ביום ה`, כ"ח באדר ב` התשנ"ה, שלושים במארס 1995, הסתיים מסע הייסורים של משפחתי ונקבע יום הלווייתי לשעה ארבע אחרי הצהריים בחלקה הצבאית בקריית שאול. שנה קודם לכן, ב‑1994, בא אלינו שאול, חבר של אבי. הוא חזר בדיוק מטיול בבית‑הקברות של החטיבה שלהם בקריית ענבים וישב והילל את יופיו. הוא ואבי שתו מהג`ק דניאלס שאבי מתהדר בו שהוא הכי טוב, הכי יקר והכי גברי, ותיארו בהתלהבות את המצבות, איך הן מסודרות בשורות במורדות הגבעה ואיך הן מוצלות בעצים שצמחו מאז, ובמערכת הסטריאו שר להם מישהו את כשנמות יקברו אותנו בהרי בּאבּ אל וואד, ומצא‑חן בעיני שצעירים שרו על איפה הם ימותו.
שאלתי את החבר של אבי אם הוא זוכר איך אבא שלי החטיא את סחבּק והרג את הילד במקום את החבר, וסחבּק, שהחזיק את כוס הג`ק דניאלס בידו, חשב רגע ואמר, איך אני אזכור? הכול היה מוות. זו היתה מלחמה ואנשים נהרגו. ערבי אחד פחות, ערבי אחד יותר, מה זה כל‑כך חשוב? אילו הם היו מנצחים היינו כולנו משופדים.
נסעתי לקריית ענבים. עמק קטן. מוצל. על גבי מצבה קטנה בתוך מסגרת מברזל חלוד, מעט חבוי, ראיתי תצלום של נער חמד צעיר ולידו כד של פרחים נבולים. נגעתי בפרחים. הם התפוררו. על המצבות כתובים השמות וליד השמות נחרט הגיל שלהם: שמונה‑עשרה, תשע‑עשרה, עשרים. נסעתי לנחלת יצחק ועמדתי מול מצבות של אלמונים, ובבית‑הקברות הישן של תל‑אביב מצאתי את הגלמודים. הכינוי "גלמוד" למישהו שגם היה גלמוד וגם מת ושאין יודעים מי היה, שבר את הלב הקר שלי, כי גלמוד זו מלה חזקה. מי אתה, גלמוד שלי? למה באת לארץ הזאת להיקבר במלחמות? מנין באת? התגעגעתי אליו. מעולם לא התגעגעתי אל מישהו חי.
מבית‑הקברות הלכתי לפינת טרומפלדור ונכנסתי לבית‑קפה והתיישבתי. הזמנתי קפה הפוך. בשולחן הסמוך ישב מולי אדם מבוגר שקרא עיתון. הוא זקף את ראשו, והביט בי ואמר, הגעתְ מבית‑הקברות! לא שאל, אמר. אמרתי, באתי משם. אמר שלשם באים אבל לא חוזרים אלא מתים. אמרתי, קבורים שם גלמודים שלא ידעו שמתו גלמודים. אמר, שמי ד"ר שטיין, רופא עיניים, ואף אחד לא חזר מהצד השני להגיד איך זה, לא היית רוצה לדעת איך את מתה? אמרתי שאני עדיין לא. אמר, אבל בסוף כולם מתים. את יודעת שברגע זה חיים בעולם יותר אנשים מאלה שחיו בו כל השנים יחד? אמרתי, לא, ואמרתי לו את שמי. אמר, זה מתמטיקה. כל רגע יותר מאשר כל הדורות יחד. זה לא מבהיל? אמרתי, כן. אמר, אם תצטרכי טיפול עיניים תבואי, המשרד שלי ממול, ואני הכרתי את אבא שלך, היינו יחד באיזה מקום, לא זוכר איפה. אמרתי שמישהו אמר שחזר מהצד השני ושאלו אותו אם ראה את אלוהים והוא אמר כן, קודם כול, היא כושית. אמר, חבל שלא יודעים את המוות, וחזר לקרוא. וככה בעצם מתחיל הסיפור שלי.
אני, בגיל שתים‑עשרה היו לי אהובים שקטפתי מספרי הזיכרון שאבי הניח על מדף הנופלים, כפי שקרא לו. קראתי את הספרים, וכל מת שקראתי עליו אהבתי אותו, כי היה יפה וטהור ואת כולם נֹאהב ולנצח זכור נא את שמותינו; אבל אפילו אבי, עם כל המדף של ספרי המתים שלו וההקדשות של המשפחות, אינו זוכר את שמות רוב המתים שרשמתי בשבילו על נייר צהוב בעט האדום שקנה לי באחת מנסיעותיו. הוא מדבר עליהם בלילות שבת עם חבריו בחצר ביתנו, סביב מדורה קטנה. הם שרים שירים מהימים הגדולים שלהם, אבל אבא שלי בקושי זוכר בעל‑פה עשרה שמות.
