לאחר כישלון מתקפת הנגד הגרמנית באַרדֶנים בינואר, חזר היטלר לברלין, ובתחילה התמקם בבניין לשכת הקנצלר של הרייך. אך ההפצצות הבלתי פוסקות מהאוויר אילצו אותו עד מהרה להעתיק את מגוריו אל הבונקר התת-קרקעי. שם, לפי דעתם של כמה עדים, חש שהוא יכול סוף סוף להיות הוא עצמו.
תסביכי החרדה והרדיפה שליוו אותו כל חייו צפו על פני השטח כבר ב-1933: חודשים ספורים לאחר שמונה לקנצלר הורה לערוך שינויים רבים בבניין לשכת הקנצלר הישנה; אחת מדרישותיו הכפייתיות ביותר היתה לבנות מתחת לבניין מרתף דמוי בונקר. עוצמת האובססיה שלו בעניין הזה נחשפה בשיחותיו עם האדריכל אלברט שפֶּר על אדריכלות, שבהן לא חדל מלתכנן "בונקרים, שוב ושוב בונקרים". אפילו אולם המשתאות, שתיכנן בעבורו האדריכל ליאונרד גאל ב-1935 בגן שמאחורי לשכת הקנצלר הישנה, צויד במקלט תת-קרקעי להגנה מפני הפצצות אוויריות. עובי תקרתו עמד על כמעט שני מטרים וחצי, ואחר כך עובתה התקרה במטר נוסף. שלוש שנים לאחר מכן, בזמן העבודות להקמת בניין לשכת הקנצלר החדשה של הרייך בתכנונו של אלברט שפּר, נבנו עוד מקלטים רחבי ידיים. בקומות המרתף של הבניין, לכל אורכו של פוֹסשטראסה, היו עכשיו יותר מתשעים תאי בטון, שחוברו לבונקר שמתחת לאולם המשתאות במסדרון תת-קרקעי באורך שמונים מטרים לערך.
קטסטרופת החורף, אסון התבוסה בשערי מוסקבה בחורף 1941, עוררה בהיטלר מחדש את חרדותיו. הוא סבר שאפילו מערכת הבונקרים הזאת, המסועפת כל כך, אינה טובה דיה. בזמן ההוא החזיקו צבאותיו בשטח עצום, מסטלינגרד עד להַמֶרפֶסט שבצפון נורווגיה, ומשם דרומה עד לטריפולי. אבל גם בכך לא היה די להפיג את חששותיו, וב-1942 הורה למשרדו של שפּר לתכנן עוד מבוך קטקומבות בעומק כמה מטרים נוספים. המבנה החדש חובר אל המקלט שמתחת לאולם המשתאות. מקלט זה, שנקרא מאז "פוֹרְבּונקר" - הבונקר העליון - הכיל מזנון לשימוש מקורביו של היטלר, כמה טרקלינים וחדרי ושינה, ועליהם נוספו מטבח וחדרי מגורים למשרתים - בסך הכול שישה-עשר חדרים. גדודים של פועלי בניין פלשו שוב לגן שמאחורי לשכת הקנצלר הישנה, אשר שפע עצים עתיקים ומשעולים שלווים. רק דורות מעטים לפני כן, הסופרת בֶּטינָה פון אַרנים כתבה אל גתה מהגן, שהיא נמצאת "כאן בגן העדן". עכשיו כרתו הבנאים את העצים, הביאו חומרי בנייה, מוטות ברזל ולוחות עץ, העמידו מכונות לערבול בטון והחלו בעבודה. בתחילת 1945 כבר כמעט נשלמה הקמתו של גוש הבטון המפלצתי שנועד להיות "הבונקר של הפיהרר" - הבונקר התחתון - ואילו עבודות הבנייה של המחסים ומגדלי השמירה נמשכו עוד ולא הסתיימו גם באפריל 1945.
במערכת הבונקרים שמתחת ללשכת הקנצלר החדשה נמצאו יחידות המגורים של אנשי פמלייתו של היטלר: מזכירו הכול יכול מרטין בּוֹרמַן; ראש המטה הכללי האחרון, גנרל הַנס קרבס, ושלישיו; השליש הראשי גנרל וילהלם בּוּרגדוֹרף; טייסו האישי של היטלר, גנרל הַנס בַּאוּר; וכן אס-אס-גרוּפֶּנפיהרר הרמן פֶגֶלַיין, קצין הקישור של הימלר במפקדת הפיהרר. עליהם נוספו אינספור קצינים אחרים, מזכירות, שומרים, שלישים, קשרים, שרטטי מפות ואנשי צוות אחרים. כמה מהחדרים הוכשרו לשמש בית חולים לשעת חירום, ואחרים היו למקום מקלט לנפגעי ההפצצות, לנשים הרות ולמאתיים ילדים כמעט. מספרם של אלה גדל מדי יום ביומו, עד שהצפיפות נעשתה בלתי נסבלת.
