פתח דבר
אבי שמואל נולד בתל אביב בראשית שנות הארבעים וגדל בשכונה קשת יום בפאתי העיר. בילדותי הוא הִרבה לתאר לפניי את שנות ילדותו והתבגרותו, שחפפו לשנות המאבק למען הקמת מדינת ישראל ולשנותיה הראשונות של המדינה הצעירה. האזנתי לתיאוריו בשקיקה. אחד הדברים שחזרו לא אחת בדבריו על כיתתו בבית הספר היסודי נחרת בזיכרוני. שני דברים אפיינו את הכיתה, סיפר לי באותם הימים, האחד — שלרוב הילדים בכיתה לא היו סבים וסבות; זו הייתה השפעתה המרה של השואה על רבים מתושבי הארץ, הסביר. האחר — משפחותיהן הקטנות להדהים של חבריו לכיתה, ובהן הורים וילד אחד או שניים בלבד. מה פשר הדבר, תהה, מדוע נוצר וכיצד?
לאחר שנים, בלימודיי האקדמיים, בעת שפניתי לתחום של חקר נשים, מגדר ומשפחה, התחלתי לחקור את היישוב בהיבט של הילודה. אבי לא עִמנו זה כבר, אך לאחר שנים שהדהדה בי תהייתו, כעת באפשרותי לתת לה מענה מלומד.
אבי זרע בי לא רק את השאלות הללו כי אם גם את החיבה להיסטוריה. זכיתי שחיבה זו הייתה לי למקצוע ושפגשתי בדרך אנשים יקרים שליוו אותי, הדריכו אותי מקצועית ואישית ומילאו, ביודעים ושלא ביודעים, תפקיד גם בספר הזה. תקצר היריעה מלפרט כאן את כולם, אך תודתי העמוקה שלוחה להם. אני אסירת תודה למורתי ורבתי פרופ׳ מרגלית שילה, שהייתה לי הזכות להיות תלמידתה שעה שחשפה לפניי את העולם המופלא של ההיסטוריה של נשים ומגדר, התוותה לי את הדרך בנבכי המחקר והובילה אותי גם בשערי המחקר הזה. היא דגם לחיקוי בעבורי כחוקרת וכאדם, ואני מוקירה עד מאוד את חברותה. כל ששלי שלה הוא. אני מודה במיוחד גם לד״ר צבי צמרת ז"ל, שהאמין בי מראשית הדרך. תרומתו להתפתחותי כחוקרת גדולה וחורגת מהידע שהעתיר עליי. הספר הזה גם הוא תולדה של תמיכתו בי.
ראשיתו של המחקר, שפורסם תחילה באנגלית, התאפשרה בזכות תמיכת כמה גופים שהכירו בחשיבות המחקר ותמכו בו: ה־Israel Institute, קרן הזיכרון לתרבות יהודית ו־Hadassah-Brandeis Institute. ואילו אחריתו של המחקר המגולמת בספר הזה, הכולל חידושים ותוספות עדכניות, התאפשרה בזכות תמיכתם של פרופ׳ יעל שמש וד״ר איציק פס, מהמרכז לחקר האישה ביהדות על שם פניה גוטספלד־הלר, פרופ׳ יגאל לוין, ראש מכון ריבלין לחקר תולדות ארץ ישראל ויישובה, ולפרופ׳ איל רגב, בעל הקתדרה על שם ארוינג מוסקוביץ לחקר ארץ ישראל של המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה על שם מרטין (זוס); כולם מאוניברסיטת בר־אילן. תמיכתם יקרה לי מאוד מבחינות רבות.
אני מודה מקרב לב לעמיתיי ולעמיתותיי, לחבריי ולחברותיי במחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה ומחוצה לה, בעולם האקדמי ובמרחב הביתי שלי; לכל האנשים שהתעניינו במחקר הזה, ליוו אותו ותרמו לו בעצה טובה ובמידע רב־ערך — תקצר היריעה מלפרט את כל מי שהיה לי מקור לידע ולרעיונות (תודה מיוחדת לד״ר עמית דגן על ההברקות במשך השנים, ובהן שֵם הספר הזה), ובעיקר היו עבורי אנשי רֵעים להתרועע.
