מבוא
מסות ספר זה משקפות, במישרין או בעקיפין, את השינויים שעברו על מדינת ישראל בשנים האחרונות. את הקיטוב החברתי עד כדי מלחמת ערכים אלימה, את הרצון לבטל את האיזונים ואת הבלמים המוחלשים גם כך של הדמוקרטיה הישראלית, את ההקצנה הדתית - אבל גם את החרדה הליברלית מפני כל מה שמריח מזהות דתית ולאומית ואת מצבם של אומנים ואומניות לנוכח שינויים אלה. המסות, בהיותן סוגה המשלבת בין האישי לציבורי, הפוליטי לפרטי, האידיאולוגי ליום־יומי, משקפות גם מהלך אישי שעבר עליי, כאמן וכמשפטן. התרחקתי מן הכתיבה האקדמית וחתרתי לשילוב הכתיבה האמנותית עם זו המחקרית. ניצנים לכך אפשר לראות אצלי כבר בספרי משיחיות? עבודה זרה! ההגיון הפנימי של המסכת במשנה (2011) שבו טענתי בזכות "קריאה גדולה" של מסכתות המשנה. הצעתי להתייחס למסכתות המשנה כאל יצירות ספרותיות שיש לעריכתן (ולא רק לעריכת משניות בודדות או הפרקים בהן - שעל הגיונן כבר נכתב) משמעות עמוקה שהבנתה יש בכוחה לחצוב נתיבים חדשים בנושא שבו עוסקת המסכת, שכן ההסתכלות עליה ממבט־על מאירה אותה באור אחר ושונה. בשנים אלה גם התברר לי מקומי המיוחד בחברה. מצד אחד, משפטן המלמד במכללה וחוקר בתחומי משפט וחברה, הפילוסופיה של המשפט ודת וניהול סכסוכים, ומצד שני אמן הכותב פרוזה ושירה. מצב זה כפה עליי שוליוּת חברתית, הואיל ולא השתייכתי באופן מובהק לאף אחת מן הקהילות הללו. קהילת המשפטנים והמשפטניות התקשתה לקבל את עמדתי לפיה מקצוע המשפטים הוא, בראש ובראשונה, מקצוע מתחום מדעי הרוח הבוחן כיצד משתפים בני אדם פעולה זה עם זה וכיצד, כפי שטען ג'יימס בויד וויט (White), מתוארים חייהם בכתבים המשפטיים מלידה למוות. ואילו קהילת הסופרות והסופרים, ככל שיש קהילה כזו, התקשתה לקבל את יחסי הנורמטיבי ליצירות הספרותיות ואת תפיסתי אותן כפעולות פוליטיות, כלומר כפעולות המכווינות התנהגות על ידי שינוי תודעתי של יחידים. המקום האמנותי־ספרותי־משפטי־פוליטי שממנו אני כותב השפיע על כתיבתי עצמה. במהלך שנים אלה התברר לי שאינני יכול, פשוטו כמשמעו, לכתוב מאמר אקדמי. השיח האקדמי היה נדמה לי קרתני, מנותק מן החיים ומגביל את המחשבה. הקודים והכללים של הכתיבה האקדמית כבר לא התאימו להווייתי. לא הייתה זו החלטה מודעת לעבור לכתיבת מסות אלא מעבר טבעי לצורת כתיבה המערבת את האישי עם האידיאולוגי, המבוסס עם הפואטי, הארצי עם השמיימי. עמדה מורכבת זו חייבה אותי גם להביט נכוחה בסתירות הפנימיות שלי והצביעה על הזהות המרובדת שיש לי כישראלי וכיהודי. מורכבות זו משתקפת בכמה וכמה מן המסות בספר במפורש או במשתמע. היא מקורה של תפיסתי את המעשה האמנותי עצמו כמעשה הנובע מתוך הסתירה הפנימית אבל גם של ההבנה שהמעשה הפוליטי מחייב פעולה ובחירה ומצד זה הוא מנוגד, במהותו, למעשה האמנותי. בו בזמן, יש צד שווה ביניהם - שניהם תחומים נורמטיבים שמטרתם להכווין את התנהגותם של אנשים, אם כי הם פועלים עליהם בצורה שונה לחלוטין.
