פרולוג


הלילה היה דומם, אבל שנתה של אמה סערה. היא התהפכה מצד לצד, נשימותיה מהירות, גופה מכווץ, פיה הפעור מלמל מילים חנוקות, קטעי משפטים שנשמעו כמו קריאה לעזרה. הבזקי אש, צעקות, אפילו ריח חרוך, אפפו את חלומה המסויט. ידיה לפתו את הסדין בחוזקה, כאילו ביקשו להיאחז במשהו שיציל אותה מהתהום.


צלצול צורם ובלתי צפוי פילח את החדר החשוך, קורע את הדממה כמו אזעקה. אמה התעוררה בבהלה, ליבה הלם בפראות, גופה היה מכוסה זיעה קרה. הסיוט מאותו יום נורא חזר אליה שוב חסר רחמים, מתעקש להזכיר לה את מה שלא ניתן לשכוח.


עיניה הביטו בטלפון שעל שידת הלילה והאור הבוהק גרם לעיניה למצמץ. מי מתקשר בשעות כאלה? היא שלחה יד רועדת וליבה החסיר פעימה, כשעל המסך הבהבה שיחה מניו יורק.


“הלו?“ אמרה בצרידות.


“הלו, האם אני מדבר עם אמה?“ קול גברי שאל באנגלית.


“כן, זאת אמה. עם מי אני מדברת?“ שאלה באנגלית רהוטה.


הקול נשמע יציב, “שלום, אמה, שמי לואיס ואני העוזר האישי של מר טיילר מחברת טיילר גלובל. מר טיילר קיבל את קורות החיים שלך והתרשם מהם. אני מבקש להזמין אותך לריאיון אצלנו במשרדי החברה. מובן שעלויות הטיסה והלינה ימומנו על ידי החברה.“


אמה, שקיוותה לשיחה הזאת, לא חשבה פעמיים ואישרה הגעה לריאיון. הם סגרו פרטים אחרונים, ולאחר שהכול טופל, הניחה את הטלפון לצידה ונשכבה. ראשה המה וההתרגשות סירבה לנטוש אותה. זה קורה, החלום שלה עומד להתגשם. היא ידעה בדיוק מה הרשים אותם בקורות החיים שלה: פריצות הדרך שלה בעולם עיצוב האופנה החדשני, עם פטנטים רשומים על שמה ושיתוף פעולה עם מדענים ומעצבים מובילים.


היא התהפכה מצד לצד, חושבת על הסידורים לקראת הטיסה וככל הנראה נרדמה, כי בפעם הבאה שפקחה את עיניה השמש כבר בצבצה מבעד לוילונות.


היא הזדקפה במיטה, כשזיכרונות מהלילה ומהשיחה הטלפונית, הציפו אותה. לרגע שאלה את עצמה אם הכול היה חלק מאותם חלומות ביעותים, אבל כשהרימה את הטלפון וראתה את השיחה ביומן השיחות היא חייכה. זה קרה באמת. אם כך אין לה הרבה זמן. היא קפצה מהמיטה, עליה לברר את המשמעות הכרוכה בנסיעה. מאז החלה לעבוד על הפרויקט הסודי, לא יצאה מגבולות הארץ.


כמה שעות מאוחר יותר ישבה מול י. הקצין מהמוסד שאחראי על ביטחונה.


“את יודעת מה מונח בידייך,“ אמר בקול יציב, “אנחנו לא ממליצים על יציאה מהארץ בתקופה הזאת, אבל אם את נוסעת, אסור שידעו דבר על המחקר. לא במפורש ולא ברמז.“


“אני מבינה,“ אמרה בשקט, “אבל אני צריכה להתאוורר מכל מה שקורה כאן, והמשרה הזאת היא הזדמנות פז עבורי להתנתק ולצבור כוחות מחודשים להמשך הפרויקט.“


הוא שתק לרגע ואז הניח לפניה קופסה בצבע שנהב, בתוכה זוג עגילי פנינה עדינים. “אנחנו לא יכולים למנוע ממך לטוס, אבל יש לנו בקשה אחת.“ אמה הביטה בו בבלבול.


“אלו לא עגילים רגילים.“ חייך קלות, “מותקן בהם שבב מעקב. כל עוד הם עלייך, נדע היכן את, בכל מקום ובכל זמן. ברגע שהם ירדו ממך, אנחנו לא נדע איפה את.“


אמה הביטה בו ואז בהם. היה משהו חד בעיניו, כמעט אישי, כשאמר, “אני מבקש, הם חייבים להיות עלייך תמיד. זו הדרך שלך להגיד לנו שאת בסדר.“


היא חייכה חיוך קטן, מנסה להסתיר את חששה, “אני אוהבת פנינים,“ אמרה וענדה את העגילים, “אתם באמת חושבים שמישהו ינסה לפגוע בי?“


“אנחנו לא לוקחים סיכון,“ ענה, “את מטרה.“


אמה הנהנה. היא ידעה היטב מה מונח על הכף, לא היה צורך בתזכורת נוספת. אבל דבר לא יעצור אותה.


