“פלאנרי אוקונור הביאה לי אותה בפנים, בפעם השנייה. הסופרת הדרומית החולה והתמהונית, שחייתה לבדה בחווה בג'ורג'יה, מוקפת בטווסים ובקטנוניות אנושית כפרית מהסוג האכזרי, הגזעני, הבור הישן והטוב, עשתה זאת שוב! אסופה כזאת מופרעת, גאונית, מדוייקת, אפלה ומזעזעת של סיפורים לא קראתי כבר מזמן.
גיבוריה הכפריים של אוקונור ברובם אנשים קטנים. אנשים קטנים וחסרי שמץ של מודעות עצמית. הם יהירים ולא מסוגלים לראות את הקורה הענקית שבין עיניהם, הם פשוט עסוקים מדי בחיפוש הקיסם אצל זולתם. חלקם הגדול גם מכוערים, ולא רק בפנימיותם, הם מעוותים, נכים, שמנים מדי או רזים מדי, פוזלים, צולעים ומפגרים. ממש מצעד מן הגיהינום של "כתר הבריאה", מבחר יצירי האל ואחד נחות ובזוי יותר מחברו. ואוקונור נמשכת כל כך אל הבזוי והנחות, היא מציגה אותו בצורה גאונית, מאירה אותם בפנס מנתחים תוך כדי הפניית מראה מעוותת אל הקורא ההמום והמזועזע. מעטים יוצאים חפים וזכאים מתחת לעטה. רק הבודדים המודים והמודעים למגרעותיהם וחולשותיהם האנושיות האנושות, זוכים בסליחה מן האל, או מן הסופרת הנוקמת והנוטרת.
בקיצור, הירונימוס בוש, הגירסה הכתובה.
זוועה ספרותית של חמישה כוכבים.
קריאה מהנה...”