עקיצת היתוש האפריקאי
בשעת לילה, אחרי יום עבודה, עברתי בשער הברזל של בית-החולים המיסיונרי "סנט ג`ון של האלוהים", השוכן בעומק יערות הגשם של גאנה. עשרים צעדים מכאן החשיכה עוטפת את הצמחייה העבותה, את עצי הבאובב הענקיים, עצי האוֹמְפָלוֹקַרְפּוּם המוזרים שפירותיהם צומחים במישרין על גזעיהם, ולהקות של צבועים רעבים ואנטילופות הנמלטות על נפשן.
נעצרתי. מתוך האפילה שמולי הזדקרה הכנסייה הקתולית חסרת הגג, וממנה עלו מזמורי תפילה מתוקים. חברי המקהלה המקומית (המורכבת ממגדלי קקאו, רועות חזירים ומוכרות ג`ין) הצטופפו מול המזבח ושרו מזמורי הודיה, מדריגלים ליתר דיוק, שלמדו מהנזירים הספרדיים. הם הרעידו בעדינות את מיתרי הקול, מנסים לגבור על מקצבים אחרים, פרועים יותר, שהם מכירים מילדותם. מאחוריהם כרעו המאמינים על ברכיהם, מצטלבים ביראת קודש בכל פעם שמוזכרים האב, הבן או רוח הקודש. בשביל המאמינים התמימים האלה, חזרה של המקהלה אינה קדושה פחות מהמיסה של האפיפיור.
מהכפר עצמו, במורד השביל, עלו מזמורי תפילה אחרים מהכנסייה הפנטקוסטית, שהִקְהילה את מאמיניה כדי לגרש מגופם רוחות רעות. משם עלו מקצבים אפריקאיים עזים ופרועים, מובלים בתופי-ענק. יכולתי לשמוע בבירור את גניחות הנשים כאשר רוח רעה נחלצה מארובות עיניהן או מנחירי אפיהן.
ממש משמאלי, מחלון חדר היולדות, עלו צעקותיה של אישה. עוד מעט ייחלץ התינוק מתוך תעלת הלידה, ומכיוון שהיום יום שני, ייקרא שמו קוֹג`וֹ.
זה היה מפגש משולש של קולות שהתמזגו במקום בו עמדתי: קולות התפילה אל האל האירופי הנוצרי, קולות התפילה אל האל האפריקאי, אוֹבּוֹסוֹם, שרק שינה את שמו כדי שיוכל להמשיך ולחלץ שדים מגופות המאמינים בלי הפרעה, וקולות הכאב והשמחה של לידת תינוק, החוזרים שוב ושוב, ללא כל קשר לדת השולטת במקום.
ולפתע, הציפה אותי השמחה, בוקעת מנקודה מסתורית בבטני, ומשם מתפשטת בכל הגוף.
חזרתי לאפריקה.
***
מספר שנים לפני כן עבדתי בבית-החולים המיסיונרי של אַסַנְקְרַנְגְוָוה, במחוז המערבי של גאנה. זה היה המסכן והעלוב מבין כל בתי-החולים של יערות הגשם. לא רק מכשירי הדמיה, מעבדה ראויה או תמיסות חיטוי לא היו בו, אלא גם לא חשמל ומים זורמים. הייתי אז רופא תמים וחסר ניסיון, המאמין שאין מכשול שלא ניתן להתגבר עליו. כן, כמה טיפש הייתי אז. אבל בכל יום שטיפלתי בתינוקות רועדים ממלריה, בכל לילה שיילדתי תינוקות של ילדות שרק אתמול קיבלו את המחזור הראשון, ובכל פעם שהתבוננתי מבועת בגסיסה של קורבנות נחש הממבה הירוק, התאהבתי יותר ויותר בחיים ביערות הגשם. חיים פשוטים לכאורה, אך עמוסים ברגשות עזים, בייסורים וגם בחמלה.
הגעגועים נטמעו בתוכי כמו טפילי מחלת המלריה, שיתושי האנופלס מזריקים למערכת הדם, וגם לאחר שהסתיימה המחלה הם ממשיכים להסתובב במחזור הדם ומתפרצים שוב בלא אזהרה מוקדמת. ואכן, כאשר התרחקתי תשע מאות קילומטרים מהכפר אסנקרנגווה, וחזרתי לחיות בתל-אביב, הגעגועים היו מרעידים אותי פתאום כהתקף אמיתי של מלריה. הגירויים שהעירו את ההתקפים היו פעוטים: ריח של אננס בשל בשוק, מראה של מהגרת-עבודה מאפריקה הנושאת את תינוקה על גבה ברחובות התחנה המרכזית, ואפילו עכביש שטווה את קוריו בדירתי ונראה לי לפתע כאָנַאנְסוֹ, העכביש החכם, שאת עלילותיו מספרים לילדי יערות הגשם סביב מדורות הלילה.
שמונה שנים הסתובבתי אחוז געגועים, עד שחזרתי לעבוד בבית-חולים מיסיונרי אחר בגאנה: בית-החולים הקתולי, "סנט ג`ון של האלוהים".
בית-החולים הזה הוא פלא אמיתי. במעמקי יער גשם סבוך, בקרב בני שבט הסֶפְוִוי (השייכים לשבט-אם ענק, האקאן), הקימו נזירים קתולים מבני אבן עם גגות פח, המסוגלים לאכלס 104 חולים (אם משכיבים חולה אחד בכל מיטה), או מספר כפול מזה (אם משכיבים שניים במיטה, מה שלעתים קרובות מתרחש). הנזירים עצמם הקימו את ביתם במעלה השביל, ומעט מעליהם שוכנו נזירות חסודות ממנזר "מריה של ההפריה התמימה". בין הנזירים לנזירות, כדי ליצור חציצה טובה, ניטעו עצי פפאיה ושיחי אננס, וכלב שמירה אימתני נקשר שם בשרשרת.
שמחתי לחזור דווקא אל בית-החולים הזה. הוא שכן כשבע שעות נסיעה מבית-החולים שעבדתי בו בפעם הקודמת, ובין שניהם נרקמו יחסים מופלאים של תמיכה הדדית. אם, לדוגמה, אחד מבתי-החולים נשאר תקופה בלי רופאים, אם מפני שגם הם נפגעו במגיפת דלקת קרום המוח שהייתה מתפשטת ביערות כמו שריפה בשדה קָסָוָוה, או משום שהתייאשו מהתנאים הקשים וברחו לעבוד בעיר הבירה (מה שהיה שכיח יותר), בית-החולים השני שימש כגיבוי. כלומר, אם הובאו בחור שנפל מעץ קוקוס ומצבו מידרדר בגלל דימום בחלל הבטן, או צייד שמעד לתוך מלכודת שהתקין ביער ושופד על המוטות המחודדים, הם הופנו לניתוח בבית-החולים האחר. כמובן, הכול נעשה מתוך תחושה מציאותית, בלא אשליות: צריך לחכות שיגיע הטרו-טרו, האוטובוס המקומי, שיוצא לדרכו רק אחרי שכל המושבים מתמלאים. הנסיעה בין בתי-החולים נמשכת שבע שעות בשבילי העפר, וזאת אם הגשם הטרופי לא הציף את הדרך, ואם המנוע לא רתח ואם אף גלגל לא ניתק. לכן, לעתים, היו מצרפים לנסיעה גם כומר שיתפלל לנס אלוהי, שהחולה יגיע חי ליעדו.