בחורף הם יושבים על השטיח בסלון, שטיח ענק, מאפגניסטן, עשרת‑אלפים דולר, בצד אח חשמלית בתוך כוך בקיר ובתוכה פלסטיק זוהר כמו עצים בוערים מאש - אף‑על‑פי שזה רק מכשיר חשמלי משוודיה. כולם מביטים באש ושרים, האש מפצחת זרדים בדממה.
קראתי ספרים עם סופים עצובים וגיליתי בספרים של אבי איך המתים במלחמות היו תמיד הכי טובים. שנאתי את הגוף שלי הרזה. כמה שלא אכלתי, לא העליתי גרם. נער שהכרתי מכיתה י"ב הביט בי פעם שעה ארוכה על גבעת הנרקיסים ליד הפרדס האחרון שעוד נותר אז ברמת השרון, ואמר שבעיניים שלי רואים בוז שקט, נוכחות עוינת אך לא מרוּגשת. מייד רציתי להיות זונה, כי חשבתי שזה יהיה נכון למה שאמר. אבל רציתי למות יותר מאשר להיות זונה. שנאתי את העור שלי המתאדם בשמש ואת הנמשים. את השפתיים שלי. לא היו לי כשרונות גדולים. לא הייתי מחוננת. הייתי יפה בדיוק כמו ששבעים אחוזים מהבחורות הצעירות יפות. הרוב הגדול הן פתיות. מעטות מהן עמוקות וחכמות מן הגברים. אנחנו הצעירות כמעט תמיד יפות. אחרי כן אנחנו נזדקן, לא נוכל להוליד עוד והטבע יזנח אותנו. גבר יכול להוליד בן מאה, אשה גומרת מהר. לכן אנחנו מוכנות להזיל תינוקות מן ההתחלה, והכול אצלנו הדוק, חלק. מפוסל. העור מתוח. הפנים טריות. מכונות מוכנות להמלטה.
יש בי הכוח שיש למעט נשים לא לאהוב, אבל גם היכולת לא להשתמש בכוח הזה. לא רציתי להרע לאיש. נמאס לי להיות מוקפת עולם של אהבות והתאהבויות. ניסיתי לצאת את העולם ולהיות טובה כמו הטובים שמתו לאבי וכמו שני חצאי האחים המתים שלי. זה לא היה קשה. חתכתי את הוורידים. רחצתי ידיים וחתכתי בסכין החד שאמא שלי החזיקה במטבח לחתוך בו את הפלחים הכי דקים מעגבניות‑תמר שאהבה, וראיתי איך הדם היפה שלי ניתז שחור ובלעתי כדורים מהאוצר הבלום שמקבל אבי מ"טבע" כי יש לו מניות שם. אמי הקדימה לחזור הביתה, ראתה את הדם, ואמרה - ומצחיק, כי זה מה שחשבתי שתגיד - אה, הנה שוב! והזמינה אמבולנס מבית‑חולים מאיר. הכניסו לי זונדה לאף, רוקנו אותי, אמרו, איזה מזל שהגיעה בזמן, ושם, בטיפול נמרץ, ראיתי את המוות ליד הריסים ושום מנהרה לא היתה שם ושום אור נעים בקצה, לא קסם, לא שלווה אלוהית, לא שכבתי בשורה יפה ואוהבת את עמה וארצה; לא יצאתי מגופי, לא הרגשתי שאני נוסעת לאיזה מחוז מסתורי. סתם לא‑כלום וסחרחורת.
גם ידעתי שזאת לא אבידה כל‑כך גדולה. לא אהבתי את אמי יותר מאשר קודם ולא נהייתי הכי טובה והכי יפה, וסתם שחיתי בתוך נוזל סמיך לעבר שום‑מקום. ודווקא אז, עם הזונדה, רגע שייחלתי לו מאז שהייתי בת תשע, ממש לא נבהלתי, אבל תפשׂתי בעצב שאני לא רוצה למות אלא להיות מתה. מה שאז לא ידעתי להסביר. האחות גחנה מעלי, נראתה במטושטש כאילו באמת נבהלה, ואמרתי לה שאלוהים החליט להוריד מבול על העולם והמוסלמים צמו והנוצרים התפללו והרבי שאל את השליח מה יהיה גובה פני המים והשליח אמר שמונים מטר והרבי אמר, יהיה קשה לחיות מתחת לשמונים מטר מים. האחות לא הבינה איך אני כמעט מתה ומספרת משהו שנשמע כמו בדיחה שבין כה וכה לא הבינה. שמעתי אותה אומרת, המשוגעת הקטנה חושבת שני דברים, שעל הדלת מודבקת מזוזה ושרבי יוכל להחזיק אותי מתחת לשמונים מטר מים.
הרופאים עשו את מה שלימדו אותם לעשות והחיו אותי. אין נעדרת, חברים.