פרולוג
פלנטת צְרָאה־רוּדֶך חרבה ופניה השתנו ללא היכר.
את יבשותיה כיסו מי הים ומאות מיליוני תושביה נכחדו.
המעטים ששרדו, חיים על אי מלאכותי צף־מרחף על פני ימותיה האינסופיות.
מקורות מידע היסטוריים מועטים עמדו לרשותם. רובם כתבים שכתבו אבות אבותיהם. מתי מעט ממצאים ארכיאולוגיים שרדו, השאר שקעו במצולות הים עם האדמה.
העבר, ההווה והעתיד טבעו במים.
ערב קריסת הפלנטה התפתחו בני המין האנושי במשך שנים רבות, ושגשוגם הגיע לשיא. מאות מיליוני האנשים חיו חיים שלווים בעשרות רבות של ערי ענק, המגה־פוליסים.
אולם, סימנים מדאיגים ושינויים קיצוניים באקלים הפלנטה צפו מעל פני השטח. מזג האוויר התחלף מקיצונות לקיצונות בפרקי זמן קצרים, ומועדי עונות השנה ומשכן הלכו והשתבשו. האוויר, האדמה ומי הים התחממו, קרחונים הפשירו בזה אחר זה, התפרצויות געשיות התרבו. הצפות, סופות חול והדבר שממנו חששו מכול – רעידות אדמה חזקות העידו על כך שהלוחות הטקטוניים נעו באגרסיביות. החורבן עמד בפתח.
הסכנה לעתידו של המין האנושי כולו הייתה מוחשית, וראשי המגה־פוליסים עשו מעשה והקימו בשנת 5180 את הארגון הבין־לאומי "שחרית". מטרתו הייתה אחת: הבטחת עתיד המין האנושי. הארגון בחן שלל חלופות לסביבות מחיה בטוחות ומקיימות עבור בני האדם, בעלי החיים והצומח. מתוך מאות חלופות והצעות, נבחרו לבסוף שלוש מגה־תוכניות שאותן רצו ליישם בו־זמנית.
הראשונה והחשובה מכולן – בניית שלושה איי ענק המסוגלים לצוף על פני המים ולרחף מעליהם על פי צורך. תכננו לאכלס בכל אחד מאיים אלו כ־2 מיליון נפש, ועשרות סוגי צמחים ובעלי חיים. מטרתם – הבטחת עתידו של המין האנושי.
מגה־תוכנית שנייה הייתה בנייה של תחנת חלל ענקית על האסטרואיד דרומבוג, המרחף בחלל החיצון סמוך לפלנטה, ויישובה. תחנה זו תוכננה להכיל עד 10,000 נפש. כך רצה הארגון להבטיח עתודה לקיומו של המין האנושי מחוץ לפלנטה.
המגה־תוכנית השלישית הייתה בניית 344 מקלטי ענק לאחסון הטכנולוגיה ואוצרות התרבות האנושית בתוך פסגות ההרים ברחבי הפלנטה. היעד היה לשמר פריטים מכל מוצר טכנולוגי שהמין האנושי יצר אי פעם והמשיך ליצור, כולל עתיקות, חפצי אומנות וספרים, למען הדורות הבאים.
חשאיות מוחלטת הוטלה על פעילותו זו של ארגון "שחרית" ועל עצם קיומו, כדי למנוע אימה, היסטריה וכאוס. כדרכה של סודיות, אף זו נסדקה. קבוצות מחתרת הפריעו ושיבשו רבות את פעילות הארגון. לדעתן, חובה לחשוף את הסכנה הגדולה שניצבה בפני תושבי הפלנטה.
בשנת 5236 התגשמה התחזית הנוראה מכול – שקיעת אחת היבשות ב־30 מטרים בתוך יממה אחת בלבד גררה אחריה הצפה של כל יבשות הפלנטה ביותר מ־80% משטחן. רעידות אדמה עזות והתפרצויות וולקניות לא איחרו לבוא, ובאותה שנה פחות מ־2% מאוכלוסיית האנושות, החי והצומח היבשתיים שרדו.
