להרחיק אותי ממך. זה לא יפה מצידך".
מפרשית הסתובבה לעבר הנערה, וירתה מבט חזרה לבן. מה קורה כאן? הבעת פניו של האיש השחור הייתה קפואה, אך היא ראתה ניצוץ בעיניו, שנראה כמו פחד.
ויסקי-ג'ק הסתובב אל הנערה בכעס. "יש לך משהו להגיד, טירונית?" נימת קולו הייתה קשוחה.
עיניה הכהות החליקו על הסמל. היא משכה בכתפיה והלכה מהמקום.
קלם הושיט את החפץ למפרשית. "תשובות", הוא אמר בשקט, במבטא העשיר והמתנגן, האופייני לתושבי החלק צפוני של שבע-הערים. "כולנו צריכים תשובות, מכשפה. המכשף הבכיר הרג את חבריך. הביטי בנו, נותרנו לבדנו מבין כל שורפי-הגשרים. תשובות אינן... קלות להשגה. האם את מוכנה לשלם את המחיר?"
במבט אחרון לעבר גופו חסר החיים של תלתל – שנקרע לחתיכות באכזריות כה רבה – ועיניו חסרות ההבעה, היא לקחה את החפץ. הוא היה קל בידיה. הדבר הטמון בפקעת העורות היה קטן; חלקים ממנו זעו והיא חשה בזיזים ומוטות המחוברים לדבר מה קשה. היא נעצה מבט בפני הדוב של המתנקש. "אני רוצה", היא אמרה באיטיות, "לראות את טאישרן משלם את המחיר על מעשיו".
"אז שוררת בינינו הסכמה", אמר קלם בחיוך. "זהו הצעד הראשון".
חיוך זה גרם לבטנה של מפרשית לקפוץ. מה עובר עלייך, אישה? היא נאנחה. "מוסכם". כשהסתובבה על מנת לרדת במדרון ולחזור אל המחנה המרכזי, הנערה לכדה את עיניה. רעד עבר בה. המכשפה נעצרה על עומדה. "את, טירונית", היא קראה. "מה שמך?"
הנערה חייכה כאילו השאלה הזכירה לה בדיחה פרטית. "צער".
מפרשית נחרה. היא תחבה את החבילה מתחת לזרועה וירדה במדרון בצעדים כושלים.
הסמל ויסקי-ג'ק בעט בקסדה והביט בה בזמן שנפלה והתגלגלה מהגבעה. הוא הסתובב לעבר בן בזעם. "עשית את מה שצריך?"
המכשף העיף מבט מהיר בצער, והנהן.
"אתה תמשוך תשומת לב לא רצויה למחלקה שלנו", אמרה הנערה לויסקי-ג'ק. "המכשף הבכיר טאישרן ישגיח עלינו במשנה זהירות".
הסמל זקר גבה. "תשומת לב לא רצויה? למה לעזאזל את מתכוונת?"
צער לא ענתה.
ויסקי-ג'ק בלע מילים קשות. כיצד כינה אתה כנר? כלבה מפחידה. הוא קרא לה כך בפניה והיא רק הביטה בו בעיני האבן המתות שלה. ויסקי-ג'ק שנא להודות בכך, אך הוא הסכים עם התיאור הגס של החבלן. מטרידה עוד יותר הייתה העובדה שהנערה בת החמש-עשרה כמעט הוציאה את בן הזריז מדעתו מרוב פחד, והוא לא רצה לדבר על כך. מי הייתה הנערה הזו, שנשלחה לכאן על-ידי הקיסרית?
מבטו חזר למפרשית. היא חצתה את שדה הקטל מתחתיו. העורבים פרחו מדרכה בצווחות, וחגו מעליה בקריאות חסרות מנוחה ומפוחדות. הסמל הרגיש את נוכחותו המייצבת של קלם לצידו.
"שהוד ייקח אותי", מלמל ויסקי-ג'ק. "הציפורים מפחדות מהמכשפה הזו פחד מוות".
"הן לא מפחדות ממנה", אמר קלם, "אלא מהחפץ שהיא נושאת".
