“ספר טוב העוסק בבני ובנות שתי משפחות שכנות באיטליה הפשיסטית, בתקופה שמתחילה מעט לפני מלחמת העולם השניה ונמשכת לכל אורכה. לשם שינוי הנקודה היהודית זניחה (אנחנו מוצפים בצדק בספרים על רקע השואה, אך אותי מעניין מאד גם ללמוד על מה שעבר באותה תקופה על מי שלא היה יהודי). מה שתורם לאיכות של הספר הזה הוא שהכותבת אכן בת התקופה ההיא, ולכן הסיפור, אפילו שהוא פיקציה, מעוגן באותנטיות של התקופה.”

“מה אני, ילדה בת שבע, זוכרת ממלחמת ששת הימים? לפני שהיא התחילה היא כבר נגמרה. אבל עדיין חרות בזיכרוני היטב סבא של אורלי – חברתי מהבית מאחור – שחפר שוחה עמוקה מתחת לעץ האשכוליות הענק. על השוחה הוא הניח פח גלי וכיסה את הכל בעפר. לשוחה היו שני פתחים ובכל אחד מהם הוא חצב מדרגות שיקלו על הירידה לשוחה ועל העליה ממנה. לאורך השוחה הוא אף חצב ספסל עליו הוא הניח שמיכות. בלילה אחי ואני מסתופפים היינו במיטה של אמא ורק העין הירוקה של הרדיו היתה מביטה עלינו כל הלילה, שומרת מחד ומאיימת מאידך. כשנשמעה האזעקה בפעם הראשונה, התכרבלנו בחלוקי הבית, שהכנו מבעוד מועד, ורצנו לשוחה. ישבנו שם עד לצפירת ההרגעה. והמלחמה הסתיימה ונסענו לירושלים וקנינו מטריות קטנות שבעצם היו עטים ועפרונות שהיה להם ריח אחר. ולחברון ולרמאללה...

במלחמת יום הכיפורים הוזנק אבא שלי בצהריים. למודת ניסיון מזיכרונות שמעופפים להם. וחניכת "יומנה של ישראלה" ספר על ילדה שכתבה יומן במהלך מלחמת ששת הימים שאחר כך יצא כתקליט שחרשתי אותו שוב ושוב, החלטתי לכתוב יומן על המלחמה ובמיוחד על רגשותי. אבל המלחמה התארכה מעל ומעבר, וביומן שלי יש רק שניים שלושה קטעים מהימים הראשונים של המלחמה הזאת שנמשכה ונמשכה. אבא שלי נעדר מהבית המון זמן וכשחזר מסיני הוה סיפר על פצועים והרוגים ואיך מישהו סיפר לו על הבן של מרים אשר זיהו אותו בין החללים, וזאת היתה הפעם הראשונה שראיתי את אבא שלי בוכה. ואני, בת השלוש עשרה עמדתי נבוכה אך גם נפעמת את מול המציאות החדשה שנגלתה לפני.

כשהתחילה "מבצע שלום הגליל" אף אחד לא ידע שהוא יהיה מלחמה והיא תהיה ארוכה כל כך. עמדתי עם האיש שלי בין הערוגות ושתלנו את שתילי הנוי הראשונים שהובאו מאוסטרליה ואשר ניסינו לאקלם אותם בארץ. על כביש ארבע פאתי צפונה עברו מובילים ענקיים עמוסים בטנקים. אני הייתי אחרי שרותי הצבאי ואחי כבר שירת שם בתוך לבנון, שהפך לבוץ, והפך את הלב שלי בכל פעם שהוא נכנס לשם או היה צריל לצאת לחופשה.

כן, זה מה שאנחנו זוכרים מהמלחמות אותם אנחנו עוברים. גם נטליה גינצבורג בספרה "כל אתמולינו" מספרת על היומיום שלעיתים הוא בנאלי ולעיתים הוא בעל משמעות עמוקה מאוד לפרט. וכל ההתרחשויות של האחד עם משפחתו הקרובה והרחוקה, עם שכניו וידידיו, עם שיטוטיו על פני ארצו, אשר מגמדים לעיתים אפילו מלחמה גדולה ונואשת כמו שהיתה מלחמת העולם השניה. ב"כל אתמולינו" היא מספרת על משפחה אחת באיטליה במלחמה וכל התהפוכות שהיא עוברת בגלל או למרות המלחמה שברקע.

מה אני זוכרת ממלחמת המפרץ ? שהייתי בבית במשך חודש שלם עם שתי ילדות קטנות וניסיתי לשדר להן שלווה ושקט ולשמור על סדר היום למרות הטיל הראשון שנפל בוואדי הסמוך לביתנו בחיפה, כבר בלילה הראשון למלחמה. ולמרות החדר האטום ומסכות האב"כ. והאיש שלי, שאמנם לא יצא למלחמה אבל הקפיד ללכת כל יום לעבודה. ואז המלחמה הסתיימה ב...פורים.

