“היריעה הספרותית של מריאן קיז מתחלקת בין תקופה מוקדמת בנאלית, פשוטה, רדודה ומשמימה, לתקופה מאוחרת חדה, עמוקה ומתוחכת להפליא. למזלי הרב נחשפתי קודם כול לתקופה המאוחרת שלה, וכשכפצחתי - בציפייה נלהבת, יש לומר - בהשלמת הפערים מהעבר, הייתי המומה מההבדלים ברמות.

איך הכתיבה הקהה הזו הפכה כל כך מבריקה תוך עשור? איך יכול להיות שאת Watermelon ואת "איזה גבר מקסים" כתב אותו אדם? האם כתב אותם אותו אדם?
מי זו מריאן קיז האמיתית? מג'נרטת הדמויות הפלקטיות משנות התשעים, או המנצחת המופלאה על תזמורות מורכבות ומדויקות של מאבקים פנימיים משנות האלפיים?

עכשיו, כשסיימתי את לוסי סאליבן, הבנתי שיש כנראה נקודת חיתוך מסוימת - רק צריך למצוא אותה, ולהימנע מכל מה שנכתב לפניה.
כי אין בלוסי סאליבן כמעט שום דבר ממה שאני אוהבת במריאן קיז. נכון, כמו גיבורות רבות אחרות שלה, לוסי בת העשרים ושש היא הגיבורה המובלגנת הקלאסית של קיז - רומנטית, תמימה, נוירוטית וחסרת ביטחון; אובססיבית לבגדים, מסיבות וגברים פגומים; נעדרת כל משמעת עצמית ומוסר עבודה.
אבל היא בלתי נסבלת.
לא בלתי נסבלוּת חיננית, מכוונת והכרחית לעלילה, כמו אצל רייצ'ל וולש מ"החופשה של רייצ'ל".
לוסי היא גיבורה פגומה שאמורה לעבור התפתחות; היא תלותית וחסרת עמוד שדרה, סופגת יחס משפיל בטבעיות, עיוורת למניפולציות השקופות ביותר ומבטלת את עצמה מול גברים ומול נשים דומיננטיות כאחד. אבל לתכונות המתישות האלה אין שום תוחלת, כי הטראומה והמטען המשפחתי שהיא סוחבת כמעט לא עוברים עיבוד. בסופו של דבר, במקום לחלץ את עצמה מתוך הבוץ ולצמוח לדרך עצמאית, לוסי מקבלת ישועה בדמות האהוב־המטפל, בחירה עלילתית שקיז של העשור הבא לעולם לא תשוב לבחור בה.
שאר הדמויות מטופלות ביד אפילו יותר גסה: קארן, השותפה לדירה הבריונית, היא התגלמות הרוע הצרוף: אנחנו חייבים לשנוא אותה, ולכן היא חייבת להיות גם שתלטנית ואנוכית, גם רודפת בצע וגם קנאית וקטנונית; גאס מסומן כרעיל-אבל-מושך, אבל קיז לא טורחת לבנות לו קסם אישי אמיתי, והמניפולציות הנרקיסיסטיות שלו שקופות להחריד. דניאל הוא פרי עטה של כותבת פאנפיקים בת שתים־עשרה – פנטזיה נטולת פגמים. הוא לא מתפקד בתור גבר בשר ודם אלא כ-Trophy-husband שלוסי זוכה בו כפיצוי על מסע הייסורים שעברה.

הדיכוטומיה הזו בין שתי התקופות של קיז היא חידה. ואני מודה שהחידה הזו מטריפה וגם ומרתקת אותי: מדהים אותי להחזיק בידי תיעוד להתפתחות האיטית מכותבת גרועה לסופרת מבריקה.
אני לא מתיימרת לפצח את התעלומה שהיא קיז, אבל חשוב לדעת עליה משהו: היא לא התיישבה לכתוב את Watermelon כדי להיות סופרת גדולה. היא התיישבה לכתוב אותו כדי לא למות.
בגיל 30 קיז הגיעה לתחתית של התמכרות קשה לאלכוהול. היא ניסתה להתאבד והגיעה למכון גמילה. כנראה שבתוך הלך הרוח ההישרדותי שלה לא הייתה לה המסוגלות לפרק את העולם לגוונים של אפור. היה לה צורך בוודאות, בסדר ובפשטות: רע מוחלט, טוב מוחלט.
עם השנים קיז צברה קילומטראז' גם בכתיבה וגם בטיפול פסיכולוגי, והתובנות שלה החלה לחלחל אל הדמויות. היא רכשה את האיכות החמקמקה שהיתה כה חסרה לה בתחילת דרכה: עידון, והחלה להשתמש בז'אנר הצ'יק־ליט כסוס טרויאני הטומן בחובו יצירה מורכבת פסיכולוגית, מלאת הומור ושנינוּת וחן אך אפלה וכואבת.

לאחר התקופה הבוסרית של קיז, אני מוצאת כמה נקודות ציון: "החופשה של רייצ'ל" הוא הרמז הראשון לעומק האמיתי שלה. "הצד השלישי של הסיפור" הוא חגיגת־בכורה של תחכום ומודעות עצמית. "יש שם מישהו?" הוא הוכחה ליכולת שלה לרסק את הלב. ו"איזה גבר מקסים" הוא שיא תפארתה, ככל שידוע לי.
ואיזה כיף שעוד לא ידוע לי, ושנשאר לי עוד כל כך הרבה לחקור.”