תודה מעומק הלב לסגל המִנהלי של המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר־אילן, בניצוחן של תמר מגן, חרות שוורץ וטלי שלוסברג, שאוזנן כרויה עבורי תמיד והן מקור לא אכזב לעידוד ולסיוע; לתלמידיי ותלמידותיי במשך השנים, שהיו לי בני שיח מרתקים לנושאי מחקריי, שהאירו לי צדדים נוספים, אני מודה להם על הזכות ללמד אותם, ולא פחות מכך — ללמוד מהם.
תודה גדולה שלוחה לצוות המיומן, היעיל ומאיר הפנים במכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות, ובראשו לסמדר רוטמן, האחראית להוצאת הספר לאור, לרוית דלויה ולרחל לב־הר האמונות על עריכת הלשון וההגהות, להדס בלום שערכה את המפתח, לספי סיני על עיצוב הגרפיקה של הספר והעטיפה, שהעבודה עִמן הייתה לא רק מקצועית ומועילה כי אם גם נעימה במיוחד. תודה מיוחדת לד״ר יעל פרידמן־לוי, שהיא גם גיסתי המוכשרת, שנרתמה למלאכת הכנת התרשימים השלובים בספר וגרמה לי להעמיק בניתוח הנתונים.
המחקר התאפשר בעיקר בזכות משפחתי האהובה, הגרעינית והמורחבת, שהיא העוגן של חיי. תודה עד אין קץ להוריי היקרים והאהובים, אבי שמואל ז״ל ואמי מירה תבל״א, שיצרו את הבית הנפלא שגדלתי בו, שהשרישו בי את אהבת העם ועברו והרעיפו עליי את מלוא האהבה וההערכה; לאחיי אביב ואוהד על הלב הרחב והפתוח המלווה אותי מינקות עד היום, על היושר, העצות ועל צחוק שאין שני לו; לאסף, אישי האהוב, השותף המלא בהורוּת שלנו, שתמך ללא סייג בדרכי המקצועית מראשיתה, על שהביא אותי להכרה ביכולותיי ובעת הצורך לחישוב מסלול מחדש.
זכיתי והתברכתי בילדיי האהובים עפרי, יפתח, תובל ואחינעם, אני מודה להם מעומק ליבי על המשמעות שהכניסו לחיי, על מנעד הרגשות שצימחו בי ועל האיזון התמידי שהם מעניקים לי מדי יום בניסיוני לשלב בין עולמות, ובעיקר על האהבה.
מבוא
השאלה הדמוגרפית בכלל וסוגיית הילודה וההפלות היזומות בפרט עולות תדיר על סדר היום הציבורי במדינות העולם ומעוררות ויכוח חברתי נוקב. מהצד האחד ניכר עיסוק מתמיד בירידה המתמשכת בילודה במדינות רבות, הליך הטומן בחובו משמעויות נרחבות לעתיד אוכלוסייתן1 ('סקנדינביה מתחננת לילדים';2 'העולם הולך ומזדקן',3 'הנסיגה בילודה מתפשטת ממדינה למדינה'4 זועקות כותרות מאמרים בתקשורת). מהצד האחר סוגיית ההפלות וההכשר החוקי שלהן עודנה נמנמצאת במוקד דיון חברתי, משפטי ופוליטי ומוסיפה לחולל סערה חברתית גם לאחר עשרות שנים של ויכוחים, מאבקים וחקיקות בנושא. כך ניכר למשל בשיח המתחולל מיוני 2022 בנוגע להחלטת בית המשפט העליון בארצות הברית, שהפכה החלטה תקדימית מלפני חמישים שנה והתירה למדינות בה לאסור על הפלות כמעט מיד. הסערה שסוגיות הילודה וההפלות מעוררות נובעת מכך שהן טומנות בחובן לא רק היבט חוקי ומשפטי כי אם גם היבט ריגוּשי ושאלות של מוסר, חירות, זכויות אדם ומעמדו של הפרט בחברה.
מדינת ישראל חריגה באקלים הזה, בשל היותה היחידה מהמדינות המפותחות שבה מצב הילודה מנוגד למגמות אלה, אולם מבט היסטורי לעבר הקרוב מלמד על מציאות שונה בתכלית מזו של ימינו. בכך מתמקד הספר, השופך אור על סוגיות עולמיות אלה בכלל ועל מדינת ישראל בפרט, מזווית היסטורית מקורית.