ומלחמת לבנון השניה, ומבצע חומת מגן, ומלחמת המפרץ השניה. ו"מבצע עופרת יצוקה" ובין לבין שתי אינתיפדות ומה עוד שכחתי ומה אני זוכרת ? שהמשכנו לחיות ויצאנו לבלות. ודיברו על ה"בועה התל-אביבית". אבל אני, כמו כל אחד מגיבוריה של נטליה גינצבורג, יותר מכל אני רוצה לחיות. ולקחת מהחיים את כל מה שיש להם לתת לי, ולטרוף הכל .כי בתחושה הבסיסית של החיים בארץ הזאת, ואני אדם מאוד אופטימי מטבעי, אין לדעת מה יהיה מחר.

ובשבוע שעבר נהרג נדב רוטנברג מרמות השבים. ילד שגדל פה בכפר יחד עם ילדיי ואיננו.”

“יחודה הגדול של נטליה גינזבורג בעיני, הוא כשרונה הנדיר לתאר בצורה רגישה ומדוייקת את מכלול הרגשות של הדמויות שלה. בעוד שאצל סופרים אחרים, יש דמויות שהן בלתי נסבלות בעליל, אצל גינזבורג, גם הדמויות המאוסות ביותר מעוררות מידה מסויימת של סימפטיה.
הספר "כל אתמולינו" הוא אחד הספרים היפים ביותר שקראתי. המעבר מילדות לבגרות, על כל המשברים הנפשיים הכרוכים בו, מתואר פה בצורה ריאליסטית, ללא התיפיפות מיותרת.
ולסיום אזהרה: בשום פנים ואופן לא לקרוא את הצד האחורי של הספר, הוא מלא בספוילרים. זה נכון דרך אגב כמעט לכל הספרים של "הספריה החדשה".”

“נחמד אבל ציפיתי ליותר. אולי בגלל ביקורות מתלהבות שקראתי, אולי בגלל הנושא והתקופה שתמיד מרתקים אותי, אולי בגלל הסופרלטיבים בגב הספר.
ציפיתי שספר על שתי משפחות באיטליה בתקופה שלפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה יהיה נוגע ללב ומרגש. ורוב הזמן הוא לא. הסיבה לדעתי היא סגנון הכתיבה היבשושי: הסיפור נכתב בגוף שלישי, כאילו דרך עיניה של אנה, ילדה ואח"כ נערה ואשה צעירה, לא מאוד חכמה, שמתארת את ההתרחשויות בצורה אינפורמטיבית-ילדותית ונטולת כל רגש. זה נשמע בערך ככה:
"איפוליטו הלך לכאן ולכאן ואז ג'ומה אמר ככה וככה, ואז מאמינה נסעה ואז קונצ'יטה עשתה ככה וג'ונטינו עשה ככה..." זה מאוד תמים, מצד אחד, ויש הנאה מסוימת בלקרוא את זה ולנסות לקלוט בין השורות את המשמעות האמיתית של ההתרחשות, אבל מצד שני – זה נורא נורא יבש. המון שמות, כל כמה שורות מסופר על מישהו אחר, מה קורה איתו, מה הוא עושה, וזהו, ממשיכים הלאה, לדמות נוספת.
רק כשהמלחמה ממש מגיעה לפתחם של הגיבורים, לקראת סוף הספר, ההתרחשויות מתחילות להיות דרמטיות במידה כזו שאתה מצליח להכיר את חלקם דרך המעשים שלהם ולפתח אליהם רגש ורק אז הסיפור מתחיל באמת לגעת. אבל אז הספר נגמר. זה כמו לצפות בסרט אילם עם קריין. אתה רואה הרבה אנשים חיים את חייהם (מחזרים, מתחתנים, יולדים, קוברים וכו') ומישהו מתאר לך את זה ברקע, אבל אתה לא שומע אותם משוחחים, לא יודע מה הם חושבים ולא מה הם מרגישים. התוצאה היא שאתה בוהה בהם באדישות.
אז כן, מהרבה בחינות (שמצוינות בגב הספר) מדובר בהחלט בספר חכם עם מסרים מורכבים, וגם סגנון הכתיבה הזה בא לשרת את המסר (מתינות, פשטות האנשים מול מורכבות האירועים, שגרת החיים הנמשכים מול אימת המלחמה) אבל כל הזמן הרגשתי כאילו הסיפור עוד לא ממש התחיל, כאילו זו רק הקדמה, רק היכרות ראשונית עם הדמויות, ואז פתאום קלטתי שעברתי כבר שני שליש מהספר ובעצם מה שקראתי זה הסיפור עצמו. השליש האחרון משתפר מאוד כאמור, עם התגברות הדרמטיות של המאורעות, אבל בסופו של דבר, לצערי הרב, נשארתי מאוכזבת.”