רק שתיים מן המסות נכתבו כתגובה ישירה להפיכה המשטרית - המסה "כיתה ודמוקרטיה" שבה אני מתאר את הקושי המיוחד לקיים למידה רבת־משמעות במכללה כמרצה ליברלי שרבים מן הסטודנטים והסטודנטיות שבכיתתו נמנים דווקא על המחנה הפופוליסטי־שמרני היריב, וכן המסה "הזמן הפוליטי, השיפוטי והאמנותי" שמסקנתה היא שהערך האסתטי של חוקים, תקנות או החלטות ממשלה, אך בייחוד של חוקי יסוד, יכול להיות נייר לקמוס למצבה של הדמוקרטיה. מסה אחת עוסקת ביחס שבין יהדות לדמוקרטיה שבה אני מראה כיצד החרדות של הצד הליברלי מחד, והגאווה והשחצנות של הצד החרדי־דתי מאידך מעוורות את עיני שני הצדדים מלראות את עושר מרכיבי הזהות שיש בעמדה שכנגד. מסה זו נוגעת בעקיפין באחת מן המוטביציות המשמעותיות של ההפיכה המשטרית - לחזק את זהותה היהודית־דתית־אורתודוכסית של מדינת ישראל. גם כאן, נאמן להצגת הסתירות הפנימיות שלי, אני טוען בזכות חיזוק היבטים יהודיים ולאומיים המרכיבים חלק מזהותו האישית של כל יהודי בישראל, אך גם מצביע על הסכנות שיש במהלך מסוג זה ועל המחסומים הרגשיים והתודעתיים שיש לציבור הדתי בעניין זה.
ואולם, ניתן לקרוא את המסות כולן כתגובה מורכבת של איש רוח לשינוי האקלים הדמוקרטי במדינתו, הצופה בנגיסה טיפין טיפין בזכויות יסוד וביחס למיעוטים, ובעיקר לקושי של איש הרוח לחיות במשטר הרואה בכיבוש מצב קבוע ואשר מתכוון לספח את השטחים הכבושים. בתחילה, המהלך המוסרי של איש הרוח הוא פעולה פוליטית הפגנתית ויציאה לרחוב. פעולה כזאת, כפי שאני טוען במסה "על אומנות ופוליטיקה" מציבה דילמה בפני האמן - עמידה בהפגנה מקשה מאוד על היצירה, הואיל והפעולה הפוליטית חותרת תחת הפעולה האמנותית, אף ששתיהן חוסות תחת אותה מטרייה נורמטיבית - הרצון להביא לשינוי ולהכווין התנהגות או תודעה. אחר כך נסוג איש הרוח לתוך עצמו. נסיגה זו עלולה להביא לרפיון יצירתי לנוכח הכוחות הפועלים על האמן בזמן הפיכה משטרית או בזמן מלחמה. אבל באורח מפתיע, המעיין היצירתי, שלי לפחות, גאה ככל שנעלמתי מן המרחבים הציבוריים, הממשיים או הווירטואליים.
מדינת ישראל מצויה בצומת דרכים חשוב הנוגע לזהותה. הצומת הזה איננו בין מדינה דמוקרטית וליברלית לבין מדינה יהודית לאומית אלא בין גווני גוונים המשקפים את הזהות המורכבת של אנשי ונשות המקום המיוחד והחד־פעמי הזה ואת מיקומו המיוחד בתוך המזרח התיכון. ברור שישנם פונדמנטליסטים יהודים שחוברים לפופוליסטים הכמהים ל"אב" ול"מושיע" וחזונם הוא אוטוקרטיה בעלת נופך דתי, וברור גם שישנם אנשי שמאל המתנכרים לזהותם היהודית וללאום היהודי ושואפים לכונן פה מדינת כל אזרחיה, אבל הם המיעוט. מסות ספר זה משרטטות זהות מורכבת הרבה יותר, והנחת היסוד בבסיסן היא שהמורכבות והסתירות אינן אבן ריחיים על צווארנו אלא דווקא משקפות את אנושיותנו והן המצע שעליו נחה החמלה והאמפתיה שלנו כלפי בני אנוש אחרים. אבל גם כלפי עצמנו.
1
הזמן הפוליטי, השיפוטי והאמנותי
א.
