בספר זה עוקב המחבר אחרי יסודות לשון בית שני שנשתקעו בספרי המקרא. על-ידי עימותן של שתי שכבות-הלשון, לשון בית ראשון ולשון בית שני, בתור המקרא עצמו, והסתייעות בחומר לשוני שמחוץ למקרא בעיקר מתחילת ימי הבית השני, בא המחבר, מו החוג למקרא וללשון באוניברסיטה העברית בירושלים, להציע בחנים לשוניים מובהקים, שעל-פיהם אפשר יהא לקבוע את זמן כתיבתו או זמן עיבודו האחרון של ספר או פרק במקרא, אם קדם או לא קדם לימי בית שני.
הדיון בספר מתחלק לשני חלקים ראשיים: חלק ראשון, שהוא מתודולוגי בעיקרו, עוסק באופיה של העברית המקראית המאוחרת (לשון בית שני) ומציע את הכללים שלפיהם ניתן להכיר את טיבה וייחודה של לשון זו. בחלק השני נבחנת השיטה בשימושה לניתוח לשונם של מזמורי ספר תהלים.