``המרכז החברתי של חייה היה בפרות, ולא בציור. בשיחה חופשית ידעה אמנם לפתח מערכת תפיסות בניגוד לאופנות המקובלות, והיה אפילו איזה זעם בפסילתה של כל `פוזה` אמנותית חולפת, בשלילתה של העמדת פנים `מודרניסטית` אבל מעולם לא היה לה הציור נושא בעל חיוניות ועמוס איכפתיות כמו הספרות. ואז התעורר מחדש הצליל. ציירה - הטובים בציוריה נוצרו בראשית אותה תקופה. היא כתבה הרבה, מילאה מחברות, כתבה וגנזה, היססה והוסיפה לכתוב``. מתוך הקדמתו של משה שמיר לספר זה צלה בינדר ציוותה את כל עזבונה ל``מוסד אלתרמן`` עם מותה נתגלה בביתה אוצר לא נדלה של ציורים, שהפתיע את כל רואיו ברמתו, בייחודו ובהיקפו. חלקם הוצגו בראשית 1989 בגלריה ``גלאי``, בתערוכה שמשכה המונים והוארכה לפי בקשת הציבור מעבר למתוכנן. בספר זה אנו מביאים משהו מרישומיה, וכמה שירים. אין באלה כדי למצות את מלוא יצירתה של בינדר.