ארגון "שחרית" לא עמד ביעדיו.
בסופן של תהפוכות הפלנטה שרדו אי צף־מרחף אחד, ארבעה בונקרים מצוידים, 69 על סף השלמת בנייתם אך נבובים מתכולה, ועוד שרידי 105 בונקרים בשלבי בנייה חלקיים, ריקים אף הם. תקופה זו מכונה בפי השורדים – "תקופת הציוויליזציה הישנה", ויש המכנים אותה אף בשם "העת הקודמת".
כל זאת קרה לפני 900 שנים.
שנות הישרדות אכזרית, מגפות, אסונות, כאוס ואי־יציבות חברתית ושלטונית היו נחלתם של הניצולים על האי הצף־מרחף. בסיומן הקימו את "מועצת השורדים", וביטלו את שארית סמכותו של ארגון "שחרית", שאיבד זה מכבר את אחיזת משילותו. "מועצת השורדים" החדשה חששה מכול לעתידו של המין האנושי. העובדה המצערת כי בקרב הניצולים נותרו פחות מ־10 ילדים הביאה אותה להטיל חובה על כל הנשים מגיל 15 ועד 30 ללדת לפחות חמישה ילדים בתוך עשור. נשות האי קיבלו חובה זו בהכנעה, אך דרישתן כי את זהות האב יקבעו אך ורק הן עצמן, וכי על כל גבר שנבחר חלה חובה להיענות לבחירתן ללא עוררין, התקבלה מצד הגברים במחאה רפה. הייתה זו פשרה בין־מגדרית מחויבת המציאות הנוראה.
בחלוף השנים הרבות, התקנה המחייבת במינימום הולדת ילדים לאישה הלכה והצטמצמה לשני ילדים בלבד לכל אישה מגיל 18 ועד גיל 35. בסופה של תקופה זו מנתה אוכלוסיית האי הצף־מרחף כ־375,000 נפש, מחציתם מתחת לגיל 18.
עיסוקה העיקרי של "מועצת השורדים" בתקופה זו רוכז בהתבססות השורדים על האי, בחידוש הציוויליזציה ובהרחבת שטחו של האי הצף־מרחף. מאגרי הידע והאמצעים הטכנולוגיים שנשתמרו בבונקרים ששרדו בפסגות ההרים ברחבי הפלנטה סייעו בידם רבות.
העיסוק האובססיבי בהישרדות המין האנושי ובעתידו כפה סדר חברתי נוקשה במשך דורות רבים. עם השנים התפתח הנוהג שפרט ללימוד מקצוע עיסוקם של ההורים, מסגרות לימודיות לא התקיימו עבור ילדי האי. תחילה שימשו הילדים עד גיל 6 כוח עזר להוריהם, אחר כך עד גיל 13 היו עוזרי שוליות, עד גיל 18 שוליות ועד גיל 20 מתמחים, כל זאת תחת עינם הפקוחה של הוריהם. רק לאחר מכן נחשבו בעלי מקצוע והמשיכו את עיסוקם של ההורים באופן עצמאי.
תקופה זו נמשכה 620 שנים, והיא מכונה "תקופת השיקום" או "תקופת השורדים".
לימים התפתחו גם חיי הרוח והאינטלקטואל באי, לרוב במחתרת. בשנת 5855 התפרסם מנשר מחתרתי תחת הכותרת "מעמדי" – כתבה אותו ראבוב הד נומייס, ובו שרטטה לראשונה את מבנה החברה האנושית המתהווה וזו הראויה להיווצר בעיניה. היא נתנה בה סימנים וחילקה אותה ל־5 מעמדות עיקריים: ההוראה, הביטחון והריפוי, הכלכלה, המנהלה וההנהגה. במהרה הפך המנשר לבסיס טענתה של קבוצת הורים שהתגבשה, כי מטלת לימוד המקצוע לחיים לא צריכה להיות נחלתם ואחריותם של ההורים בלבד, שכן הדבר גזל מהם זמן רב, במיוחד מאלו שלא היו להם כישורי הוראה מספקים. ויכוח ער שטף את תושבי האי במשך שנים, ובסיומן הוקמה מועצת המעמד הראשונה – "מועצת מעמד ההוראה", שמדי חבריה כתומים. המועצה עסקה באופן שיטתי ביצירת מסגרות לימוד והכשרה מאורגנות עבור הילדים, והקלה את המעמסה מכתפי הוריהם. ילדים עד גיל 18 חויבו להשתתף במסגרות אלו, ומעמדם נקבע "כחסרי מעמד", ומדיהם לבנים.
