“נשאבתי אל תוך החיים של יעקב, מישה, רוזה, קובלסקי, שמידט ולינה הקטנה, ולרגע היה נדמה שהנה אנשים יוצאים בבוקר לעבודה וחוזרים ממנה, ויש אדם המתייסר על כך שהוא בחר לשקר לחבריו, הלוא זה הרי לטובת הכלל, ויש שיחות ואנשים נפגשים ומחליטים להתארס, עד שהעולם עם חוקיו הקשים הופך לחלק מאיזה עולם ספרותי-נתון, ושוכחים במה באמת מדובר. ורק בדיעבר מבינים שמה שקראת הוא יותר מסיפור-שואה רגיל בדיוק בגלל שלא מובן אם באמת היה כאן איזה מתח או אפילו משהו מצחיק, ואתה מקווה בסתר הלב שאותו יעקב יהיה צודק איכשהו והרוסים יגיעו כבר לגטו, או שאתה בעצם קורא כמה סיפורי אהבה שנפגשים להם, וכל זאת למרות שישנן בהחלט סצנות קשות בלשון ההמעטה ומאחורי הכתף יושב לו מישהו ומזכיר לך "מבוסס על סיפור אמתי", לפחות סיפור המסגרת.

http://blog.nli.org.il/mussach_21_proza”

“הספר העדין והמינורי הזה חודר לנשמה ויוצר אצל הקורא בלבול: אנחנו צוחקים במקום לבכות. ספר גדול באמת.”