“תמיד חשבתי ששחור הוא יפה וזה התחיל אצלי די מזמן. כבר כשהייתי בגן הילדים היתה לי חברה ילדה שחורה, בתו של שגריר אפריקאי בארץ וכנראה שכבר אז היה לי טעם טוב. השנים חלפו ואחד הטיולים הראשונים אליהם יצאתי אחרי הצבא היה טיול ספארי לקניה. בהמשך טיילתי גם בדרום אפריקה ( מדינה מיוסרת לגמרי) אבל בסך הכל יש לי עוד הרבה מה להשלים ביבשת השחורה.

לא כולם אוהבים את אפריקה אך על אוהביה, היא מהלכת קסם ממש. "יש בה משהו שמשכיח את כל צער ומעורר תחושה ששתית חצי בקבוק שמפניה – בעבוע שממלא את כולך בהכרת תודה על היותך בחיים", כך כתבה איסק דינסן (היא קארן בליקסן) בספרה ואני יכול כמובן להסכים עמה. אחרים יראו בה לבטח יבשת אפלה ואלימה ואני בטוח שגם לכך יש סיבות טובות.

הספר, כשמו כן הוא: אסופה של זכרונות מתקופת שהותה הארוכה של בליקסן בקניה (17 שנה). היא כותבת על חוויותיה עם בני השבטים המקומיים (בעקר שבט הקיקויו), יחסם של הילידים לזרים, על הרגלי הציד שלהם, על ענייני דתות, הריקודים, הפולחן, על תקופות הבצורת, על גידולי הקפה בחווה שלה, מה עושים באפריקה כשיש ליקוי לבנה, מה ההבדל בין צדק אירופי לצדק אפריקאי, מה קורה כשיש רעידת אדמה ועוד מגוון רחב של נושאים.

אם אתם נמנים על אוהביה של אפריקה או חושבים שאתם כאלו, הספר הזה בשבילכם. אם הדברים האלו לא ממש מדברים אליכם, וותרו, מה גם שזהו לא בדיוק ספר עלילתי. הסרט אגב, היה נפלא.”