חוקרים וחוקרות נוטים לראות במשפט ובספרות תחומים מובחנים זה מזה אשר יש ביניהם נקודות השקה. כך, חלק נכבד מן המחקר בתחום עוסק בשימוש בכלים ספרותיים לצורך ניתוח טקסטים משפטיים - ניתוח פסקי דין וטקסטים חוקתיים באמצעות פירוקם למרכיבים ספרותיים ויישום של תיאוריות קריאה עליהם כדי לחשוף את הדרכים שבהן משכנעים בית המשפט או המחוקקים והמחוקקות, ובו בזמן מעצבים את התודעה של נמעני הטקסטים המשפטיים. כך סבר ווייט, מייסד תחום משפט וספרות. ווייט ראה בטקסטים המשפטיים סוג מסוים של ספרות, הוא כינה אותה "ספרות חברתית", המתארת את האדם ואת החברה בצמתים מרכזיים וראה חשיבות בניתוח הדרך שבה המשפט מתאר את האדם בצמתים אלה. אחרים התמקדו, כאמור, בניתוח של פסקי דין באמצעות תיאוריות ספרותיות - תיאור הפרוטגוניסט והאנטגוניסט, משך הזמן שמוקדש לתיאורים שונים בפסק הדין, המילים שבהן בוחרים השופטים והשופטות לתאר את האירועים ואת הדמויות בפסק הדין, ועוד כהנה וכהנה. יש הסבורים, לעומת זאת, שהמשפט והספרות הם שני תחומים נפרדים המשלימים זה את זה ושאין להתייחס לספרות כאל אמצעי להבנה טובה יותר של הטקסטים המשפטיים. כך רואה שולמית אלמוג את היחסים בין שני התחומים - המשפט הוא בסיס הוודאות והביטחון החברתי, ואילו הספרות מצביעה על הקשיים המתעוררים בהחלה של כללי המשחק המשפטיים ומעניקה מרחב וכלים לבחון את המחיר החברתי שגובים אותם תהליכים משפטיים שעל בסיסם נבנה שיתוף פעולה בין האזרחים.[1] ריצ'רד רורטי (Rorty) ומרתה נוסבאום הפנו את תשומת הלב לאמפתיה שמייצרת הספרות ולדמיון האנושי המתפתח בזכותה. כך היא מרכיב חיוני ומשלים לעולם הנורמטיבי.[2] אברהם ב. יהושע טען ש"יש הבדל גדול בין רטוריקה משפטית [...] לבין אסתטיקה של יצירת אמנות [...] מטרתה העיקרית של יצירת אמנות היא ליצור הזדהות, בעוד שדרכי המשפט מכוונים להבנה ולשכנוע, ולא להזדהות".[3] במילים אחרות, דרך המלך שנקטו חוקרי וחוקרות משפט וספרות היא דווקא שרטוט הגבולות שבין המשפט והספרות וההבדלים ביניהם לצד הכרה בנקודות ההשקה ביניהם וביכולת להשתמש באמצעים ספרותיים לצורך ניתוח טקסטים משפטיים. בסיס ההבדל נעוץ בתפיסתם את המקורות המשפטיים כמכווינים התנהגות וכאוצרי ענישה והרתעה, ואילו המוקד של הטקסטים הספרותיים הוא באופיים האסתטי. היטיב לנסח הבדל זה השופט מישאל חשין ז"ל:
הנה הוא עולם המשפט. תכלית ועיקרים בו הם צדק, אמת, מוסר, הגינות, חסד, סדרי שלטון וחברה; ובחתירתו אל אלה - אל כל אחד מהם במקומו, אל כל אחד מהם כמידתו - עושה המשפט שימוש בכלים מכלים שונים שיצר לעצמו: במושג הזכויות - בהן זכויות יסוד - בהיגיון ובסבירות, במידתיות ובעוד כיוצא באלה כלים שיועדו לקיום ולקידום מטרות המשפט. שלא כמשפט היא האמנות. תכליתה ועיקריה של האמנות שונים הם בתכלית מתכליותיו של המשפט. על דרך הכלל ניתן לומר, כי תכלית האמנות היא האמנות גופה. עיקרה של האמנות הוא בחוויית האמנות, כל אחד ממגזרי האמנות בתחומו וכדרכו. היופי, הרגש, האסתטיקה, הכישרון, העידון - כל אלה שריגים עיקריים הם באמנות. הסופר מספר, המשורר משורר, הצייר מצייר - כל אחד מהם כדרכו ובסגנונו - כי כך מתארים ומציירים הם את העולם, את עולמם הפנימי ואת העולם הסובב אותם. תכלית הסיפור היא בסיפור, תכלית השיר היא בשיר, תכלית הציור היא בציור.[4]
