"קשה לי לכתוב בזמן האחרון. השינויים הבלתי פוסקים באורח החיים,[...] ניתוק מאנשים שעימם חיינו ועבדנו, מכניסים אותי למצב של טשטוש גבולות בין הזיכרונות, החיים בהווה והחלומות. אני מזכירה אנשים, ואינני יודעת אם אני כותבת על אנשים חיים או מתים.
"... בהתחלה נדמה היה לי שחייתי כמה מיני חיים, היו כאלה שנראו לי אמיתיים, אחרים משהו זמני, וכל הזמן נדמה היה לי שנחזור לחיים של פעם [...] נחזור לשם ונמצא את הכול במקומו. [...] ועכשיו, הסופה האחרונה הפיצה לכל עבר גם את המציאות הבלתי ריאלית הזאת, את נווה המדבר הזעיר שטופח בעמל כה רב, את המקום שבו רוכזו שאריותינו תוך כדי עבודה מסוכנת. אבדו, התפזרו ונטבחו אחרוני המוהיקנים.
"... הייתי רוצה לתאר את המדינה בתוך מדינה, נכון יותר את העיר בתוך עיר, את הציבור במחתרת, המחתרתית יותר מכל מחתרת, שחבריה נפגשו, עבדו, שוחחו בקרב אוכלוסייה שלא ניחשה דבר; כאשר כל רחוב, כל בית קפה, כל תחנת חשמלית הזכירו עשרות הרפתקאות יחידות במינן, כל שם היה שם מזויף, כל מילה שנזרקה כלאחר יד היתה בעלת משמעות כפולה, כל שיחת טלפון היתה מוצפנת יותר ממסמכים סודיים של שגרירויות."
ורשה הכבושה, שנת 1944. הגטו חוסל. בתיה ברמן, ספרנית ופעילת שמאל, מסתתרת בזהות פולנית-נוצרית בדויה. היא ובעלה מתחזים לאח ואחות. הם פעילים ברשת מחתרתית המסייעת לאלפי יהודים להסתתר ולשרוד, בעוד הנאצים מנסים למוצאם ולחסלם. מאבקם היומיומי רב-התושיה מתועד ביומן שהיא מנהלת, שאותו תרגם מפולנית אורי אורלב.