שנתיים מאוחר יותר פקד אסון נוראי את תושבי האי, עת התפרץ בקרבם נגיף קטלני – הלובא. חברי משלחת שיצאו למשימת סריקה שגרתית באחד מהבונקרים נשאו עימם חזרה ממצאים חשובים רבים, אך גם את הנגיף הקטלני. התפרצות הנגיף ברחבי האי לא איחרה לבוא וקטלניות מחלתו הכחידה כל אדם ובעל חיים שמיני שחי על האי הצף־מרחף. על רקע ההתפרצות הטרגית, שנה אחר כך הוקמה מועצת המעמד השנייה – "מועצת מעמד הביטחון והריפוי", שמדי חבריה חומים. המועצה מיסדה כוחות ביטחון, רפואה והצלה. היא כפתה על כלל התושבים נהלים וחוקים להתנהלותם היום יומית, במטרה לשמור על הסדר הציבורי ולהבטיח את ביטחונם ואת בריאותם של התושבים.
עם התגברותם על נזקי הנגיף הקטלני, הצליחו שורדי המין האנושי על האי הצף־מרחף לשקם את חיי הכלכלה המשגשגים, בחדוות חיים גדולה שפרצה מקרבם לאחר אסונם הכבד. כך נוסדה מועצת המעמד השלישית – "מועצת מעמד הכלכלה" שמדי חבריה ירוקים.
באותה עת נוסדה גם "מועצת מעמד המנהלה", אשר ביססה את מעמדה של מערכת המשפט הלא רשמית שפעלה עד אז, וארגנה את תחום קבלת השירות מטעמה של "מועצת השורדים" – פיקוח על קצב הילודה ועל קצב הרחבת האי, תכנון מחדש של שטחי השימושים השונים על האי, טיפול בפניות שונות של התושבים ומימוש החלטות "מועצת השורדים". מדי חבריה אפורים.
תקופה חברתית סוערת ומעצבת זו, המכונה "תקופת המעמדות" ואף "תקופת השכבות", נמשכה כ־5 דורות, כ־100 שנים.
בשנת 5960, מרד נעוריו של בחור צעיר בשם הַלְבֵר, בנו יחידו של אחד מבכירי מועצת השורדים, הצית וסחף את בני גילו. הצעיר הכריז כי אין לו שום כוונה או רצון להחליף את אביו בתפקידו כחבר במועצה, כפי שכפה הסדר החברתי הנוקשה. הכרזה זו זעזעה רבים, ונחשבה שערורייה של ממש. הלבר לא הסתפק בהכרזתו זו בלבד, אלא נהג לשאת בקביעות נאום, בכל יום רביעי בשבוע, לפני "מועצת השורדים". הוא אף פרסם ספרון קצר – "כישרון מבוזבז". בנאומיו כפר בסדר החברתי שנוצר, שלפיו דור הילדים משויך אוטומטית וללא יכולת בחירה למעמדם ולתחום עיסוקיהם של ההורים. עיקר טענתו הייתה שהמין האנושי מבזבז ומפסיד את הכישרונות האמיתיים של צאצאיו, בכך שאינו מאפשר להם להשתייך למעמד אחר ולעסוק במקצוע ההולם את כישרונם האמיתי. נאומי ימי רביעי אלו שנשא משכו יותר ויותר קהל שומעים מכל המעמדות, במיוחד צעירים בני גילו בשנות ה־20 לחייהם, שהזדהו עם רצונו לבחור בעצמם את תחום עיסוקם בחייהם. את ספרו הקצר חתם הלבר במילים: "לא רוצה להיות שליט", ולקול מחיאות כפיים רמות נהג כך לסיים את נאומיו. הוא סחף אחריו מעריצים רבים, אך גם קמו לו מתנגדים רבים לא פחות.
