“"בעיה פילוסופית אמתית יש רק אחת -ההתאבדות" כך טוען אלבר קאמי בפתח מסתו המפורסמת 'המיתוס של סיזיפוס'. לאחר שהאדם מכיר באבסורדיות של החיים, חוסר ההיגיון המשווע הכרוך בהם, הוא ניצב בפרשת דרכים: להתאבד או להישאר. ואם בוחר האדם להישאר, מדוע נשאר? מה יוצא לו לאדם, שחייו משולים ובצדק לאותו גלגול סיזיפי של אבן כבירה שתתגלגל בחזרה ברגע שתגיע איתה אל קצה ההר? התשובה של יובל שמעוני היא בטויה העז של מסקנתו של קאמי : "השמחה האבסורדית היא האמנות"
הרי מהם החיים עצמם אם לא אוסף של פרטים קטנים המתרחשים במקרה בתוך חדר בו כל אחד מאיתנו מנסה לצאת ממנו? בו לפעמים, ואם התמזל מזלך, נפתחת לפתע הדלת ונכנס מישהו ומשנה לך את החיים, מרחיב לך את החדר, משבח את הנשימה. התוצאה לעולם לא תהיה יציאה מאותו חדר, אלא חומר שבידיים אמונות יהפוך לאמנות, יהפוך לאושר.
"אפילו האומללים הכי גדולים והמיואשים שהתייאשו מהכול, מקבלים בסוף איזה סיכוי לאושר: לא רק לאנשים האלה שכאן, אלא כולם בעולם, לכולם הוא ניתן, הסיכוי הזה, לכל המכוערים והעניים והזקנים והגלמודים והעריריים, לאחותה שמחפשת על הגג שלה חתן, ולה עצמה שעוד לא אהבה פעם אחת עד הסוף, וגם להוריהן שאהבתם כבר התמרטטה כמו תמונות החתונה באלבום; ושלפעמים, בכל מיני מקומות לא צפויים וברגעים שאי אפשר לשער כלל, די בנגיעה קטנטנה, לא של ה' צבאות, אלה של הדבר ההוא שקוראים לו חיים; ושאלה, החיים, לא היו מה שהסבירו להם בשיעורי הביולוגיה, כשבחנו רקמות במיקרוסקופ והגדירו צמחים וחד תאים ואלמוגים, אלה היו פשוט כל דבר מן הדברים שמסביב כל מה ששומעים או מריחים או נוגעים בו או טועמים: שתי עוגות הגבינה ההן שהמלצרית הניחה על השולחן, צליל הקופה הרושמת, קולות האנשים במעבר, אניצי הצמר של הסוודר, הראש המוכי הקטנטן שעכשיו בצבץ מכיס הדובון, עשן הסיגריה שעדיין הסתלסל מן השולחן האחר"(עמ' 26)
יכולתי לוותר על סגור המירכאות וציון מספר העמוד. מה הייתם מוסיפים?
שלושה חלקים, עומדים עצמאית אך קשורים בעבותות העשייה האמנותית, בספר הלא פשוט לקריאה הזה, שעומד בשורה אחת עם יצירות המופת של עולם הספרות.
בחלקו הראשון, "המנורה", שמונה חיילים עמלים בחדר קטן בבסיס צה"ל על סרט הדרכה לטירונים. סיפורם מפוצל לשלוש מסגרות מבנה, בראיה קולנועית-ספרותית חדה: חוקר משטרה הצופה בתיעוד הווידאו של שמונת החיילים הטורחים על הכנת סרט ההדרכה המיותר (הרי "אדם בער שם הלילה"); תהליך עשיית הסרט הנתון בתיאור יבשושי, מרוחק, ציני, המזכיר תסריט קולנועי; עולמם הפנימי של שמונת החיילים, זרם תודעה מרהיב ביופיו המורכב משברי מחשבות, קרעי חלומות, שאיפות שבורות, כמיהות ויאוש. שמונה חיילים בחדר וכל חייל בחדר משל עצמו: "כמו ביציאה מאולם קולנוע קטן באמצע הסרטון החובבני שהוקרן בו; כמו בתוך כילה; כמו בתא טלפון ששפופרתו פולטת את כל המולת המעונות; כמו במרתף שיושבים בעומקו ברכיים מול ברכיים מתחת לכל סוליות העוברים והשבים; כמו באולם חתונות שמועטים מוזמניו אבל כולו מלא בטרטורי אופנועים; כמו בשירותים של פאב; כמו במגרש ריק ששלושה גורי חתולים רזים גודשים אותו" (עמ' 261)
איך נראה החדר שלכם אם הייתי מוותר על סגור המירכאות וציון מספר העמוד?
בחלקו השני, "המגירה", סטודנט לאמנות מוביל שלושה חסרי בית: נווד זקן ושתי יצאניות אל חדר מתים כדי שישמשו מודל להעתק יצירה מתקופת הרנסנס 'הקינה על מות ישו'. גם כאן עשיית האמנות היא ביטוי פרטי החיים היבשים, המייאשים, האבסורדיים של הסטודנט המבקש להתעלות על חבריו ללימודים, של הנווד הזקן שהסכים לבוא בתנאי שיסופק לו בקבוק יין אחד לשעה, של היצאנית שהסכימה בעבור מנה גדול של המבורגר, צ'יפס מוגדל וכוס שתייה ענקית במקדונלד'ס, של הזונה המבוגרת שהסכימה לבוא בלא תמורה כי נמאס לה לעמוד ("זה אותו דבר אנחנו והמורות כל היום על הרגליים. אחת עם רגליים כאלו , תכף תדע שהיא זונה או מורה" עמ' 299) אבל לבסוף מתעקשת על בקבוק יין בוז'ולה. הוא יצייר, הם ישמשו מודל. ארבעה אנשים בחדר וכל אחד בחדר משלו. למעט אותה גוויה זקנה המוטלת במגירה.
ב"הכס", החלק השלישי והקצר, המזכיר סיפור של בורחס, נתיני ממלכה שלמה מקימים אנדרטה, מעין מגדל בבל מרהיב, לאלם הואן שבחסדו ניצחו במלחמה. ברקע הדברים המובאים במעין דיאלוג משונה של חוקרי ממלכות מודרניים, נחשף עולם אגדי בו יצירת האמנות היא החיים עצמם. ביטויה המוחלט, הטוטלי שבחלוף השנים נשאר ממנה גרגר אבק, אבל חשיפתה היא יצירת אמנות נוספת.
"בעיה פילוסופית אמתית יש רק אחת -ההתאבדות" כתב קאמי, "אם יוליסס לא ראוי לקריאה, החיים אינם ראויים לחיותם" טען ג'ויס על יצירתו המפורסמת.
פרשת דרכים, שאלה ותשובה.
עכשיו תורכם.”