'כשבית המקדש היה קיים', כתב בשנת 1947 ד"ר זאב בנימין (וולפגנג) פון וייזל, רופא ועיתונאי, ממייסדי התנועה הרוויזיוניסטית ומפעיליה הבולטים, 'היה הכהן הגדול מתפלל בכל מוצאי יום כיפור בשביל עמו, ובתפילה זו התחנן לה' שהשנה הבאה תהיה שנה שאין אשה מאבדת בה את פרי בטנה. בשבילנו', טען אז, 'זוהי הבעיה הרצינית ביותר הנוגעת לעצם קיומנו, ושלא רק הכהן הגדול, כי אם כל אחד מאתנו — כל איש יהודי וכל אשה יהודיה — צריך להתפלל שקללת ההפלה המלאכותית [...] תוסר מעלינו'.5 בדברים אלה ביטא את מחאתו על תופעת ההפלות היזומות שנעשו מבחירה והיו הסיבה העיקרית למיעוט הילודה אשר אפיינה את החברה היהודית בארץ בתקופת המנדט הבריטי, קרי היישוב, ערב הקמת מדינת ישראל, ונמשך גם בעשור הבא.
'ישראל היא מדינה משוגעת, לפחות בכל הקשור בילודה', כך נפתחה אחת הכתבות העוסקות בילודה בישראל בשנת 2019. נושא זה מעסיק את השיח הציבורי בישראל.6 להבדיל מתקופת היישוב, שאז אפיין את החברה מיעוט ילודה, בחברה הישראלית בת זמננו הפריון והילודה הם מהגבוהים בעולם המערבי. 'ישראל היא עוף מוזר' בתחום הפריון והילודה, מציין וינקלר במחקרו לנוכח שיעור הפריון בישראל, הגבוה ביותר מכלל המדינות המתועשות, ומאחר שישראל ממשיכה לעודד את הפריון על אף מציאות של מחסור בדיור ועוד.7 שיעור הפריון הכולל בישראל נכון לשנת 2019 היה 3.1 ילדים לאישה; הנתון הגבוה ביותר במדינות ה־OECD (לאישה בישראל ילד אחד יותר מהממוצע במדינות הללו) ואף ממרבית המדינות המתפתחות.8 למעשה, ברוב מדינות העולם (למעט אפריקה), הילודה בנסיגה מתמשכת, וישראל בולטת בחריגותה.9
נתון גבוה זה מעניין במיוחד משום שהוא נובע לא רק מהנטייה לילודה רבה בקרב המגזרים המסורתיים בישראל, ובראשם המגזר החרדי10 והחברה הערבית (אם כי בעשורים האחרונים הצטמצם בה הפריון11), אלא גם מעלייה בפריון באוכלוסייה החילונית המבוססת ומילודה גבוהה יחסית בקרב נשים משכילות, מבוססות וחילוניות בישראל. תופעות אלה אינן מתיישבות עם המתרחש במדינות המפותחות.12
העוסקים בחקר התופעה מנסים להסביר את חריגותה, אגב דיון במאפיינים הייחודיים של החברה היהודית בישראל, ובמרכזם אמונה דתית, ובייחוד הציווי הדתי 'פרו ורבו'. לדעת חוקרים אחרים, הסבר זה אינו מניח את הדעת, בין היתר בשל מבט משווה לילודה הפחותה בקרב יהודים דתיים במדינות מערביות. לדבריהם, הקשר בין דתיות לפריון גבוה מבוסס על זהות ועל השתייכות, ולא על ציווי דתי.13 הסברים אחרים מציינים את ההיבטים האלה: מוצא עדתי, תודעה לאומית והתגייסות לאומית ותרבותית של יהודי הארץ למען התעצמות דמוגרפית, בייחוד בשל המאבק הלאומי המקומי (מעמד הביניים בחברה היהודית מתואר במקור הנזכר בהערה 9: 'חברה שעדיין רואה בילדים חלק מהפרויקט הלאומי'), וכן נטען: 'משפחות חזקות רוצות עוד ילדים מסיבות קהילתיות ושל מורשת'.14 למורשת זו אפשר להתייחס גם במובן של קדושת המשפחה בחברה היהודית ושל מסורת של שאיפה לפריון גבוה. השפעה על הפריון ועל הילודה מיוחסת גם למדיניות לעידוד הילודה מטעם הממסד, שניכרת למשל בקצבאות ילדים.15 הקושי להצביע על סיבה חד־משמעית תורם לתעלומה סביב התופעה.