במסה קצרה זו ברצוני לאתגר עמדה זו ולטעון שהטקסטים המשפטיים והספרותיים חסים תחת אותה קטגוריה ספרותית־משפטית ממש ושהסוגות הללו זהות ונבדלות דווקא במה שסמוי מן העין. בכך אני ממשיך את דרכו של משוררנו הלאומי חיים נחמן ביאליק שראה בכל כלל משפטי "אגדה". ביאליק טען שהחוק איננו "יבש" אלא מבטא תרבות, מציאות, ותודעה עשירים ותוססים שמתנקזים להוראה הנורמטיבית הנחזית כיבשה.[5] אני עצמי הראיתי כיצד החוקים מספרים סיפורים שנחשפים לנגד עינינו משעה שאנחנו מתייחסים לחוק כאל יצירה ספרותית - נותנים תשומת לב לדרך שבה נערכו סעיפי החוק ומאזינים ללשון החוק ולמילותיו.[6] כאן אני רוצה לצעוד בדרך זו צעד אחד קדימה ולטעון שאין להתייחס לשני התחומים כאל תחומים מובחנים זה מזה. מייד יטענו כלפיי - מה בין חוקים ופסקי דין לרומנים ושירים?! חוקים הם כללים משפטיים הקובעים נורמה שניתן לאכוף, ופסקי דין הם קביעות נורמטיביות לגבי פעולותיהם של אנשים ונשים, חברות או מוסדות, המתאימות עובדות לכללים משפטיים תוך פרשנותם. לעומת שניהם, הסוגות הספרותיות שונות בתכלית. אין בהן, לכאורה, כל ממד נורמטיבי, וגם הצורה והתוכן שלהן זרים לסגנון המשפטי. רומנים יוצרים ממילים עולם שניתן להיכנס לתוכו באמצעות הדמיון. נכון, גם פסקי דין מספרים סיפור, אך מה בינם ובין יצירות המוקדשות כל כולן לשרטוט חיים שלמים על דקויותיהם ולתיאור מערכות היחסים המסועפות של גיבוריהם? ולבסוף, שירה, אותה העלאה מן האוב של רגשי הנפש הכמוסים של היחיד, תמונת העולם הייחודית שלו, בשאיפה לומר משהו בעל ערך לכל בני האנוש. דומה שבינה לכל שאר הסוגות שהזכרתי רב ביותר המרחק הן בצורה והן בתוכן. ואולם, רב המשותף בין היצירות הפוליטיות (חוק ותקנות), השיפוטיות (פסק דין) והאמנותיות (רומן ושיר). שלושתם תחומים העוסקים באנשים ונשים, באופיים, בנטיותיהם, ובדרך שבה הם משתפים פעולה עם אחרים. יתרה מזו, לשלושת התחומים, על הסוגות השונות הנכתבות בהם, גם ממד נורמטיבי שמטרתו לכוון את ההתנהגות של האדם ולעצב את התודעה שלו. הכוח האוכף של החוק ושל פסקי הדין מבדיל אותם מן הרומן או מן השיר, אך הם עדיין, כולם, תחומים ממדעי האדם. יתרה אף מזו, המעברים בין התחומים קלים וקצרים מכפי שנדמה, ואילו הקושי לזהות את הדמיון ביניהם הוא, כפי שאנסה להראות, מסימני התקופה.
כאמור, שלא כפי שנדמה, הפוליטי השיפוטי והאמנותי קשורים קשר הדוק בנורמטיבי - שלושתם מכוונים לשינוי חברתי. הפוליטי הוא ה"גס" מכולם. שינוי הנעשה בהכוונת התנהגות באמצעות חקיקה שאוכפים מוסדות שלטון החוק. השינוי הוא "מלמעלה למטה", מנחית את אלתו באלימות על אנשים רבים בבת אחת, כמו חוויית הזמן שממנה הוא נכתב, זמן הנענה לקריאות הנשמעות סביבו. השיפוטי מעדן את הגסות הזו, משרטט לה גבולות, מכניס אותה לתוך הקשר קצת יותר רחב, מעמיד את המעשים הקונקרטיים אל מול ערכי התקופה, מאזן בין הצדדים שלפניו ובין הצרכים ארוכי הטווח של טובת הכלל, הוא פוסק לצדדים שלפניו, אך גם קובע תקדים לחברה כולה. האמנותי, לעומת זאת, פועל על מעטים ובדרך איטית. כוחו מצטבר והולך מן הפנים חוצה, ועל כן הוא גם מסומן כמסוכן מבחינת פוליטיקאים רבים. האיום נובע מכך שהאמנותי עוסק בשינוי תודעתי שנאחז בבסיס תפיסת המציאות, ויש בו פוטנציאל