פלפל אל-מסרי, יחד עם פלפל אל גורג'י, דאוד כוויתי, סלאח אל כוויתי, אלבר אליאס, פייזה רושדי, פליקס מזרחי, מוסא חללה, אלברט שטרית, אבו-ימן, עבדו סעדה, זוזו מוסא ויעקב מורד ניגנו ושרו בערבית במסיבות, בבתים פרטיים, בתזמורת קול ישראל בערבית ובבתי קפה – בעיקר בגן תמר, בקפה נוח ובקפה אריאנה ביפו. לא אחת חברו אליהם גם נגנים וזמרים פלסטינים כמו מוחמד בלאן, תושב ירושלים, או איברהים עזאם מנצרת.בישראל האוריינטליסטית – שביקשה להילחם ב"רוח הלבנט" ו"לשמור על רמתו התרבותית של היישוב" – הפכו הנגנים היהודים-הערבים לכמעט אנונימיים. בשנות ה-80 כבר נכחדה אופציה זו של זהות, והיהודים-הערבים הפכו ל"מזרחים", קטגוריה עמומה ומופשטת תוצרת כחול-לבן. היא סימנה את התכנסותם של היהודים-הערבים לגוש אנושי אחד גדול המתפרנס מן הלאומיות היהודית וחוסה תחת מטרייתה.בספר שמחה גדולה הלילה – מחקר חלוצי של המוסדות המוזיקליים של המהגרים מארצות האיסלם בשנים הראשונות של מדינת ישראל – משרטטת ענבל פרלסון את המנגנונים התרבותיים האחראים לעיקור הזהות היהודית-ערבית ממרכיביה והכלאתה אל תוך מערך זהויות היברידי ומטושטש המכונה "מזרחיות". היא מסבירה כיצד פועלים מנגנוני האוריינטליזציה, המנגנונים המנכסים את הערביות אל תוך המזרחיות. אולם למרות שלילתה אין הערביות מסולקת לגמרי, אלא מוכלת אל תוך ה"ישראליות". הכלה זו מייצרת תבנית של יצור-כלאיים המאפשר המשכיות תוך כדי פיקוח, אשר הנו צורך ממשי של התרבות: לוודא שהערביות לא תשוב ותעלה, לא תשתלט או תפריע לתרבות היהודית-המערבית המתפתחת.ספרה של ענבל פרלסון ז"ל רואה אור שמונה שנים לאחר מותה הטרגי. הוא מיוסד על עבודת הדוקטור שכתבה בהדרכתו של חנן חבר ושבפני סיומה עמדה זמן קצר מאד לפני מותה. חברים ועמיתים חברו להוצאתו לאור. אייל דותן, רן הכהן, חנן חבר ואורלי לובין טרחו על עריכתו והתקנתו.