עם התפשטות "מרד הנעורים", כינסו הלבר ונאמניו במחתרת את קונגרס הקונגלומרט ה־I שבו נשמעה הדרישה לשייך את דורות הצעירים למעמדות על פי כישוריהם האמיתיים ולא לפי מוצאם המעמדי. את השם "קונגלומרט" בחרו הצעירים כמחווה לעולמם ששקע במצולות, אך בעיקר כהתרסה לשיטת השכבות/מעמדות שהונהגה באותם ימים, שכן סלע הקונגלומרט אינו סלע שכבתי אלא סלע המורכב מסלעים שונים רבים.
מאבקם, לעיתים אלים, ידע עליות ומורדות במשך יותר מעשור, אך עם בחירתו של זִ'לְבֶרִי ריבָשָאָ לנשיא האי הצף־מרחף חלה תפנית בהתייחסות השלטונות לדרישות חברי "קונגרס הקונגלומרט" המחתרתי. בבד עם רצונו של ז'לברי לבחון בכנות את טענותיהם של הלבר ושל חבורת הקונגלומרט שלו, התרחש גילוי שעתיד היה להשפיע באופן מהותי על המשך ההיסטוריה. בשנת 6,000 התגלו כישרונות מיוחדים שלא היו ידועים בקרב המין האנושי עד אז. כישרונות אלו התגלו תחילה בקרב ילידי שנת 5998 – קצב הליכתם של בני השנתיים היה מהיר הרבה יותר מקצב הליכתם של מבוגרים, ולמעשה מהיר יותר מכל בן אנוש שחי עד אז. הם כמעט הלכו בריצה. מספרים כי בני השנתיים היו כה מהירים, עד כי הוריהם לא היו מסוגלים להשיגם, ובשל כך רבים מהם הלכו לאיבוד לעיתים קרובות ברחבי האי הצף־מרחף. לתדהמת כולם, חלק מהילדים היו אף מסוגלים לרחף כמה סנטימטרים מעל הקרקע.
עם גדילתם, תופעת הכישרונות החדשים התעצמה והתפתחה. בגיל 3 ניפצו זכוכיות דקות בקול צרחותיהם בלבד. בהגיעם לגיל 4 היו מסוגלים להניע חפצים קלים מידיהם של אחרים היישר אל ידיהם הקטנות, ללא מגע. בגיל 5 הצטיינו בכוח פיזי שדמה לכוחם הפיזי של מתבגרים צעירים, ובגיל 6 ניתרו לגובה בלתי אנושי של מטרים אחדים. תופעה זו לא הייתה נחלתם של ילדי מחזור שנת 5998 בלבד, אלא חזרה על עצמה גם בקרב כל המחזורים הבאים, שכונו בפי כול "דור מהירות האור".
אולם, לא לכולם הייתה אותה עוצמת כישרון. כמו בשאר הכישרונות, היו הבדלים בין הילדים. גילוי הכישרונות הייחודיים, ובמיוחד טווח עוצמת הכישרונות השונה בקרב "דור מהירות האור", חיזק משמעותית את טענתו העיקרית של הַלְבֵר ושל תומכיו הרבים – לא לכל בני האדם אותה יכולת לממש את כישרונותיהם הטבעיים. גילוי הכישרונות החדשים העיד יותר מכול על כך שיש לאפשר לכל אדם הזדמנות שווה לממש את כישרונותיו, הן למענו והן לטובת כלל המין האנושי שנותר.
בסיומו של תהליך ארוך מאז פרוץ "מרד הנעורים" של הַלְבֵר וחבריו, ובד בבד עם העמקת חקירת התופעה של "דור מהירות האור", אימצה בסופו של דבר "מועצת השורדים" בראשותו של הנשיא זִ'לְבֶרִי את מרבית סעיפי "מגילת החוקה הקונגלומרטית", אשר חוברה ונוסחה בקונגרס הקונגלומרט ה־15.
