בקיץ 1940, משהתברר כי צבאות גרמניה הנאצית עומדים להשליט "סדר חדש" באירופה, נטשו מרבית נציגי הארגונים היהודיים העולמיים את היבשת. היחידים שנותרו, בודדים בשווייץ הניטראלית ומוקפים בצבאות גרמניה ובעלות בריתה, התוודעו לאימתו של האסון הנורא הקרב ובא זמן רב לפני שפורסמו ידיעות על ההשמדה בבירות העולם החופשי (דצמבר 1942).
רעיה כהן מגוללת את סיפורם של חמישה עדים שחוו את חורבן יהדות אירופה: כל ימי פעילותם בשווייץ היו חדורי אמונה שהם "הגשר הצר מאוד" המוסיף לקשר בין ה"שם" החף מכל ידע לבין ה"כאן" הנורא בשעות התהוותו.
סיפורם האישי של החמישה מאיר את סוגיית ההתמודדות היהודית עם הידיעות על ההשמדה. החמישה קיימו קשר מכתבים רצוף עם הנרדפים ועם ארגוניהם ולמדו מעדויות נואשות אלו על גודלו של האסון. במכתבים ששלחו מן "האי" המוגן שלהם ביקשו לעורר את העולם היהודי ומנהיגיו לפעולות הצלה. המחברת משחזרת את תהליך ההיחשפות לזוועה ומתארת את תגובות "העומדים מן הצד" למקרא הקריאות לעזרה של הפעילים האפורים והמסורים שנותרו ב"שטח".