1


אמה נחתה בניו יורק עייפה אך דרוכה. אחרי שתים־עשרה שעות טיסה מתישות, השרירים כאבו וראשה הלם מעייפות. היא לא הצליחה לישון אפילו דקה. האיש שישב לידה פטפט ללא הפסקה, כאילו חיכה שמישהו יקשיב לו. בהתחלה חייכה אליו בנימוס, אחר כך העמידה פנים שהיא ישנה, אבל הוא המשיך בשלו. כשגלגלי המטוס נגעו במסלול הציפה אותה תחושת התרגשות. היא כאן, בעיר שמרגישה כמו מרכז העולם. היא יצאה מהטרמינל ונשמה את האוויר הקר של אמצע חודש פברואר, עם ריח של מדרכה בוצית מלוכלכת וערפיח גשום. המונית הצהובה המתינה שם, והנהג סימן לה להיכנס במהירות. הרחובות שקקו חיים, אנשים מיהרו לתחנות התחתיות של הרכבת, כאילו חייהם תלויים רק בה. היא התבוננה בבניין המגורים היוקרתי שהיה מלון דירות. 'טיילר גלובל' שכרו עבורה דירה. בשלב ראשון לשלושה ימים, ואם תתקבל למשרה יאריכו את השכירות לתקופה של חצי שנה. אמה נכנסה לדירה, הניחה את המזוודות בצד והתבוננה סביבה. הסלון הקטן נראה נוח ומזמין. המטבח שהיה מאובזר במלואו, שידר תחושת ביתיות לא צפויה בעיר זרה. היא פתחה את המקרר וגילתה שהוא מלא במצרכים בסיסיים, מחווה קטנה שחיממה את ליבה. לרגע עלה בה הרעב, ורעיון של קפה חזק חלף בראשה, אבל היא ידעה שזה לא הזמן. דלת המקרר נסגרה בטריקה, כשהיא התחילה להפנים. מחר בבוקר מחכה לה ריאיון שיפתח בפניה הזדמנות חדשה, עיסוק שיסיט את מוחה ולו במעט מן המראות והכאב שמלווים אותה בשנתיים האחרונות. אמה ניערה את ראשה. מקלחת טובה ושינה זה מה שהיא באמת צריכה, כדי לשטוף מעליה את הטיסה הארוכה. בארבע בבוקר אמה החליטה לוותר על השינה. הלב שלה דפק חזק מכדי לאפשר לעצמו מנוחה, והגוף עדיין היה תקוע בשעון ישראל. באנחה הסירה מעליה את השמיכה, התרוממה באיטיות, הדליקה אור קלוש בחדר הרחצה ושטפה את פניה במים קרים, נחושה להתכונן ליום המרגש שמצפה לה. היום הזה דורש ממני להיות ערנית וחדה, חשבה לעצמה. את השינה אשלים בלילה הבא.


השקט של מנהטן בבוקר מוקדם, כשהשמש רק התחילה לגרש את הצללים מהרחובות, הרגיש כמו התחלה חדשה. היא לגמה מהקפה שהכינה, בחנה בקפדנות את הסקיצות שהביאה איתה וחזרה שוב ושוב על קורות החיים. לואיס הכין אותה לכך שהנרי טיילר מראיין באופן אישי את המועמדים לעיצוב המלון החדש שלו. הוא אמר שהנרי לא מחפש רק ניסיון, אלא חזון. ואמה, שידעה בדיוק מה החזון שלה, קיוותה לשלב את שלה בשלו.


היא הביטה מבעד לחלון, מחשבותיה נודדות. להיות בת עשרים ושש וכבר אחרי לימודי דוקטורט במדעי הטקסטיל, חוקרת מוערכת ופורצת דרך אמיתית בתחום של סיבים וטקסטורות ואחת מתוך קומץ קטן של מדעניות בעולם, שהעזו לגעת בשילוב המורכב שבין מדע לבד שמלטף - לא היה דבר של מה בכך.


עיניה נעצמו לרגע. היא רצתה להיות בפרויקט היוקרתי והשאפתני של הנרי טיילר. מבטה רפרף על דמותה שבמראה, סוקר בפעם האחרונה את השמלה המחויטת בגוון כחול ואת שערה האסוף באלגנטיות. ידה נשלחה אל עגילי הפנינה. עיניה ריצדו בעייפות מהולה בהתרגשות ונחישות, “המשרה הזו חייבת להיות שלי,“ לחשה לעצמה.


