א


דוקטור מנור מתקשר אליי על הבוקר. זה מוזר. מזמן הוא לא התקשר. אולי שנתיים? יותר?


הוא מצלצל בלי לשאול קודם אם אפשר לדבר, כמו שאנשים עושים.


"להתקשר בלי לכתוב קודם בווטסאפ — זה כמו להיכנס בלי לדפוק בדלת." הוא מנסה להקליל, כדרכו. "או שבעצם... שכחתי. אצלכם במושב נכנסים ככה. דוּך, ישר, בלי לשאול." הציניות הזו שלו. צוחקים על מה שמותר לצחוק. ועל מה שלא — לא.


אחרי השחרור של נרי הוא היה מתקשר אליי מדי פעם לשיחה קצרצרה, לשמוע גם ממני שנרי בטוב יחסית, שהוא באמת לוקח את התרופות באופן סדיר. שהילדים ואני בסדר. שממשיכים בחיים.


הוא במילואים און אנד אוף, מאז שבעה באוקטובר. כן. הוא יודע שנרי מטפס על הקירות, מת שיקראו לו. מה לעשות. למבצעים מיוחדים לוקחים את הצעירים, כמו יובלי. לא, לא יצא לו לראות את נרי בשבועות האחרונים, שניהם כל כך עסוקים, אבל הם מתכתבים מדי פעם בווטסאפ.


דווקא נרי בדיוק יצא לבסיס לאיזו עזרה קטנה, הוא עוד לא "פג תוקף", אני מספרת לדוקטור. "שומרים אותם במרתף, למרות הכול," אני אומרת לו. "כמו יין טוב."


הוא צוחק. "ואיזה יופי לשמוע שנרי לומד באוניברסיטה. וזה כל כך ברור שהוא מצטיין." הוא מקבל ממנו מדי פעם איזו תודה קטנה כמו: "איזה כיף דוקטור". ו"הכל בזכותך".


"וטוב שהוא לומד משהו בשביל הנשמה, סוף כל סוף."


"אבל על איזה מבצעים מיוחדים אתה מדבר, דוקטור?" אני רוטנת. הדאגה עולה שוב מהבטן, כמו צרבת. "יובלי עושה בדיוק את מה שכולם עושים. אין להם כבר את מי לשלוח לגיהינום המעשן הזה. לוקחים את כל מי שעוד מסוגל לירות ברובה."


"את על הקצה, הא?"


דוקטור מנור מכיר אותי יותר מכפי שאני מכירה את עצמי.


אנחנו שותקים משני עברי הקו איזה זמן, כמו בימים אחרים.


הוא פגש את יובלי בגדר אתמול, הוא מספר. הם יצאו רגע להתרעננות קצרה ונכנסו חזרה. הוא מוסר לנו חיבוק. "הכול בסדר. הילד בסדר. הנייד שלו תקול, אז הוא לא התקשר."


"די דוקטור. הוא יכול להתקשר מטלפון אחר הרי, נו," אני אומרת. וכבר הן באות, המחשבות העכורות.


"ואיך את, אודליה?" הדוקטור שואל.


אני מספרת לו שאני שוב מתעוררת הרבה באמצע הלילה ולא מצליחה להירדם.


"טוב, את יודעת שאני לא מאמין ב'טלפתיה' ולא ב'תחושות בטן'," הוא אומר. נכון. היו אז כמה פעמים שהגעתי לבית החולים, למיטה של נרי באמצע הלילה — ובסוף לא היה כלום. איך הוא היה נוזף בי. אני זוכרת. שאפסיק לדאוג כל הזמן. שאחזור הביתה אל הילדים. ששום דבר לא יקרה לנרי, שהוא בידיים טובות. "תהיי רגועה — אז יהיה בסדר," ככה הוא תמיד אמר, את אותו המשפט, כאילו שיש לי ביד איזה מטה של קסמים.


הוא אומר שחשב לקפוץ אליי בדרך לבית החולים, שואל אם אני עכשיו בבית ואיך הים הבוקר, יפה לשחייה? הוא יוצא מתל אביב עוד מעט. ייקח לו שעה ורבע להגיע עד אלינו, ככה הווייז אומר.


"עזוב אותי מהמשחקים האלה, דוקטור. ממתי אתה עוצר אצלנו לשחות בים? הנה, אני יושבת. נו, מה קרה ליובלי?" והמצח שלי מתחמם.


"את חייבת להרגיע, אודליה." הוא מדבר בקול הנמוך, השקט שלו. "אז תכיני את העוגת משמשים הזו שלך, טוב? יאללה, פנקי את הדוקטור קצת. מה יש? עכשיו זו העונה, לא? יש לך שעה ורבע, זה בדיוק זמן טוב בשביל להכין לנו עוגת משמש עם הקפה."


