“הרבה מאוד אנשים חושבים שסטיינבק הולך ומתיישן, והספרים שלו נשמרים רק בגלל שהם נחשבים כקלאסיקה. הרבה אנשים גם חושבים שקשה למצוא בספרים שלו דמויות להזדהות איתם. יכול מאוד להיות שהם צודקים. אישית, אני חולה על סטיינבק, וחולה על הכתיבה שלו. סטיינבק נחשב כסופר הלאומי של ארה"ב, והוא אכן מקדיש בספריו חלק גדול לתיאור נופיה של ארה"ב (בעיקר קליפורניה) והווי החיים שהיה בה. בתור מעריץ גדול של ארה"ב (כן, אני יודע שאני מיעוט הולך ונעלם), אני מתרגש לקרוא את הספרים שלו. קדמת עדן הוא, לדעתי, שיא היצירה שלו. נלכדתי מהרגע הראשון וחשתי מועקה כשגיליתי שעוד עמודים בודדים אני עומד לסיים אותו (למרות שבהתחלה נבהלתי מאורכו). אני חושב שבספר הזה דווקא כן אפשר למצוא דמויות (אפילו נוגדות באופיין) להזדהות איתן. מי שקרא ספר או סיפור של סטיינבק ונהנה, צפויה לו חוויה של פעם בחיים. מי שלא, אולי שווה לו לנסות בכל זאת (כאמור, זה שיא היצירה שלו, וקשה להשוות לספרים/סיפורים אחרים שלו מבחינת הרמה).

אני ממליץ החום”

“לקח לי המון זמן, כמעט חודש, לקרוא את הספר הזה. באמצע קראתי עוד ספר אחר וניגשתי לכמה בחינות, אבל אין ספק שזהו אחד הספרים שהכי התישו אותי בזמן האחרון.

למה הקריאה היתה כל כך קשה?
קדמת עדן הוא סיפורם של אנשים המשקף את סיפורה של אומה. כאשר אני קוראת סיפור על אנשים, באופן אוטומטי ובלתי מודע אני נוטה לחפש דמות שאוכל לגלות כלפיה אמפתיה ולהבין את דרכיה. לכל אורך הקריאה ניסיתי וחיפשתי, אך לא מצאתי אף דמות להזדהות איתה.

עיקר הקושי נעוץ בדמותה של קטי, או קייט, שהיא אחת הדמויות הכי מחרידות שיצא לי לקרוא.
כבר לפני 2500 שנים, הפנימו מחברי הטרגדיות היווניות שעל מנת להקנות נפח ואמינות לדמויות שלהם, עליהם לתכנן אותן כך שהן תיראנה אנושיות. אף דמות היא לא אנטגוניסט מושלם, ובכולן ניתן לזהות דחך מניע כלשהו. לכל מעשה - נורא ככל שיהיה – יכול הקהל למצוא רצף לוגי המספק הנמקה.
בדיוק מסיבה זו דמות של קתי לא אמינה: לא ניתן לקשור את היות נפשה מעוותת, מרושעת וסדיסטית לאירוע כלשהו בעברה. כבר בתחילת הספר, כאשר אנו מתוודעים אל קתי, היא זוכה לכינוי "מפלצת" – היא איומה משום שכך נולדה. היא התגלמות הרוע ותו לא, ועובדה זו הופכת אותה לדמות מאד שטוחה ומאד דוחה.

גם יתר הדמויות לא עוררו בי כל הזדהות, מכיוון שהן בסך הכל פיונים באלגוריה התנ"כית הגדולה שהיא הרומן הזה. הדמויות מונעות ע"י דחפים קמאיים שלא בשליטתן. סיפורה של משפחת טראסק נכתב ונחתם בספר בראשית, והדוגמה המקראית לא נפרצת אפילו פעם אחת. מכאן עולה מסקנה מדכאת: כל רצונותיו ומאווייו של האדם אינם אלא כלי שנועד לו להאמין שהוא שולט בחייו, כאשר הוא בעצם נע על מסילה קבועה וידועה מראש. כל חיי האדם הם כרוניקה מובנית שתוכננה לפרטי פרטים בידי מישהו אחר – במקרה זה, הבורא. יכולתי לראות בעיני רוחי סופים מוצלחים הרבה יותר מן הסוף העגום שנכתב לסאגה הזאת, בהם הדמויות מצליחות לפרוץ את גבולות חייהן ולבחור בחירות אמיתיות מתוך חירות מחשבה ושליטה בגורל.

