כיצד הפנייה הלירית נושאת סיפורי חיים, כרוניקה ועדות. מה כוחו של השיר לנוכח תהפוכות המאה העשרים. באילו אופנים, גם היום, הוא מקיים את סגולותיו הקדומות להלל, לקונן ולהציל?
"זרה ונושמת" מסמן שבילים בהיסטוריה יוצאת־דופן המשלבת בין קשב למוזיקה ילודת שתיקה ותדהמה וריתמוס הנודד ממערב למזרח, לבין קריאה ביצירות ששימשו קול לשִׁכחה, לחורבן ולגעגוע ועיצבו את הזיכרון החי של העברית.
לילך לחמן לוקחת את קוראיה, כנגד רצף הזכירה, מדמות האֵם כפי שהיא חווה אותה בשירתה של חדוה הרכבי, אל החצר של בנה במושב שוּבָה במערב הנגב אחרי שבעה באוקטובר; מן התופת והאשמה של אחרי מלחמת העולם השנייה (צלאן וישורון) אל "תיבת-נוח שהעולם החדש מחשיך מעליה", ערב מלחמת העולם הראשונה (פרוסט בתרגומה של הלית ישורון); ומשולחן הכתיבה של נורית זרחי בקיבוץ גבע, דרך הגלות בסמטאות ירושלים של חביבה פדיה ורכב האש ברחובות שדרות של שמעון אדף, ועד עקיר, יפו וּונציה, ערים טבועות, הנחלצות מן הנשייה בשירתה של שבא סלהוב.
כתיבתה המסאית נעה בין התבוננות אינטימית בעולמו של המשורר ובשיר לגילויים מעוררי מחשבה בדבר המשקל שיש לתרגום בהיסטוריה המשורגת של הליריקה הישראלית־יהודית.
לילך לחמן היא מסאית, חוקרת שירה ועורכת. מעבודותיה: "שירים ועריסות" (2025), "יבוא גדי זהב" (2015), "איך נקרא אבות ישורון" (2011), "אולי הלב" (2006).