מדרגות לולייניות הוליכו מהבונקר העליון למטה אל "הבונקר של הפיהרר". ממדיו המדויקים של המבנה, בפרט עובי התקרה, אינם ידועים. אף על פי כן נערך אומדן שלהם. תחתית הבונקר, שהיתה עשויה מִשטחי בטון בעובי שני מטרים, נמצאה בעומק של כשנים-עשר מטר מתחת לגן לשכת הקנצלר. החלל האמצעי, שבו מוקמו שטחי אחסון ומתקני אספקה שונים, היה בגובה של כמעט שלושה מטרים. על סמך נתונים אלה הוערך עובייה הכולל של התקרה בארבעה מטרים לערך. קונרַד הַיידֶן, הביוגרף הראשון של היטלר, הגדיר כבר בתחילת שנות השלושים את יסוד אישיותו של הפיהרר - אותו שילוב של פתוס, רהב ותוקפנות - כ"רברבנות בזמן מנוסה". עכשיו, כשהיטלר נסוג לבונקר עמוק מתחת לפני הקרקע ולא חדל להמטיר משם סיסמאות ניצחון, החלו דבריו הבלתי נשכחים של היידן, שלפני כן נחשבו בעיני רבים להבלים, לעלות בקנה אחד עם המציאות.
"הבונקר של הפיהרר" הכיל כעשרים חדרים קטנים מרוהטים בצמצום. יוצא הדופן היחיד היה חדר ההמתנה, הפרוזדור שהוליך אל האגף האישי של היטלר: ציורים נתלו על קירותיו והובאו אליו ספסל ישיבה מרופד וכמה כורסאות ישנות. בסמוך אליו נמצא חדר ישיבות, שבו התקיימו הערכות המצב והישיבות הצבאיות. החדר, שגודלו לא עלה על ארבעה-עשר מטרים רבועים, היה צפוף ולא נוח; מסביב לשולחן המפות נדחקו כמה פעמים ביום ולמשך שעות ארוכות עד עשרים נוכחים.
גם שני חדריו הפרטיים של היטלר - חדר שינה וחדר עבודה ומגורים - רוהטו בצניעות. בחדר העבודה נתלה מעל לספה ציור טבע דומם של צייר הולנדי, ומעל לשולחן הכתיבה נשקף ממסגרת מעוגלת דיוקנו של פרידריך הגדול, פרי מכחולו של אנטון גראף. היטלר נהג לשבת אל מול הציור, דעתו פזורה עליו והוא שקוע בהרהורים, כאילו נתפס לשיחה אילמת עם המלך המת. ליד מיטתו בחדר השינה עמדה כספת שבה שמר את מסמכיו האישיים. באחת הפינות, כפי שהיה גם במפקדת השדה בסמוך לרַסטֶנבּוּרג שבפרוסיה המזרחית, עמד מְכל חמצן שנועד להפיג את חששו האינסופי מפני מחסור באוויר לנשימה - בייחוד אם יתקלקלו מנועי הדיזל, שסיפקו לבונקר אור, חימום ואוויר נקי.
מתקרות חדרי הבונקר השתלשלו נורות חשמל עירומות, שהאירו באור קר את פני יושביו, ובכך העצימו את התחושה שאלה משוטטים בארץ רפאים. בימים האחרונים למלחמה נפסקה לפעמים אספקת המים, וצחנה קשה התפשטה בחדרים מכיוונו של הבונקר העליון; בחלל האוויר עמד ריח הגזים שנפלטו ממנועי הדיזל המטרטרים בלי הפסקה, מעורב בריחות חריפים של שתן וזיעה. בכמה תעלות שהוליכו מים אל הבונקר התחתון נקוו שלוליות של שמן, ולמשך זמן מה היה צורך לקצוב את מי השתייה. כמה עדים תיארו את המועקה שהשרו תנאי החיים בין קירות הבטון, בדוחק המעיק ולאורן המלאכותי של הנורות. גבלס כתב ביומנו שנמנע ככל יכולתו מלשהות בחדרים אלה כדי לא ליפול טרף ל"אווירתם המדכדכת". יש אפוא טעמים טובים לחשוב שלתפאורה זו של מדורי שאול רחוקים היה חלק בהוראות ההזויות שנשלחו מכאן: גייסות רפאים נערכו להתקפות שמעולם לא מומשו, ויצאו לכתר את האויב בתנועת מלקחיים שהתקיימה רק בדמיונו של היטלר.