"ספר זה נולד מזיווג של מצוקה קיומית וסקרנות אינטלקטואלית. שורשיו בניסיון להבין את טיבה ואת מקורותיה של אי הנחת שאנו, הישראלים, חשים ביחס לזהות שלנו וביחס למקום שאותו אנו מגדירים כביתנו הלאומי. מדוע אנו שבים וקובלים שלא על מדינה כזו חלמנו (...) מדוע אנו שבים ומתאכזבים מהישראליוּת, ולעתים אפילו מתביישים בהיותנו ישראלים (...) ובמקביל, מה מקורו של הספק המכרסם בנו ביחס לעתיד הבית הלאומי שלנו - ספק שאנו טורחים להזין אותו במסירוּת, ואשר, צריך להודות על האמת, אינו מתיישב כלל עם ההצלחה האובייקטיבית הפנומנלית של הפרויקט הציוני."
בחיפוש אחר מענה לשאלות הללו ודומות להן, שאותן הוא מציג בפתיח לספרו, יוצא יגאל שוורץ למסע ספרותי-היסטורי מאלף לאורך הדרכים שבהן השתתפה הספרות העברית בעיצוב החזון של בית לאומי חדש לאדם היהודי החדש, או במושגיו של ספר זה: הדרכים שבהן התוותה הספרות העברית את "מחשבת המרחב" ו"הנדסת האדם" ששימשו, או לפחות היו אמורות לשמש, כמסד לתחייה המחודשת של עם ישראל בארצו.
בתנופת המסע הזה, החדשני במתודולוגיה שלו והמפתיע בנופים התרבותיים שנחשפים בו ובמסקנות העולות מתוכו, עובר יגאל שוורץ דרך חמישה צמתים ספרותיים התוחמים ביניהם יותר ממאה שנות ספרות עברית: אהבת ציון של אברהם מאפו (1853) הטקסט שבאמצעותו מעצב שוורץ את מושגי המחקר המשמשים אותו בספר זה, אלטנוילנד של תיאודור הרצל (1902) ויואש של יוסף לואידור (1912) , המשקפים את שני הדגמים הציוניים האוטופיים המרכזיים שהתחרו ביניהם במשך כמה עשורים על לבם ועל תודעתם של הקוראים העברים, הוא הלך בשדות של משה שמיר (1948) ונוודים וצפע של עמוס עוז (1963), המייצגים את שתי התגובות הספרותיות העקרוניות של בני היישוב ל"פרויקט הציוני" - "פרויקט" שהם עצמם, הצברים הראשונים, היו אמורים להיות ההוכחה האולטימטיבית להגשמתו.
את הספר נועל מוסף מאת יפעת הכט, שעניינו מפות ספרותיות שנערכו בהתאמה למחקרו של יגאל שוורץ - מוסף המהווה תרומה של ממש לתחום הביניים שבו משיקות התיאוריה של הטקסט הספרותי והגיאוגרפיה ההומניסטית.