ויסקי-ג'ק גירד בזקנו וצמצם את עיניו. "כל העסק הזה מסריח. אתה בטוח שהוא הכרחי?"
קלם משך בכתפיו.
"ויסקי-ג'ק", אמר בן הזריז מאחוריהם, "הם השאירו אותנו בתוך המנהרות. אתה חושב שהמכשף הבכיר לא ניחש מה עלול לקרות להן?"
הסמל הסתובב אל המכשף. צער עמדה במרחק תריסר צעדים מהם, בהחלט בטווח שמיעה. ויסקי-ג'ק הזעיף פניו אליה, אך לא אמר דבר.
לאחר מספר רגעים של דממה מעיקה, הסמל הפנה את תשומת לבו אל העיר. אחרון חיילי לגיונות המורנת' צעד תחת השער המערבי. עמודי עשן שחורים היתמרו מהחומות המוכות והמצולקות. הוא הכיר במקצת את היסטורית המאבק בין המורנת' ותושבי חיוורון, העיר החופשייה-לשעבר. שני הכוחות נאבקו על דרכי סחר, ולא בחלו בשום אמצעי על מנת לזכות בשליטה. לרוב, ידה של חיוורון הייתה על העליונה. כעת היה נראה, כי הלוחמים שחורי השריון האלו, מהארצות שמעבר להרי המערב, המסתירים פניהם מאחורי מגני פנים חרקיים, ודיבורם הנשמע כנקישות וזמזומים, הצליחו להטות את כף המאזניים לטובתם. מעבר לקריאות טורפי הנבלות, נשמעו זעקות מוות חלושות של גברים, נשים וטף.
"נראה שהקיסרית עומדת במילה שלה", אמר בן הזריז בשקט. "שעה של טבח, כפי שהבטיחה למורנת'. לא חשבתי שדוג'ק-"
"דוג'ק מבצע פקודות", קטע אותו ויסקי-ג'ק. "ומכשף בכיר יושב לו על הכתף".
"שעה", חזר ואמר קלם. "ואז אנחנו נסדר את הבלגן שנוצר".
"לא אנחנו. המחלקה שלנו קיבלה פקודות חדשות".
שני הגברים בהו בסמל.
"אתה עדיין לא משוכנע?" דרש בן הזריז. "הם מנסים לחסל אותנו. הם רוצים-"
"מספיק!" נבח ויסקי-ג'ק. "לא עכשיו. קלם, לך ומצא את כנר. אנחנו זקוקים לאספקה מהמורנת'. בן, אסוף את האחרים, וקח את צער איתך. פגוש אותי מחוץ לאוהל של האגרוף הבכיר בעוד כשעה".
"ואתה?" שאל בן. "מה אתה תעשה?"
הסמל שמע את הכמיהה בקולו. המכשף היה זקוק לכיוון, או אולי לאישור לכך שהם עושים את הדבר הנכון. קצת מאוחר מדי לכך. אף-על-פי-כן, ויסקי-ג'ק חש לרגע חרטה – הוא לא יכול היה לתת לבן הזריז את הדבר אותו רצה יותר מכול. הוא לא היה יכול להגיד לו שהדברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר. הוא כרע לישיבה כפופה והביט בחיוורון. "מה אני אעשה? אעשה חושבים, בן. הקשבתי לך ולקלם, למקבת ולכנר, ואפילו קפיץ כבר קשקש לי באוזן. טוב, עכשיו תורי. הנח לי לנפשי, מג, וקח איתך את הנערה הארורה".
בן התכווץ ונסוג. הוא חש אומלל, אולי בגלל המילים של ויסקי-ג'ק – או אולי בגלל הכול.
הסמל היה עייף מכדי לדאוג לו. הוא היה צריך לחשוב על משימתם החדשה. לו היה אדם דתי, ויסקי-ג'ק היה מטפטף דם לקערה של הוּד ומזמן את רוחות אבותיו. אף-על-פי ששנא להודות בכך, הוא היה שותף לתחושות חברי המחלקה: מישהו בקיסרות רצה לחסל את שורפי-הגשרים.