לא ברור לי מדוע זהו הקול שבחר המחבר לבטא ביצירתו, שכן – למיטב הבנתי – ספרים שמשחררים אמירה דתית מטיפנית כל כך לא שייכים למיינסטרים של הספרות האמריקאית בתקופה שבה ספר זה יצא לאור. יכול להיות שאני זיהיתי בספר רק את הנדבך הזה, ושלא ירדתי לסוף דעתו של המחבר, אבל בעיני נראית בחירה זו תמוהה.

לזכותו של ספר זה עומד התרגום הנפלא של אריה חשביה, שמחמיא מאד לתיאורים היפהפיים והמפורטים של עמק סאלינאס ונופיו. כמו כן, הספר מצליח לספק כמה תובנות טהורות, כאשר היפה בהן, לטעמי, מגולמת בשיחה שבין אדם טראסק הצעיר לבין אביו סיירוס, קודם לגיוסו של אדם לצבא. הדיון ביניהם עסק בדיסוננס שבין האינדיבידואל לבין הקולקטיביות הדורסנית של המסגרת הצבאית. אביא כאן רק ציטוט קטן מהקטע.
וכה אמר סיירוס: ..."יש אנשים היורדים לתהום מבישה זו של חיי הצבא, נכנעים לה ומקפחים את צלמם. אבל אלה היו כמעט חסרי צלם מלכתחילה. ואולי אתה אחד מהם. אך יש היורדים, טובלים בביצה הקיבוצית, ושבים ועולים ממנה מחושלים יותר משהיו – משום שאבד להם קורט מיהירותם ותמורתו זכו בכל אוצרות הפלוגה והגדוד. אם תוכל להשפיל עצמך עד כדי כך, תוכל לעלות לגובה רב יותר משהעלית בדעתך, ותדע אושר קדוש, רעות שכמוה כמעט כאחוות המלאכים. או-אז תדע להעריך בני אדם אפילו אינם יודעים להתבטא. ואולם עד שלא תרד לשפל המדרגה, לא תוכל לדעת את כל הדברים הללו."

יתכן שעבורי הקריאה המתישה הזו השתלמה רק בגלל הקטע הזה, תובנה מפעימה בניסוח נהדר.”

“בתקופה האחרונה, והכבר לא כל-כך קצרה, הנהגתי לי מנהג, סייג אם תרצו, שעוזר לי להימנע מהוצאות מופרזות על רכישת ספרים. קודם אני שואלת את הספר מהספרייה, ורק לאחר שאני מסיימת לקרוא אותו, אני מחליטה אם אהבתי אותו מספיק בשביל לרצות אותו על המדף שלי לעד.
את "קדמת עדן" רצתי לקנות ביום שסיימתי לקרוא אותו :)”

