האישה היפה, שחורת השיער וירוקת העיניים, הייתה שרועה על המיטה בדירתה בווילנה. גופה רעד מייאוש ומכעס אין אונים. היא כבשה את ראשה בכר והרטיבה אותו בדמעותיה.
מאז נישואיה, זו לא הייתה הפעם הראשונה שבכתה.
בחדר הסמוך אסף בעלה חלקי לבוש מארון הבגדים ותחב אותם למזוודה. אחר כך הניח שם גם כמה ספרים, מחברות וכלי כתיבה. הוא היה גבר גבוה, צנום וחיוור, שעיניו בערו באש של אנשים שאינם מוצאים מנוחה לעצמם. בתנועה מהירה סגר את מכסה המזוודה ונכנס אל החדר שממנו עלה קול בכייה של אשתו.
"למה את בוכה?" שאל כאילו לא ידע, כאילו לא ראה אותה כך כל אימת שעמד לנסוע.
היא לא השיבה.
"מתי כבר תביני שאין לי ברירה?"
הוא ניסה ללטף את שיערה אבל היא דחתה את ידו בתנועה נמרצת.
"את לא אומרת לי שלום?"
בכייה גאה ביתר שאת.
"להתראות," אמר, סב על עקביו, ויצא מן הבית.
הוא אהב אותה והיא אהבה אותו ושניהם רוו אושר כמעט מכל רגע שהיו יחד, אבל משהו חשוב יותר חצץ בינו לבינה בשנים האחרונות, כמו חומת אבן גבוהה. יותר מן ההנאה והאהבה שהבטיחו לו החיים לצידה של אשתו המסורה, היה לו רצון עז להגשים חלום, משאת נפש שמבחינתו לא הייתה גדולה ממנה. למענה הקדיש את מרבית עיתותיו לנסיעות ברחבי העולם שעה שאשתו נשארה תמיד בבית. לפעמים, היה שב אליה לביקור קצר אחרי שבועות, לפעמים כעבור חודשים. הוא כתב לה מכתבי אהבה אבל זה לא הספיק לה.
"אני רוצה אותך, רוצה שתהיה איתי, רוצה לחבק ולנשק אותך," אמרה לו באחד משהיותיו הקצרות בבית, "אני לא רוצה לחיות איתך דרך הדואר."
הוא הבין ללבה, אבל רצה שגם היא תבין שפעלו, פגישותיו עם הוגי דעות ומנהיגים נלהבים כמותו, נאומיו בכנסים רבי משתתפים, הוויכוחים לוהטים שניהל עם יריבים מושבעים, המאמרים שכתב להפצת תורתו, רק הם היו תמצית חייו, תכלית קיומו עלי אדמות. הוא היה סוציאליסט וציוני נלהב שרצה לשלב את שני הזרמים האלה במשטר של מעמד הפועלים שיוקם במדינה יהודית בארץ ישראל. בכל אשר עשה ראה שליחות קדושה, שאין לה תחליף. ובבית בווילנה, שממנו נעדר יותר משהתגורר בו, שילמה אשתו את מחיר היעדרו - בבדידותה, בלבה השבור, במחלותיה שהפילו אותה תכופות למשכב.
ליובה בורוכוב (מלצר) זכרה בגעגועים ימים טובים מאלה. היא גדלה במשפחת רבנים מבוססת, למדה שפות באוניברסיטת מוסקבה והייתה שם תלמידה מצטיינת. הוריה טיפחוה כנסיכה, הרעיפו עליה שפע של אהבה ונתנו את ברכתם לקשר שהתפתח במהירות בינה לבין דב בר בורוכוב, שאותו פגשה באסיפה ציונית. בורוכוב היה בן למשפחת משכילים המקורבת לחובבי ציון. כשהיה בן שש עשרה, התרועע עם משתתפי הקונגרס הציוני הראשון בבזל ורבים מהם התרשמו מהתלהבותו ומשיחותיו איתם.