ב


כשקראו לו, יובלי הלך. הוא ילד טוב. "מישהו צריך." זה מה שהוא אמר כשנפרדנו בדלת.


כפתור המכנסיים שלו היה תלוי ברפרוף, שמתי לב.


התחבקנו.


חיבקתי את הילד שלי ולרגע בהיתי בטראסה שנרי התחיל לבנות בפינת הבוסתן, מאחורי החיבוק.


ופתאום, משום מקום, עברה לי בראש תמונה מבהילה, שהילד שלי מתיישב על שידת הנעליים בכניסה לבית. מניח את הרובה והתיק. מתכופף, חולץ נעליים. מתרומם קצת. מוריד מכנסיים. הכפתור נתלש ונופל לרצפה. "יאללה, זריז, אמא. תקתקי את התיקון הזה." הוא מרים את הכפתור ונותן לי, מוציא את הנייד מהכיס.


והנה אני רואה את הילד שלי, יושב בבית, בנחת, בתחתונים, בגרביים. מקרב אליו את המאפרה והקופסה והמצית של נרי, מדליק לו סיגריה.


ואני — פתאום אני מניחה את המכנסיים והכפתור על השולחן במרפסת, הולכת מאחורי הבית, לוקחת אבן אחת גדולה וכבדה וחדה מהערמה שנרי הביא מהגליל. סוחבת אותה מאחורי הגב. הוא מעשן ורואה איזה סרטון בטיק־טוק, מחכה למכנסיים המתוקנים. ואני זורקת את האבן על הברך שלו.


בכל הכוח שיש לי אני זורקת אותה.


הוא שאל אם הכנסתי לו לתיק את הקופסה עם העוגיות שהכנתי.


פקחתי עיניים. אבל התמונה המבעיתה הזו נשארה מול עיניי גם כשהן היו פקוחות.


יובלי חיבק אותי עוד יותר. מעך את הלחי שלי ברצועה של הנשק, הכתיף את הקיטבג — ויצא לבסיס.


ג


אני מכניסה את העוגה לתנור ונכנסת לרגע לסטודיו. אני מסתבכת שם עם הציור לחולצת סוף מסלול שהם שלחו לי מהבסיס. בכל שנה הם פונים אליי מהיחידה, שאצייר להם ציור שיתאים למשפט. השבוע קיבלתי עוד אחד לצייר: "אל תגיד אני הולך למות. תגיד אני מת ללכת".


כתבתי אותו על פתק. הוא נעוץ על לוח השעם כבר כמה ימים, מעל לשולחן.


אני מחזיקה את העיפרון ביד ושום רעיון לא מגיע. המפקד התקשר אליי כבר פעמיים. גם נרי נכנס לסטודיו לפני שיצא מהבית, אמר שזה כבר ממש לא נעים. "נו, מה קורה עם הציור, נושי. שבוע הבא הטקס. כבר חייבים להדפיס."


"אני לא יכולה לעשות את זה," אמרתי לו, "מצטערת. תגיד להם שיחליפו את המשפט. איזה ציור אפשר לצייר למשפט כזה? נו באמת!"


"תציירי איזה אריה שואג עוד פעם, אני יודע?" הוא די כעס.


"אני לא רוצה יותר לצייר ציורים כאלה, נושי," אמרתי לו.


במבצע הקודם ביקשו ממני מהמועצה לעצב מדבקה לזכר אחד הנופלים, בן מחזור של יובלי. כזו שמדביקים על מכוניות ובתחנות הרכבת. הם ביקשו אריה שואג — כמו הפסל בתל חי, ודגל ישראל ותמונה של הבחור.


ילד יפה. מחייך חיוך שמח. עם כאלה עיניים — גדולות וכחולות.


"טוב לחיות בעד ארצנו". זה הציטוט שהמשפחה בחרה. ביקשו שהמעצבת תבחר פונט יפה ועדין.


כתבתי למזכירה שתמסור למי שצריך במועצה שזה לא נראה לי מתאים, האריה השואג של טרומפלדור מתל חי, שזה כל העניין, שהילד הזה הוא לא טרומפלדור, הילד כתב "טוב לחיות בעד ארצנו" איפשהו ברשת, בפייסבוק, באינסטגרם, לא "טוב למות". אבל הם לא חזרו אליי.


בסוף עשיתי אריה שואג ודגל. בחרתי פונט יפה ועדין. עשיתי כל מה שביקשו.


"טוב, אז אני אדבר עם המפקד," אמרתי לנרי.


"עזבי," הוא יצא מהסטודיו וטרק את הדלת. "אל תדברי עם אף אחד. יותר טוב. נשלם לאיזו מעצבת ודי."