“East of Eden – Steinback

את הספר הזה מצאתי ברחוב. זו מהדורה זולה במוצהר, בסדרה שנקראת Bantam fifty - הכוונה לחמישים סנט שהיו כנראה מחיר הספרים במהדורה. בסוף הספר מצהירה ההוצאה "שאף מילה לא שונתה ולא הושמטה. המהדורה הזולה של bantam התאפשרה הודות לשיווק הרחב והקידום האפקטיבי של המהדורה המקורית של Viking Press". אותו נסיון גלוי וגס למכור כמה שיותר ניכר בעטיפת הספר, הצהובה שחורה, שבה בולטת אישה מצויירת בלבוש פרובוקטיבי למדי, שודאי נראה פרובוקטיבי מאד ב- 1955 , כשיצאה לראשונה המהדורה רבת המכר הזאת. עוד על העטיפה העמוסה כיתובים, הכרזה: NOW, ANOTHER MILLION -COPY BEST SELLER. ציור האישה נותן לספר מראה של רומן רומנטי זול, אבל עיני קלטה למעלה, בצהוב על גבי שחור, את ההכרזה: “John STIENBECK’S MASTERPIECE…” מפי מבקר ה- SATURDAY REVIEW.
כל דף שקראתי בספר, נתלש כשהעברתי אותו לצידו השני. היה עלי לאחוז בו, בספר הארוך (534 עמודים) אך הקל להפליא, שדפיו מצהיבים וחומים מזוקן.
על פי ויקיפדיה, היה זה הפרוייקט השאפתני ביותר של סטיינבק, שראה בספר רקוויאם לעצמו, רומן שלתוכו יכניס כל אשר למד במלאכת הכתיבה. לפי הויקי, המבקרים באותו זמן לא אהבו את הספר, אך הוא הפך לבסט סלר מיידי. כיום, כותבים בויקי, הספר נחשב להשגו הטוב ביותר של סטיינבק, זוכה הנובל.
ייתכן. אינני יודע מי אלו המעריצים את הספר. גם לא קראתי שום דבר אחר של סטיינבק. בעיני זה ספר שיש בו חלקים טובים, אך חלקים נרחבים ממנו גרועים ולעתים מביכים. אהבתי מאד את הפרקים הראשונים, כמו למשל הפרק הראשון, ובו תאור עמק סאלינס, הפרק השני, בו תאור ההתחלה של משפחת האמילטון בעמק, והפרקים שלוש עד שבע, שמתארים את היווצרותה של משפחת טראסק.
הבעיה של הספר מתחילה בפרק שמונה. הפרק מתחיל במשפט "אני מאמין שיש בעולם זה מפלצות שנולדו להורים אנושיים". "המפלצת" עליה מספר סטיינבק היא קאתי איימס. היא מושלמת במראה החיצוני, אבל נטולת כל אמפטיה אנושית או מצפון. רוע דווקא יש לה למכביר, לדברי המספר. ופה אפשר להבחין בטיפשותו, שמונעת ממנו לראות את הפראדוקס: אם היא נטולת אמפטיה מצפון, וכל רגש אנושי, מדוע יש בה רוע? מדוע היא מחוללת מעשים רעים? מה המניע שלה? סטיינבק איננו מתאר דמות שהולכת ומשתלטת על העולם תוך פגיעה באנשים אחרים והגנה על "האינטרסים שלה" (מעולם לא הבנתי מה בדיוק האינטרסים של מאן דהו, שלי למשל). להפך, קאתי סופגת מכות רבות מעולם זה, בעקבות מעשיה. כך למשל, היא שורפת את הוריה למוות – סתם כך, או מתוך רוע - סטיינבק פוטר עצמו מהצורך להסביר את מעשיה, שכן היא מפלצת. לא הבנתי כלל מה הרויחה ממעשה נורא זה. כיוון שהיא נערה צעירה , ונמלטת מהבית כשזה קורה, עליה להסתדר בעולם איכשהו, והיא עושה זאת ע"י הפיכה לזונה. אחר כך היא פוגשת סרסור מצליח, הופכת לאהובתו, ואז מותקפת על ידו באכזריות רבה, כמעט נרצחת. ושוב, אין צורך להסביר את מעשיה, וסטיינבק מניח מן הסתם שנתענג כמוהו על ייסוריה של "המפלצת".
לי ברור שגם אם היתה איזו קאתי איימס או דומה לה, הרי לא היתה מפלצת כלל. היא היתה נערה ואישה חכמה מהרגיל, ואולי גם בעלת עוצמות מיניות יוצאות דופן, בתוך עולם שדיכא עד עפר, ילדות, נערות, ונשים - בשלל דרכים של השפלה, אונס, עבדות וכיוצא בזה. קאתי נעשית זונה ונשארת בתחום זה כל חייה, גם כאשר יש לה ההזדמנות לחיות חיים נורמליים כאישתו של אדם טראסק, גיבורו המעצבן של הספר, שאוהב אותה עד מאד. ברור שהיא בורחת ומפקירה את ילדיה, שלא רצתה, לא מתוך רוע, ולא בגלל שהיא "מפלצת", אלא כדי להיות חופשיה. היא נעשית שוב זונה. לי ברור, שאם יש הסבר להתנהגותה – והסבר כזה סטיינבק כאמור לא טרח לחפש – הוא בין השאר בתקיפה מינית שעברה בילדותה, ועוד תקיפות מיניות רבות שעברה בהמשך, בין השאר כנערה צעירה שנאלצה לעבוד בזנות. המספר מציג את מעשה התקיפה המינית שעברה בילדותה כמזימה של קאתי עצמה, מזימה שנעשתה סתם כך, מתוך רשע, רצון להרוס את חייהם של שני נערים תמימים – קאתי הרי לא הרויחה מהפרשה