ליובה נישאה לו בהיותה בת עשרים ושתיים. הוא היה מבוגר ממנה בשבע שנים. לאחר נישואיהם יצאו לירח דבש, שהיה קצר מדי לטעמה. מיד אחר כך נסע בעלה לפגישות עם מנהיגים ציונים בציריך וחזר כעבור שבועיים. היא רצתה להאמין שיישאר בבית ככל בעל אחר, אבל הוא נסע שוב ושוב והיא הושלכה בכל פעם לתהום של מרה שחורה. מעומק צערה כתבה לו:
אהה, כמה יגון גורר רגש זה, רגש האהבה. נפשות עלם ועלמה יוצאות זו לזו. אהבה הדדית, התקשרות. דרים יחד, מתפתחים, לומדים לחיות, עולים במעלות הרוח. אולם הם שני יצורים שונים מאוד. על פי רוב אינם דומים כלל זה לזה. ייסורים, מדנים, טרגדיה, לא לדור יחד. מתי ישתנו הדברים האלה? לאהוב יחד, מתי יהיה זה בגדר האפשרות?
במכתביה הביעה את רצונה להביא ילד לאוויר העולם. מרחוק, הבהיר לה בעלה שזהו רעיון רע. הוא כתב לה:
אישה פתיה, לידת ילד גוררת שינוי גמור ביחסים שבין בני הזוג. לפני כן האישה היא כמו תינוקת לאיש. הוא מציף אותה בים של רוך, שומר אותה כאוצר. ואילו אחרי בוא הילד מעבירים שני ההורים חלק מאהבתם אל הרך הנולד – והיחסים ביניהם נעשים חמים פחות.
אבל ליובה לא ויתרה. בביקוריו הקצרים בבית, התחננה בפניו, בכתה, הסתגרה בחדרה ימים שלמים, עד שהתרצה בעל כורחו. כשהייתה בת שלושים ואחת הרתה ללדת, אבל כאשר הגיעה שעתו של הוולד לצאת לאוויר העולם, אביו לא היה לצדה. ה-12 בספטמבר 1912 היה אחד הימים הקשים בחייה של ליובה בורוכוב. לבדה, ללא בעל שיתמוך בה, התפתלה שבע שעות בכאבים עד שיצאה בתה לאוויר העולם. היא כתבה לבעלה שהחליטה לקרוא לבתה שושנה. "מי ייתן והשושן החדש שפרח בגנינו ישביענו רוב נחת," כתב לה.
לאמיתו של דבר, העדיפה ליובה שייוולד לה בן. מאוכזבת כתבה ביומנה:
כל כך השתוקקתי לבן, אליו התפללתי. רציתי שחיי ילדי יהיו עשירים, יהיו חיי יצירה, ולא כאלה שנופלים בחלקה של אישה. לא טובים חיי הנשים לפי שעה.
הרופא שבדק את התינוקת היה מודאג מאוד משום שהייתה קטנה מן הרגיל ומשקלה לא עלה על שני קילוגרם. אף שהתאכזבה שלא נולד לה בן, הסתגלה ליובה במהירות לבתה, התקשרה אליה בעבותות של אהבה וחשה שאם תאבד אותה לא תוכל להתאושש מן המהלומה. היא חיממה אותה במיטתה, הניקה אותה, דיברה אליה באהבה והתפללה שתישאר בחיים. בעלה, אף שידע כי יראה את יוצאת חלציו רק לעיתים רחוקות, נסחף באהבת אשתו אל התינוקת. כשיצא למסע הרצאות, זמן קצר לאחר הלידה, כתב לליובה:
אינך יכולה לשער כמה שושנה יקרה לי. דמותה לנגד עיני. בלי הרף אני מהרהר עליה... כמה בהירות, כמה מאירות עיניה... אני עסוק עתה בבניית עתידנו. חפצי להכין לך ולילדה את דרככן. לכן אני עובד כל כך, משקיע את עצמי כולי ורובי בעבודה.
שעה שבווילנה ינקה שושנה בורוכוב חלב אם ראשון, היה תומאס וילקין ילד שובב ואדום שיער בן שלוש שגדל בכפר קטן באנגליה. הוא לא יכול היה לדעת על קיומה של שושנה והיא לא יכלה לדעת על קיומו, אבל אי שם במרומים, במקום שמזווגים זיווגים אפשריים ובלתי אפשריים כאחד, כבר נרשם ונחתם סיפור אהבתם הגדולה.