חיוורון הייתה כעת מאחוריהם, וטעם האפר בפיו היה העדות היחידה לסיוט שעבר. המטרה הבאה נחה לפניהם: דרוג'יסטן, העיר האגדית. תחושת הבטן של ויסקי-ג'ק אמרה לו שסיוט חדש עומד להתחיל בקרוב מאוד.
במחנה שמעבר לפסגה החשופה האחרונה, עגלות רתומות לסוסים ועמוסות בחיילים פצועים חסמו את המעברים הצרים בין שורות האוהלים. הסדר המופתי ששרר במחנה לפני ההתקפה התפרק לגמרי, והאוויר קדח מזעקות הכאב של החיילים, שביטאו בקול רם את תחושת האימה השוררת סביב.
מפרשית פילסה דרכה בין החיילים ההמומים ופסעה מעל שלוליות הדם שמילאו את חריצי התלמים שהותירו גלגלי העגלות מאחוריהן. מבטה נעצר בערימה מרקיבה של גפיים קטועים מחוץ לאוהלי המנתחים. קינה מיוסרת עלתה מאוהלי המשתרכים – מקהלה שבורה של אלפי קולות, תזכורת מקפיאת-דם לכך שמלחמה היא תמיד מוכת יגון.
במפקדה הצבאית באונטה, בירת הקיסרות, פקיד עלום שם יעביר קו אדום על גבי שם האוגדה השנייה ברשימת האוגדות הפעילות, ויכתוב לידה באותיות נאות: חיוורון, סוף החורף, השנה ה-1163 לשינת תבערה. כך יצוין מותם של תשעת אלפים גברים ונשים. ואז הם יישכחו בין דפי ההיסטוריה.
מפרשית עיוותה פניה. חלקינו לא נישכח. שורפי-הגשרים העלו חשדות מפחידות. המחשבה שטאישרן בגד בה עוררה בה גל זעם – אם הוא אכן הרג את קלוט. היא רצתה להתעמת עמו מיד פנים אל פנים, אולם הבינה שרגשותיה מאיימים להשתלט עליה. דו-קרב עם המכשף הבכיר יוביל אותה מהר מאוד לשעריו של הוּד. זעם צדקני קבר מספר רב יותר של אנשים מאשר כלל החיילים בצבאות הקיסרות, וכפי שקלוט נהג לומר: אתה יכול לנופף באגרופך עד אין קץ, אבל מת נשאר מת.
היא הייתה עדה למיתות רבות מדי מאז גיוסה לשירות הקיסרות, אך לפחות לא היה ניתן להאשים אותה במיתות אלו. היה הבדל מהותי בין השניים, ומחשבה זו סיפקה אותה במשך זמן רב. השתניתי. השקעתי עשרים שנה בשטיפת הדם מידיי. אולם כרגע, המראה שעלה שוב ושוב לנגד עיניה, היו השריונות הריקים על הפסגה, ומראה זה כרסם בליבה. הגברים ונשים רצו לכיוונה. הם חיפשו מקלט מהזוועות על המישור מתחתם. היה זה מעשה נואש שהביא למותם, אבל היא הבינה אותו. בניגוד לטאישרן, הם היו חשובים לה. היא הייתה אחת מהם. בקרבות הקודמים, הם נלחמו כמו כלבים מוכי כלבת על מנת להגן עליה מפני צבאות האויב. הפעם הקרב היה בין מכשפים. זה היה התחום שלה. אנשים סייעו זה לזה באוגדה השנייה. העזרה ההדדית הצילה את חייהם פעמים רבות, והפכו את האוגדה לאגדה. לחיילים היו ציפיות ממנה, ובצדק. הם פנו אליה לישועה. והם מתו בגללה.
מה היה קורה אילו הייתי מקריבה את עצמי באותו הרגע? אילו הייתי מקיפה אותם בהגנות המשעול במקום להציל את עצמי? היא פעלה מתוך יצר הישרדות באותו הרגע, ללא מחשבה על האחרים. אנשים כמותם לא שרדו זמן רב במלחמה.