מנהיגותם המשותפת, שיתוף הפעולה ביניהם ומעורבותם האישית של זִ'לְבֶרִי ושל הַלְבֵר היו מכריעים, ומנעו את המשך "מרד הנעורים" אשר איים לערער לחלוטין את היציבות החברתית באי. השניים אף נבחרו להנהיג יחדיו את "מועצת מעמד ההנהגה" החדשה אשר באה תחת "מועצת השורדים" הוותיקה, ומדי חבריה בצבע ארגמן. הם אף הסכימו לקצוב את זמן כהונתם ל־4 שנים חד־פעמיות, ובסיומן פרשו מכל תפקיד וסמכות ניהולית.
לאור התעצמות כוחם של הכישרונות החדשים, הוקמה ב"מועצת מעמד המנהלה" ועדת אתיקה לשימוש בכוחות "הכישרונות החופשיים" האלו, שכונו לעיתים בסלנג – כישחוף. הוועדה ניסחה את קוד האתיקה בשימוש בכוחות רבי־עוצמה אלו, והקוד הנוקשה נאכף בחומרה עד עצם היום הזה.
מאז, הלך והתבסס הסדר החברתי־פוליטי והמעמדי החדש על פי העקרונות שנקבעו במגילת החוקה. למעט חריגות מעטות, יישום שיטת המעמדות החדשה ובד בבד המשך גילוי ושכלול הכישרונות החדשים הביאו את אזרחי האי להישגים אדירים בכל תחומי החיים. הלך הרוח ההישרדותי והשברירי שאפיין וליווה את תושבי האי הצף־מרחף בכל שעל הוחלף בתחושות של עוצמה אישית ומסוגלות לאומית.
מאז קריסת יבשות הפלנטה לפני כ־900 שנה חוו תושבי האי שלווה, שגשוג, יציבות ואופטימיות. תושביו חשו לראשונה ביטחון ביכולתו של המין האנושי לשרוד עוד מאות דורות קדימה.
האופוריה הייתה בשיאה, היה זה תור הזהב.
- חלק א' -
האי המרחף
פרק 1
סוף־סוף נגמר היום. זו הייתה המחשבה היחידה שעברה לאדוריל בראש. וגם המילה "נו" בקולו הלא נשמע אך חסר הסבלנות של אלבינו. הוא הרים את ראשו המכוסה תמידית בברדס חולצתו, ועיניו נתקלו בעיניהם של אוטו ושל אלבינו. השניים עמדו זה לצד זה ונשענו על משקוף פתח כיתתם.
"בסוף יתפסו אותך משדר מחשבות בכישחוף, וזה יביא למותך", סינן אדוריל.
כתגובה, זכה למשיכת אף קולנית של אלבינו.
"פרא אדם", מלמל לעצמו אדוריל.
הוא קם מן הכיסא והחליק אותו לאחור על גבי המסילה הקבועה ברצפה. גם כיסאו, כֶיתר הכיסאות בכיתה, היה מחובר ברגליו למסילה שאפשרה לו לנוע קצרות קדימה ואחורה בלבד. חיוך עקום ניבט מפניו של אדוריל. אפילו הכיסאות לא נהנים מקצת חופש פה. כן, הכול חייב להיות בדיוק במקומו, מאובטח היטב, מחובר לרצפת האי. בלי זה הכול יקרוס.
"לפי החיוך האווילי שלו", אמר אוטו לאלבינו, "על מה מתערבים שאדוריל מהרהר עכשיו על מהותה של מסילת הכיסא ותרומתה לסדר החברתי של האי?"
"על מה יש להתערב? זה ברור", השיב אלבינו, "אדוריל תמיד העריץ את המערכת".
שלושתם התהלכו במסדרון הארוך של מרכז הלמידה.
"לכל דבר יש סיבה", אמר אדוריל, "אבל ראשית צריך להבחין בזה בכלל, ובשביל זה צריך לדעת להתבונן".
