“היופי בסיפורים של מורקמי הוא הדרך. הם מתחילים בדרך כלל בנקודת אמצע משם מתפתל\מרחף קו הסיפור בעולם מורקמי שחלקו קוהרנטי וחלקו בעל הגיון משלו לעיתים נוצרות עלילות משנה שלא תמיד מגיעות לפואנטה ולא תמיד מקדמות את העלילה ( קצת כמו החיים) ואז בפתאומיות נשמט קו הסיפור ואתה מגיע לסוף. יש לזה אפקט מיוחד כמו לרחף באוויר. זה יכול לעצבן לעיתים , אבל זה גם משאיר את אופציית הסיפור פתוחה אצל הקורא והוא יכול לנסות להשלים אותה או להרהר בה רבות, אבל לא כדאי לצפות לסוף מהודק או פואנטה כלשהי.
כאילו הלכת לזמן מה בארץ פלאות והופ אתה בחוץ.
הבעיה בסיפורים קצרים של מורקמי היא שהדרך קצרה ואז לעיתים תחושת התלישות גוברת על תחושת היופי.
הבעיה בספר הזה היא שיש בו רק 6 סיפורים והם רובם חלשים לעומת " הפיל נעלם" ו"... ערבה..." שבהם יש איזון יותר טוב.
רובם מרגישים כקור עכביש מרחף ברוח. תלושים . כאילו הם חלק מסיפורים גדולים יותר.
אחד הדברים ששיפרו לי את הקריאה היה לעשות משהו שרציתי לעשות הרבה זמן וזה לקרוא שני ספרי סיפורים קצרים במקביל.
הייתי תקוע עם הספר "מתחילים" של קארבר ומצאתי שלקרוא סיפור מורקאמי סיפור קארבר, משבח את שניהם. בעוד שמוראקמי הוא יותר סוריאליסטי וקארבר מאוד ריאליסטי אצל שניהם יש תחושה שהעלילה נתפסה ברגע אקראי ונשמטה ברגע אקראי אחר והם חלק מתמונה גדולה יותר ( לפחות בשני הספרים הללו).
יש לי קובץ סיפורים של או הנרי , אני צריך למצוא עם מי לשלב אותו.
ועדין זה מורקאמי וגם חלש שלו הוא עדין מסקרן וטוב.לא הייתי ממליץ אותו למתחילים אבל למורקאמים מתקדמים בהחלט.הסיפורים "תאילנד" ו"עוגות דבש" היו האהובים אלי ביותר
זהו המורקאמי האחרון שנשאר לי לקרוא ( לא קראתי את " על מה אנחנו..." ו"אנדרגראונד" אבל הם יותר עיון ופחות מדברים אלי ") אז אני משער שזו הולכת להיות פרידה ארוכה.”

“באחרית הדבר שמובאת בסוף הספר, מובא נאום שנשא מורקמי ובו הוא אמר שהוא נהנה לעתים להציב לעצמו מגבלות בסיפורים. למשל, בקובץ הסיפורים הנ"ל, שנכתב בעקבות רעידת אדמה בעיר קובה, לא מוזכרים אסונות הרעידה, הקורבנות. לא, אלא איך היא השפיעה על החיים של הסובבים.

מורקמי תמיד נוטה לכתיבה שהיא חצי ריאליסטית, חצי פנטסטית, וקשה לעתים להבין אם מה שהוא מספר קרה באמת או שמדובר בבדיה. ככה, בסיפור "תאילנד" (שהכי אהבתי) מספר מורקמי על דוקטור שטסה לכנס בתאילנד, ונתקלת בנהג ששולח אותה לקוראת חלומות, שמצליחה לקלוט במבט ראשון (ולמרות שהן לא דוברות אותה שפה) את הסוד שמסתירה הרופאה כבר שנים רבות. ובסיפור אחר, ממציא מורקמי את צפרדע-קון, שמציל יחד עם גבר אפרורי שעובד בבנק, את טוקיו מרעידת אדמה שתבוצע על ידי תולעת ענקית שבאדמה. וככה הכתיבה של מורקמי נעה בין מציאות לבדיה, בכתיבה מוזיקלית במיוחד.

אבל דבר אחד כן הפריע לי בספר. תמיד אני טורח לבדוק איך נקרא הספר בשפת המקור, רק כדי לוודא (אז לכל המתרגמים שמה, תדעו שמישהו עוקב אחריכם!). והספר קרוי באנגלית "after the quake", יענו "אחרי הרעידה". או אם נרצה להיות מעט פיוטיים אז "אחרי הרעש". אז איך תורגם הספר ל"ריקוד האדמה", שהוא שם יפה מאוד אני חייב לציין, אבל עדיין לא השם שבו קרוי הספר. מנקודת המבט שלי, סופר בוחר לספרו את השם, ויש סיבה לכך. מתרגם אמור להיצמד כמה שאפשר לשם שנתן הסופר, כדי שחלילה לא יאבד משהו בתרגום ותיפגע חווית הקריאה של הקורא. נכון, זה לא אסון תרגומי בסגנון "בדרך לחתונה עוצרים לוגאס" (כי למה לקרוא לסרט "ההנגאובר" כמו שכל שאר העולם קורא לו, ישראלים תמיד חייבים לחדש), אבל זה עדיין מעצבן.
מעניין מה מורקמי היה חושב על זה אם הוא היה מבין עברית.”

“ציטוט מתוך אחד הסיפורים הקצרים בספר - "עב"מ נוחת בקושירו":

'"כבר ביקרת פעם בהוקאידו?" שאלה שימאו.
קומורה נענע בראשו לשלילה. "הוקאידו רחוקה מהכל... אבל למרות שאני יושב עכשיו פה, אין לי הרגשה שהגעתי למקום רחוק. משונה."
"זה בגלל המטוס... מהיר מדי," אמרה שימאו. "הגוף מתנייד, אבל התובנה לא עומדת בקצב."'

המשפט האחרון בציטוט פשוט אדיר! בתרגום בעברית הוא אפילו נשמע טוב יותר מאשר בתרגום באנגלית (Your mind can’t keep up with your body).

בספר הזה ובספרים אחרים של מורקמי יש בין היתר משפטים גאוניים שהופכים את חווית הקריאה למהנה הרבה יותר!
אני חייב לציין שאני פחות אוהב את סיפוריו הקצרים של מורקמי, אך יש משהו בספר הזה שתפס אותי.
לא מדובר בספר מעולה, אך הספר טוב!

מומלץ לחובבי מורקמי.”

“הספר הנ"ל הוא אוסף של שישה סיפורים קצרים חלקם מעניינים יותר וחלקם מעניינים פחות. ניסיון יפה של מורקמי לשלב את השפעת האסון בקובה בשנת 1995 לחיי היומיום של גיבוריו. אישית, אהבתי רק חלק מהסיפורים אך הכתיבה מאד מושכת ומאד אופיינית לתרבות היפנית. ברוב הסיפורים חסר איזשהוא קטרזיס המאפיין את הסיפורת המערבית ונשאר מקום רב לדימיו.”