אמנם נשארתי בחיים, הסיקה מפרשית בזמן שהתקרבה לאוהלה, אך איני מרגישה טוב עם עצמי. היא נכנסה לאוהל, סגרה את היריעה מאחוריה ובחנה את רכושה. הוא היה מזערי, יחסית למאתיים ותשע-עשרה שנות חייה. תיבת עץ אלון המוקפת בהגנות מכושפות, ובתוכה ספר כשפי הת'יר שלה; אוסף קטן של מכשירים אלכימיים המפוזרים על השולחן ליד מיטתה, כמו צעצועים נטושים של ילד שאיבד עניין באמצע המשחק.
בתוך כל הערבוביה הזו, נחה חפיסת קלפי הדרקונים. מבטה השתהה על קלפי הנבואה לפני שהמשיכה לסקור את האוהל. הכול נראה שונה עכשיו, כאילו התיבה, חפצי האלכימיה והבגדים היו שייכים למישהי אחרת: מישהי צעירה יותר, מישהי שעדיין הייתה מעט יהירה. רק חפיסת הקלפים – פאטיד – קראה לה כמו חברה ותיקה.
מפרשית התקרבה ונעמדה מעל החפיסה. במחווה מבולבלת היא הניחה את החבילה שקלם נתן לה ומשכה אליה שרפרף. היא התיישבה והושיטה ידה אל החפיסה. היא היססה.
עברו חודשים מאז הפעם האחרונה. דבר מה הרחיק אותה. אולי היא הייתה יכולה לחזות את מותו של קלוט, ואולי החשד הזה קינן במחשבותיה החשוכות מזה זמן רב. כאב ופחד עיצבו את נשמתה כל ימי חייה, אך החיים עם קלוט התעצבו בצורה אחרת, קלילה, שמחה, מרחפת בנעימים. היא קראה לו הסחת דעת.
"מה את אומרת על ההכחשה המודעת הזו?" היא שמעה את המרירות בקולה ושנאה את עצמה בגללה. השדים הוותיקים שלה שבו, צוחקים על מות אשליותיה. כבר סירבת לחפיסה בעבר, בלילה לפני שפתחו למלגלג את הגרון, בלילה לפני שרקדן והאיש שיהיה עתיד לשלוט בקיסרות התגנבו לתוך האחוזה של אדונך – של אהובך. האם את מכחישה שנוצר כאן דפוס, אישה?
ראייתה היטשטשה מזיכרונות שהיו אמורים להיוותר קבורים לנצח. היא הנמיכה מבטה לעבר החפיסה ומצמצה במהירות. "האם אני רוצה שתדברי אלי, חברה ותיקה? האם אני צריכה את התזכורות שלך, את האישור המר שאמונה היא לשוטים?"
היא קלטה תנועה בזווית עינה. החפץ בתוך העורות זע. גושים עלו ממקומות שונים תחתיו ונאבקו נגד התפרים בעורות. מפרשית בהתה בו. היא עצרה נשימתה, הרימה את החפץ והניחה אותו לפניה. היא שלפה פגיון קטן מחגורתה והחלה לחתוך את התפרים. החפץ בפנים הפסיק לנוע, כאילו חיכה לתוצאת מאמציה. היא קילפה את העור.
"מפרשונית", אמר קול מוכר.
עיניה נפערו כשבובת עץ, מכוסה בבגדים צהובים-בהירים, טיפסה מתוך השק. תווי פניה המוכרים היו מצוירים על הפנים העגולות.
"תלתל".
"טוב לראותך שוב", אמרה הבובה וקמה על רגליה. היא התנדנדה ופרשה את ידיה החלקות על מנת לשמור על שיווי משקלה. "הנשמה עברה בשלום", הוא הסיר את כובעו המרופט והצליח לקוד קידה מגושמת.
התקת-נשמות. "אך האומנות הזו אבדה לפני מאות שנים. אפילו טאישרן-" היא השתתקה וכווצה שפתיה. מחשבותיה הסתחררו.