"א ד ו ר י ל", אמר אלבינו, וחיוך של בוז עיטר את שפתיו, "לפעמים כיסא הוא רק כיסא שמחובר לרצפה, כמו כל דבר אחר באי הזה, בשביל שהוא לא יעוף לך ישר לראש במזג אוויר סוער".
"בשבילך כיסא הוא רק כיסא, אבל אם היית מסתכל עליו בתשומת לב ושואל את עצמך: למה? היית מבין שאומנם זה נכון שכיסא הוא רק כיסא, אבל הוא גם חלק מהמערכת כולה".
"עוד פעם המערכת. מי זו המערכת הזו שלך?" שאל אוטו, "הנשיאות?"
"המערכת היא כולנו. לכל אחד יש תפקיד חשוב בה", השיב אדוריל וזקף את סנטרו.
"אפרופו תפקיד, אם אתם לא מודיעים לי מייד איזה תפקיד קיבלתם..."
אלבינו לא השלים את המשך דבריו.
"אל תאיים, אלבינו. אף אחד עוד לא קיבל, אז תרגיע", הצליף אוטו.
"אני רק אומר. אל תתפלאו אחר כך שעין ימין שלכם כבר לא סימטרית עם עין שמאל, כן?" קרץ להם.
"אני בטוח שאותך ישבצו בתור הפסיכופט הראשי של האי", גיחך אוטו.
"הגזמת, קודם יקרעו לו את הצורה בתור המתמחה הזוטר של המשנה לעוזרו של הפסיכופט הראשי", גיחך גם אדוריל. "אם אני לא מקבל שיבוץ במעבדות הגנטיקה, הם יראו מה זה פסיכופט. עם ציונים כמו שלי, המערכת של אדוריל לא תוכל לוותר על מוחי המזהיר. נכון, אדוריל?"
"אני בטוח שהמערכת תדע לשבץ לכל אחד מהבוגרים, וגם לנו, את התפקיד המתאים ביותר".
"המתאים ביותר עבורו או עבורם?" שאל אוטו בקולו הלא מניח של מְוודא.
"עבורם זה עבורנו", ענה אדוריל ללא מחשבה נוספת.
"אני לא בטוח שלזה בדיוק התכוונו זִ'לְבֶרִי והַלְבֵר לפני מאה שנה", השיב אוטו. "אם הם היו יודעים שכך זה יתנהל, נראה לי שהיו מתחילים את המהפכה שלהם מחדש".
"הישרדות האנושות..." החל אדוריל לדקלם. "היא מעל הכול", השלימו אוטו ואלבינו יחדיו.
"כן, כן. גם אנחנו יודעים לדקלם את הסיסמה, אדוריל", אמר אוטו.
"רק שמענו את זה איזה טריליון פעמים מאז שנולדנו", הוסיף אלבינו וגלגל את עיניו מעלה.
"תחשבו מה שתרצו, אני מאמין בזה", ענה אדוריל ופסע החוצה אל החצר רחבת הידיים ומוארת השמש של מרכז הלמידה.
מזג האוויר היה נוח, כבכל הימים בשנתיים שחלפו מאז נע האי עם סיבוב הפלנטה, רכוב על צידה הדרומי והקיצי, אבל כולם ידעו שמאגרי אנרגיית השמש כבר כמעט מלאים. השיפוצים והתיקונים כבר הסתיימו ימים אחדים קודם לכן, ומלאכת מילוי הדגנים, הדגים ותבואת הים גם כן עמדה להסתיים.
בתוך שלושה עשר ימים תכננו לחנוך את ההרחבה החדשה של האי. היום הרביעי והאחרון של הפסטיבל החגיגי היה גם האות לתחילת מסעו בן השנה אל עבר הצפון רווי המשקעים. הגשמים הצפויים שם ינוצלו לניקוי נזקי מליחות הים שפשו ברחבי האי בשנות הקיץ ולהסרתם, וכן למילוי מאגרי מי השתייה שהתרוקנו. בזאת מתבטאת השלמת מחזור חיים נוסף במקום.
זהו המחזור החמישי בחייהם של השלושה, ועם סיומו נחתם גם פרק ילדותם.
