"מחר בצוהריים, בשעה שתים־עשרה, תפרוץ מלחמה כוללת בין צבאות סוריה ומצרים נגד ישראל". צמרמורת עברה בגופי לשמע דבריו. 'מה לי ולמלחמה? ולמה דווקא בזמן שירותי? ואני טרם הגעתי לגיל 19… ובכלל, מה זה אומר שתהיה מלחמה כוללת? האם יש סיכוי שיכבשו את מדינת ישראל? האם יהיו גם מתים מכוחותינו, מחבריי, מצוותי? ואולי גם אני אמות?'
לא האמנתי באמונה שלמה שאכן תפרוץ מלחמה. חשבתי לעצמי, 'אולי יהיה קרב קטן, ואולי ימשכו וימתחו אותנו כמו שמתחו אותנו מיום ראשון ועד היום, ערב יום כיפור'.
התחלתי את הצום כרגיל, כמו שצמתי כל שנה ביום כיפור. הלילה ירד, חלצתי את נעליי ונכנסתי עם בגדיי לתוך שק השינה, לידי הטנק שנראה כמו גוש פלדה עצום בגודלו ומעלינו רשת ההסוואה. היה לי נעים כשאני מכורבל בתוך שק השינה, וכך נרדמתי…
מלחמת יום כיפור, אולי הטראומה הגדולה ביותר של מדינת ישראל, מובאת בספר זה מעיניו של חייל צעיר, תותחן טנק, שרק סיים הכשרה בדרום ומייד הוקפץ יחד עם חבריו להילחם בחזית הסורית. זוהי עדות ממקור ראשון לקורותיו של גדוד השריון 77 מחטיבה 7, שהופקד במלחמה על הפִתחה הצפונית ברמת הגולן, ממנה שעט השריון הסורי לעבר ישראל.
הטראומה הלאומית משתקפת בספר זה מסיפור הטראומה האישית של חייל שהשתתף בקרבות הקשים, ראה את חבריו נפצעים ומתים, חווה את רגעי המתח והאימה של המלחמה ויצא ממנה, כמו רבים אחרים, בנפש פצועה, כשבאותם הימים אף אחד לא נתן דעתו על כך.
זהו סיפור אמיתי הכתוב בשפה קולחת ורגישה, שמכניס את הקוראים לחוויית אותה מלחמה היסטורית, ואף חושף אמיתות חדשות על אופן ניהולה ועל הפקרת לוחמיה לאחר מכן.