"אחר כך", אמר תלתל. הוא לקח מספר צעדים, ואז כופף ראשו על מנת לבחון את גופו החדש. "טוב", הוא נאנח, "אסור להיות קטנוני במצבים כאלו, נכון?" הוא הרים מבטו ונעץ את עיניו המצוירות במכשפה. "את חייבת ללכת לאוהל שלי בטרם תצוץ המחשבה בראשו של טאישרן. אני חייב את הספר שלי. את עכשיו חלק מהסיפור הזה. אין דרך חזרה".
"חלק ממה?"
תלתל לא ענה לה, מסיט את מבטו המטריד. הוא ירד על ברכיו. "חשבתי שאני מריח חפיסה", אמר.
פלגי זיעה קרה זלגו על זרועותיה. בימים הטובים ביותר, תלתל גרם לה לחוש חוסר נוחות, אבל זה... היא הייתה מסוגלת להריח את הפחד הנידף ממנה. היא הודתה לאלים שהסיט את מבטו ממנה. היה זה קורלד גלאין, כישוף קדמון. אם היה אמת באגדות ששמעה, הכישוף הזה היה קטלני, אכזרי, גולמי וקמאי. שורפי-הגשרים היו ידועים כאנשים קשים, אבל הכניסה למשעולים הקרובים לתוהו הייתה משולה לטירוף מוחלט. או לייאוש.
משעול הת'יר שלה נפתח כמעט מעצמו ונחשול עוצמה הציף את גופה העייף. עיניה נפנו לחפיסה.
תלתל כנראה חש אותה. "מפרשית", הוא לחש בנימה משועשעת. "בואי. פאטיד קוראת לך. קראי את אשר נועד להיות".
פקודתו עוררה בה גל התרגשות לא קרוי. מפרשית הרימה את חפיסת הדרקונים באי-רצון. היא ראתה שידה רועדת כשאחזה בחפיסה. היא טרפה את הקלפים באיטיות וחשה בצינה שחלחלה מקלפי העץ אל אצבעותיה ולאורך זרועותיה. "אני כבר יכולה להרגיש את הסערה המשתוללת בתוכם", היא חתכה את החפיסה והניחה אותה על השולחן.
תלתל ענה בצחוק להוט ומרושע. "הבית הראשון קובע את הכיוון. מהר!"
היא הפכה את הקלף העליון. נשימתה נעתקה. "אביר החושך".
תלתל נאנח. "אדון הלילה שולט במשחק. כמובן".
מפרשית בחנה את הדמות המצוירת. הפנים נותרו מטושטשות כתמיד; האביר היה ערום, עורו שחור משחור. מהאגן ומעלה הוא היה אנושי ושרירי, והניף חרב דו-ידנית שחורה שפלטה טבעות עשן עדינות לתוך הרקע החשוך והשומם. גופו התחתון היה דרקוני ומכוסה בקשקשים שחורים שהתבהרו לאפור באזור בטנו. כמו תמיד, היא הבחינה בפרט חדש, פרט שלא היה קיים לפני כן והיה שייך לאותו הרגע. דמות ריחפה בחשיכה מעל ראשו של האביר; היא יכלה לראותה רק בזווית העין, רמז מעורפל שנעלם ברגע שהתמקדה במקום עצמו. כמובן. את לא תחשפי את האמת בקלות רבה כל-כך, נכון?
"קלף שני", דחק בה תלתל והתכופף אל זירת המשחק על השולחן.
היא הפכה את הקלף השני. "אופון. ליצן המזל הדו-פרצופי".
"הוּד יקלל אותם על התערבותם הלא רצויה", נהם תלתל.
