“דלפין ומארינט הן שתי נערות חווה צרפתיות בנות בערך עשר.
הן גרות בחווה עם הוריהם ,שתמיד מתוארים כמקשה אחת, ועם חיות החווה.הן הולכות לבית הספר ובשעות הפנאי משחקות בינהן או עם החיות. סמוך לחווה יש יער ובו חיות היער.
הוריהן הם אנשים קשי יום הם מרבים לכעוס עליהם ולהעניש אותם בארוחת ערב של לחם עפשה או צעקות והשפלות אבל משפחה זו משפחה.
החיות , בחווה ומחוצה לה , דוברות את שפת בני האדם והם את שפתם. הן גם יודעות מה גורלן של חיות החווה. אין קסם , למרות שיש מעט ריאליזם מאגי ,זהו מצב נתון.
הספר נכתב ב1939 , הוא חסר פוליטיקלי קורקט כמו שרק הצרפתים יודעים לספר. הספר מורכב מסיפורים קצרים משעשעים , עצובים , מצחיקים,מרגיזים ובעיקר יפים.
בסיפור הראשון לדוגמא מטקסים כל חיות החווה והבנות עצה איך להציל את החתול מהטבעה אחרי שההורים התעצבנו עליו כי הוריד גשם כל פעם שליקק את כפתו.
בסיפור האחרון מתכנסים כל חיות החווה להציל את החזיר השמנמן והגאוותן שלא מבין מה רע במחמאות של ההורים על משמניו.
בסיפור אחר מלמדות הבנות את השור קריאה ומתמטיקה והוא כל כך עסוק בפתירת בעיות עד שאינו יעיל יותר בדישת השדה ונמצא בסכנה.

זה ספר לילדים גדולים ( לא תמיד יש סוף טוב אם כי פחות מורבידי מאיך שאני מתאר ) ולאנשים מבוגרים כאחד. או כמו שכתב הסופר בהקדמה : "סיפורים אלו נועדו לילדים בני ארבע עד שבעים וחמש...".
הסיפורים הם סוג של משלים אבל לא בדיוק – הרבה מהם מאוד חכמים.

הסיפורים היו לי אתנחתות מהספרים האחרים שקראתי ומדי פעם דגמתי מהספר סיפור. אין המשכיות או קשר בין הסיפורים. כל אחד עומד בפני עצמו.
ספר ישן שנחבא בספריות קהילתיות והוא כמו קופסת ממתקים – מומלץ מאוד.”