אנסון ומאיר גורסים כי שורשי הפריון הגבוה בישראל הם תוצר של המצב הייחודי של המדינה והתנאים המיוחדים של החיים בה. במילים אחרות, לדבריהם, האתוס הלאומי ומקומה הגאו־פוליטי של ישראל מגבירים את שיעור הילודה (מספר הנולדים לעומת מספר התושבים באוכלוסייה).16 טענה זו מרתקת במיוחד בשל ממצאי המחקר המובאים בספר, המציגים תמונה שונה בתכלית.
ייחודיות התופעה העכשווית מתעצמת אפוא בעקבות הפניית המבט לאחור, אל הילודה ביישוב בבשנות המנדט הבריטי ובמדינה בראשיתה, שדפוסיה היו שונים בתכלית מן המציאות בת ימינו. מאחר שהכרת ההיסטוריה מספקת נקודת מבט חשובה להבנת המציאות העכשווית, בספר זה לא רק אחשוף את תופעות העבר המרתקות בהקשר זה, כי אם גם אעלה נקודות למחשבה בנוגע להבנת ההווה בישראל.
הכמיהה העכשווית של נשים ישראליות היא לשלושה-ארבעה ילדים.17 'האשה בארץ רוצה בילדים',18 כתבה בשנת 1933 ליליה בסביץ מקיבוץ עין חרוד, ממנהיגות תנועת הפועלות, חברת מערכת דבר הפועלת, שעסקה רבות בקידום מעמד האישה ביישוב ובתנועה הקיבוצית.19 לכאורה שאיפה אישית זו של נשים הייתה אמורה להתעצם ולהתבטא הלכה למעשה בשנות המנדט הבריטי, שהיו שיאו של המאבק הלאומי להקמת מדינה, בשל הצרכים הלאומיים של השעה, שכן יצירת רוב יהודי בארץ במגמה להביא להקמת מדינה יהודית הייתה שאיפה ראשונה במעלה בציונות,20 ומתוך כך הוקנתה חשיבות רבה לילודה. אולם על אף היות הילודה צו לאומי, היישוב התאפיין בירידה בשיעור ילודה נמוך. תופעה זו עוררה דאגה לאומית בשל הריבוי הטבעי הגבוה בקרב ערביי הארץ. מניעת הריונות, ובעיקר הפלות מבחירה, אשר שכיחותן באותן שנים הייתה גבוהה במיוחד, היו אחת הסיבות העיקריות לירידה בילודה ביישוב ואף במדינה בראשיתה, והן ניצבו במוקד השיח הציבורי בתקופה הנדונה, גם כחלק מן הניסיון להיאבק בתופעה.
שנות השלטון הבריטי המנדטורי, שבחסותו התפתח היישוב היהודי והיה למדינה בדרך, והעשור הראשון של מדינת ישראל היו שנים מעצבות של החברה הישראלית, ובהן ניכרו מפגשים מורכבים בין ערכים סותרים ומגמות מנוגדות; בין השאיפה ליצור רוב יהודי ולהגביר את הילודה מצד אחד ובין הרצון לעצב חברה חדשה בעלת מאפיינים מערביים־מודרניים שניכרו בין היתר בהגבלת הילודה מצד אחר; בין קהילות מהגרים שונות שאחזו במגוון השקפות וערכים, מוסכמות ומנהגים; בין הגשמת המטרות הלאומיות למימוש צורכי הפרט. מפגשים אלה יצרו סתירות ועימותים; ואלה צמחו והתפתחו על קרקע המציאות המקומית המורכבת, שתבעה התמודדות ייחודית. תקופה זו הייתה אפוא מצע למהלכים מנוגדים: לשאיפה להביא ילדים לאומה מצד אחד ולניסיונות להגביל את הילודה מצד אחר; להפלות שנקטו רבות כדי להימנע מלידה מצד אחד ולמאבק בתופעה מצד אחר. מורכבות זו — פרי המפגש בין תפיסות לאומיות, דתיות, חברתיות ותרבותיות; בין הלכי רוח מערביים למציאות מקומית — עיצבה את דיוקנו של היישוב ושל המדינה בראשיתה.
המשך הפרק בספר המלא