לשנות אותה לחלוטין. הפוליטי, הפועל על רבים, הוא בדרך כלל (אך לא תמיד) גם המובן מאליו היוצק את הנורמה המקובלת כבר על רבים לתוך תבנית. האמנותי פועל הפוך - המציאות המיידית היא רק קרש קפיצה לעיסוק באוניברסלי, אין היצירה באה לרצות מישהו או להיענות לצו השעה. אופייה הספקני של האמנות, אותה התמסרות טוטלית לרעיון הסירוב לכל התמסרות טוטלית, מנתק אותה מן הצורך לספק צרכים מיידיים של בעלי הון או שלטון. הרעיון הזה רומנטי וטאוטולוגי, אבל הוא מוביל להסתכלות ארוכת־טווח והופך את האמנות לעל־זמנית. מצד אחד, האמנות לוטשת מבט על המציאות האנושית מתוך מאפייניה הקבועים. מצד שני, היא מתארת את המציאות באמצעות מופעיה החד־פעמיים והייחודיים. שלושת התחומים והיצירות הנוצרות במסגרתם, פועלים, אם כן, בספרה הנורמטיבית. נכון הוא שבכל אחד מהתחומים משתמשים באמצעים פרשניים שונים המתאימים לסוגה. אינה דומה פרשנות של יצירה שעלולה להוביל לשלילת חירות של מישהו לפרשנות של יצירה אמנותית. ועדיין, המרחק הגדול בין התחומים מתגלה כקטן יותר, והמעברים בין התחומים חדים פחות.
לא בכדי דימה רונלד דבורקין (Dworkin) את השופטים לסופרים הכותבים פרק נוסף בסיפורה של המערכת המשפטית, בעיצוב דמותה בהתאם לעבר וקידומה לעבר עתיד מוסרי וטוב יותר (כשהדמות היא המדינה והמערכת המשפטית שלה, ומאפייניה הם ערכיה).[7] דבורקין ראה לנגד עיניו שופט שהוא גיבור מיתולוגי רב כוח ורב אומץ (הרקולס) המסוגל לזהות את העקרונות ואת הערכים שהמערכת מטפחת לאורך שנים, לחתור להרמוניה של כל חלקי המערכת המשפטית ולבחור בפרשנות המאירה את החוק באור המוסרי הטוב ביותר.[8] גישה פרשנית זו מתארת את השופטים כמי שאחראים על פיתוחה של המערכת המשפטית בהתאם לערכי התקופה של הקהילה שבה הם פועלים תוך שמירה על העקרונות שהתקבלו על נמעניה במשך שנות קיומה. גישה זו דוחה את ראיית החוקה כקיבוע של מצב ערכי מסוים ורואה את החוקה כניסוח של עקרונות שיש לצקת בהם תוכן בהתאם לערכי כל תקופה. דבורקין איננו היחיד הרואה דיפוזיה אפשרית בין הספרותי והמשפטי. וויט הצביע, כאמור, על האופי הספרותי של חוקה וחוקים, ועל החשיבות של ניתוחם כטקסטים ספרותיים המתארים את האדם ואת צרכיו, כמו גם את הקהילה, לנוכח מעגל החיים האישיים והחברתיים וגורלם הבלתי צפוי.[9] נראה לי מובן מאליו שניתן לקרוא לטקסטים במערכת המשפטית, שמחברת המחוקקת או השופטת, יצירות בעלות איכות ספרותית.[10] והפוך. שירים יכולים "להתחפש" לחוקים, ורומנים לפסקי דין. ברור שמדובר במרחב שבו נכתבות יצירות בעלות תכליות ספציפיות שונות, אבל רב המחבר ביניהן וכאמור, יש מידה מסוימת של התמזגות ביניהן, ובבסיס כולן הרצון לשנות את המציאות, את תודעתם של בני אדם ואת התנהגותם. מידת הדמיון וההתמזגות בין הסוגות השונות הללו תלויה, לטעמי, בתחושת הזמן של הכותבים והכותבות, המחוקקים, הסופרות, המשוררות והשופטים. אין דומה תחושת הזמן של המחוקקת לתחושת הזמן של השופטת הכותבת פסק דין, ואין תחושות הזמן של שתיהן דומות לתחושת הזמן של הסופרת הכותבת רומן. ועדיין, בדמוקרטיה ליברלית, ההבדל בין תחושות הזמן של יוצרי הטקסטים הללו איננו תהומי, וכל תחושה מייצרת טקסטים בעלי איכות אסתטית בת השוואה.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