האישה עמדה זקופה, בעוד תאומה הגברי היה שרוע בתחתית הקלף ומבט משועשע על פניו. לפיכך חוט המזל משך לאחור ולא לפנים – חוט ההצלחה. האישה עטתה ארשת פנים רכה, כמעט אוהבת, היבט חדש שהעיד על האיזון הנוכחי. פרט נוסף לכד את עינה. במקום בו האדון הושיט את ידו הימנית אל ידה השמאלית של הגבירה, ניצב מטבע כסוף וזעיר. המכשפה נשענה לפנים וצמצמה עיניה. על פני המטבע היו מוטבעים פניו של גבר. היא מצמצה. לא, של אישה. פעם גבר, פעם אישה. היא ישבה לאחור בפתאומיות. המטבע הסתחרר.
"הקלף הבא! את איטית מדי!"
מפרשית ראתה שהבובה לא הביעה כל עניין בקלף של אופון, וכנראה הקדישה לו רק את תשומת הלב המועטה שנדרשה על מנת לזהות אותו. היא שאפה אוויר עמוק לריאותיה. היא חשה בתוך תוכה שתלתל ושורפי-הגשרים היו חלק בלתי נפרד מהמתרחש, אך תפקידה נותר עדיין פתוח. בזכות שני הקלפים האלה, היא כבר ידעה יותר מהם. הידע שלה לא היה רב, אולם הוא היה עשוי להציל את חייה במאורעות העתידים לבוא. היא שחררה את נשימתה בבת-אחת והטיחה את כף ידה על החפיסה.
תלתל קפץ והסתובב אליה. "את עוצרת בשוטה? בקלף השני? מגוחך! המשיכי לשחק, אישה!"
"לא", ענתה מפרשית. היא אספה את שני הקלפים והחזירה אותם לחפיסה. "בחרתי לעצור. ואינך יכול לעשות דבר בנדון". היא קמה ממקומה.
"כלבה ארורה! אני יכול להרוג אותך בהרף עין! כאן ועכשיו!"
"בסדר גמור", אמרה מפרשית. "מוות הוא תירוץ טוב להפסיד את התדרוך של טאישרן. המשך נא, תלתל". היא שילבה זרועותיה והמתינה.
הבובה חשפה שיניה. "לא", הוא אמר. "אני זקוק לך. ואת שונאת את טאישרן עוד יותר ממני". הוא הטה ראשו, שוקל מחדש את מילותיו האחרונות, וצחק בגסות. "לכן אני בטוח שלא תבגדי בי".
מפרשית הרהרה בכך. "אתה צודק", היא אמרה. היא הסתובבה והלכה אל יריעת האוהל. ידה אחזה בבד הקשיח, אך נעצרה לפני שפתחה אותה. "תלתל, מה איכות השמיעה שלך?"
"בסדר גמור", נהמה הבובה מאחוריה.
"אתה שומע משהו?" מטבע מסתובב?
"רק קולות מהמחנה. מדוע? את שומעת משהו אחר?"
מפרשית חייכה. היא הסיטה את יריעת האוהל ויצאה מבלי לענות. תקווה משונה התנגנה בתוכה, בזמן שהלכה אל אוהל הפיקוד.
היא מעולם לא ראתה באופון בן-ברית. הסתמכות על מזל הייתה טיפשות לשמה. הבית הראשון שהיא פתחה - חשיכה - נגע בידה בקור מקפיא, ורעם מקול התנפצותם של נחשולי אלימות ועוצמה נטולת רסן – אולם טעם מוזר היה טמון בתוכו, טעם הדומה לגאולה. האביר היה עשוי להיות אויב או בן-ברית, או כנראה אף אחד מהם. הוא פשוט היה שם, בלתי צפוי ומרוכז בעצמו. אבל אופון נישא על צל הלוחם, מותיר את בית החשיכה בקצה, מרחף במקום שבין הלילה ליום. יותר מכל, היה זה המטבע המסתובב של אופון שדרש ממנה לעצור.
תלתל לא שמע כלום. נפלא.
אפילו כעת, כשקרבה לאוהל הפיקוד, הצליל החלש המשיך להתנגן במוחה. היא האמינה שימשיך לעשות זאת עוד זמן מה. המטבע הסתובב, והסתובב. אופון הציג ליקום שתי פנים מתחלפות, אבל ההימור היה של הגבירה. המשך להסתובב, מטבע כסוף. המשך להסתובב.