דבר. והרי בכך מגלה סטיינבק עד כמה שוביניסט ודכאן ושונא של נשים היה. בהמשך, מתאבד הכומר הצעיר והזך והטהור , ג'יימס גרו, לאחר שכנראה התאהב בה. המספר רומז לנו שהיא גרמה לכך בכוונה, מתוך רצון שיתאבד או יפגע (ובאתר הזה [פה היה לינק לאתר אמריקאי המספק תשובות לתלמידי ספרות] התשובה הנכונה לשאלה למה התאבד, היא שקאתי "סחטה אותו"). ושוב – ברור שהיתה כאן תקיפה מינית של הכומר את הנערה-ילדה, ושהמספר מגייס את דעת הקהל להאשים את הקורבן, הילדה, בתקיפתה. סטיינבק או המספר ? ניסיתי לא פעם, כשדברי המספר נראו לי מטומטמים או חשוכים מדי, להבין אם סטיינבק אירוני כלפי המספר. נראה שהתשובה שלילת בזנ"ט. וזה הדבר המדהים – שרק לפני חמישים וחמש שנה חי באמריקה אדם שנחשב סופר גדול, והוציא ספר כל כך שוביניסטי, כל כך מלא שנאת נשים, פחד מנשים, הסתה נגד נשים, קריאה לכלוא את הנשים בכל מיני הכלא שהגברים בנו עבור נשים. כך למשל תוכלו לקרוא תיאורים ארוכים של כשלון גברים לנקות את ביתם בשל היותם גברים – המספר לא חוסך הסברים בנקודה זו, קריטי עבורו שנבין שגברים אמנם מסוגלים לנקות, בהשתמשם במטאטא (כלי ניקוי אחרים אינם מכירים) - אבל התוצאה תמיד תראה דהויה ומלוכלכת, וצריך להזמין מנקה, אישה "זקנה ומרושעת" שופעת רעל (חומרי ניקוי) וארס כדי לתקן בעבודה קשה (וסביר להניח שבקושי מתוגמלת) שנים ארוכות של ניקוי גברי.
בנוסף להיותו נגוע בצורה בלתי ניתנת לתיקון בשנאת נשים חשוכה, הספר גם נעשה בשלב מסוים מייגע. תחילה אין צורך להסביר את מניעיה של קאתי, שכן היא מפלצת. אבל גם התנהגותו של אדם טראסק נעשית בשלבים מסוימים בלתי סבירה בעליל – כנראה שיש משהו מדבק בשחרור מהסברים להתנהגות דמויות. זהו ספר ארוך מאד. אם בהתחלה דמותו של לי, המשרת החכם הסיני של אדם, מענינת, אחרי מאות עמודים גם היא הופכת לטרחנית. לי מכנס מועצת חכמים סינים שמביאים לעזרתם אנשי דת יהודים, על מנת לפענח את הפסוק החידתי מבראשית ד', דבריו של אלהים לקין:
הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ.
אכן, פסוק חזק, בתוך פרק מדהים, של מספר הרבה יותר מוצלח מסטיינבק. אצל סטיינבק, המילה המסיימת את הפסוק, מהווָה מקור לדיונים פילוסופיים ארוכים, וכל עלילת הספר באה כביכול להסביר ולתאר את המאבק המוסרי המתואר בו, תוך אלוזיה מרובה ולא משכנעת לעלילות אדם חווה ושני בניהם. כאמור יש דגש מיוחד על המילה "תמשל". זו גם המילה המסיימת את הספר, כשאדם טראסק פולט אותה, עוצם את עיניו ומת (פאתטי כמו שזה נשמע. צעקתי לו כבר מאות עמודים "תמות כבר!"). אלא שסטיינבק ועורכו היהודי, פסקל קוביצ'י, שלו מוקדש הספר, ושליווה את כתיבתו, לא שמו לב שאפילו את המילה הזאת, החשובה כל כך, כתבו לא נכון:
Timshel ולא timshol (או timashal , אלא שקמץ נקרא כאן בצליל o אם אינני טועה, ובכל אופן ודאי שלא e).
אני מקווה שספריו האחרים של סטיינבק טובים יותר. עד עתה הסופרים האמריקאים הגדולים שקראתי היו מרהיבים. זו המסורת הספרותית הלאומית המרשימה ביותר במאה העשרים, לטעמי. לא ברור לי העניין עם "קדמת עדן", כפי שתורגם לעברית רומן זה. אולי אני נכשלתי בקריאתו? אני נוטה לחשוב כך כאשר ביקורתי שלילית, ועל אחת כמה וכמה כאשר היא כל כך שלילית. במשך מאות העמודים לאורכם התיגעתי בקריאה, לא יכולתי שלא להשוות את הספר לרומן תקופתי משפחתי שאפתני אחר, העוסק בערך באותה תקופה, אך נכתב מוקדם יותר: "הבט הביתה, מלאך" של תומס וולף. איזה הבדל! הרומן של וולף הפך לאבטיפוס של הרומן האמריקני הגדול, זה שהכל שואפים לכתוב, רומן המצליח לשרטט תקופה שלמה, עיירה או משפחה כמיקרוסמוס המאיר את הקוסמוס. ואילו ספרו של סטיינבק גרוע כל כך, בעיני, שעוול להשוותו ל"הבט הבית, מלאך". אם ברצונכם לראות את כוחה של הספרות האמריקאית הגדולה, קראו את וולף, את המינגווי, את סאלינג'ר, את בארת' , את פיליפ רות, את פראנזן - קראו עשרות רומנים אמריקאים נהדרים אחרים, אבל אל תתקרבו לספר הזה, אלא אם ברצונכם לראות כיצד דוכאו נשים ובאילו נימוקים.”