“עובר אורח ברחובותיה של עיר מודרנית כמו תל אביב יתקשה לעיתים קרובות להבין את שרואות עיניו. הבתים הרבועים והתכליתיים לכאורה מהווים לרוב מעין רקע או תפאורה לחיי הכרך. מי שנבר מעט בהיסטוריה המודרנית של הארכיטקטורה, שספרו זה של בנהם מציג אותה יפה, יוכל להשתומם מעט פחות משיוגד לו כי מאחורי בניין רבוע, כמו רוב בנייניה של תל אביב, מסתתרת אידיאולוגיה, ולא רק תכליתיות.

שהרי בימינו ניתן להוציא אל הפועל כמעט כל צורה, לא כל שכן את הסגנון האירופאי הקלאסי כגודמאת פריז או וינה. אך אפילו באירופה עצמה כבר לא בונים באותו סגנון יותר ממאה שנה. מדוע? אם הסגנון האירופאי הקלאסי הוא הדגם האידיאלי ליופי (כפי שאולי רבים יחשבו) מדוע הבניינים שנבנים היום בכל רחבי העולם הם רבועים ונטולי ״קישוט״. מדוע לא ממשיכים לבנות את מה שנחשב יפה?

התשובה אינה מחיר אלא תפישת עולם. בנהם מראה בספרו כיצד עם עליית הטכנולוגיה בתחומים כמו התחבורה והתעופה בסוף המאה ה-19, מצאה את עצמה הארכיטקטורה ״לפתע״ בעולם חדש מופלא – עולם של מהירות, תכליתיות ושאון מכונות. מכאן נוצר משבר רגשי ומהפכה - שהייתה לאחת מאבני היסוד של האומנות, העיצוב והארכיטקטורה מאז ועד עתה.

כמו אידיאולוגיות מודרניסטיות רבות – גם הארכיטקטורה של אותה תקופה ביקשה להרוס את העולם הקודם ולבנות על הריסותיו עולם חדש (לא רק באופן מטאפורי, לה-קורבוזייה רצה להרוס ממש את פריז הקלאסית), בעל אסתטיקה שמחקה במובנים רבים את הטכניקה החדשה, לא רק מבחינה תכליתית אלא צורנית. ומכאן המשפטים המפורסמים של אבות הארכיטקטורה המודרנית: צורה עוקבת תכלית (form follows function), הקישוט הוא פשע, פחות הוא יותר (less is more) ועוד, משפטים שכולם חיים היום לפיהם ובתוכם.”