הנרי עמד במשרד ליד החלון הפתוח באתר הבנייה במנהטן, לבוש בחליפה בצבע אפור, מעיל צמר איטלקי ונעליים מצוחצחות, בידו כוס אספרסו קצר. רוח פברואר ליטפה את פניו. מסביבו פיגומים, רעש קידוחים ורעידות אדמה קלות של פרויקט בן שבעים קומות, שעתיד להיות המלון היוקרתי ביותר בעיר. עיניו ננעצו בהמולה והוא נשם עמוקות. מי היה מאמין. מנער שהחנה מכוניות במגרשי חניה של העשירים והמפורסמים הוא הגיע לכאן, לפרויקט הבולט והמשמעותי ביותר שלו.


הנרי נשם עבודה, ישן עבודה וחי סביב העבודה. זה היה הבייבי שלו, אהבת החיים הכי גדולה שלו. הוא לא בחל בעבודה קשה, והעולם העסקי העריך זאת. אמינותו הייתה ללא דופי והוא ידע להיעזר בזה בכל פעם שדחק את רגליו למבנה ישן למראה, או לאזור שנראה ללא סיכוי, והפרויקט הזה היה שאפתני במיוחד. הפיכת בניין היסטורי בלב מנהטן למלון בוטיק יוצא דופן. לא עוד עיצוב גנרי אלא מלון דגל יוקרתי שבו לכל סוויטה סיפור. כמו תמיד, כשפרויקט נגע לו בלב, הוא סירב להפקיד את הבחירה של הצוות בידי אחרים. הפעם החליט לבחור את המעצבים בעצמו.


כשהתחיל לגבש את הצוות, הוא ביקש מהעוזר האישי שלו, לואיס, להכין רשימה של מומחים מרחבי העולם. ״אני רוצה אנשים שחושבים אחרת,“ אמר. “לא סטנדרטיים. כאלה שירגשו אותי עם קורות החיים שלהם, עוד לפני שיפתחו את הפה.“ מבין מאות ההצעות שהועברו דרך סוכנויות עיצוב ואדריכלות, משכו את עיניו של הנרי קורות חיים אחדים ובמיוחד תיק עבודות אחד של אישה בשם אמה גולד. הרזומה היה מרשים בצורה בלתי רגילה, דוקטורט בטכנולוגיות טקסטיל, שירות צבאי בצבא הישראלי, פרויקטים בין־לאומיים וגישות חדשניות לשילוב בין מדע וחומר. לא צורפה תמונה, לא צוין גיל. רק מסמך מרתק, עשיר, מסודר וערוך במכוון, כדי לגלות כלום ולהסתיר הכול, מה שהוסיף הילה של מומחית עם ניסיון חיים עשיר.


עיניו גלשו למונית שנעצרה מול האתר והוא לגם לגימה נוספת מהקפה. אמה גולד הייתה אמורה להגיע לריאיון, ולנגד עיניו הוא דמיין דמות של גברת חמורת סבר עם צעיף צמר, משקפיים עבים ותיק כבד.


מהמונית יצאה בחורה צעירה, שיער זהוב גלי, מעיל מחויט בצבע כחול, עקבים שחורים, תיק מעוצב תלוי על זרועה והליכה שלא השאירה מקום לספק. היא יודעת לאן היא הולכת ומה היא רוצה. הנרי כמעט נחנק מהאספרסו.


“זו הדוקטור?“ לחש לעצמו.


השעה הייתה שמונה ושלושים בדיוק, כשאמה ירדה מהמונית מול אתר הבנייה העצום בלב מנהטן. הרוח הקרה של ניו יורק הצליפה בעורפה, אך היא רק הידקה את צעיף הקשמיר סביב צווארה, זקפה כתפיים וצעדה בנחישות. מולה התנשא שלד הבניין החדש, עדיין בפיגומים, כאילו הסתיר סודות תחת שכבות של בטון וזכוכית. מימין לו חנה קרוואן כסוף – שנראה לא משתלב בסביבה הקשוחה של פלדה ואבק. שם חיכתה לה הפגישה עם טייקון הנדל“ן, הנרי טיילר.


היא פסעה פנימה בצעדים מדודים אך בטוחים. רגלה דרכה על רצפת העץ הרעועה וריח של נסורת מעורבת בקפה מילא את חלל האוויר. על פני השטח נראתה קרירה, אך בתוכה העולם רתח. העיצובים שרקמה בדמיונה עוד בישראל התעוררו לחיים. וילונות אווריריים בגווני שמפניה, בדים שזוהרים באור ונרגעים בחושך, מרקמים חכמים עם סיבים מתוחכמים.


היא הגיעה מוכנה, אבל לא לזה. הוא עמד שם מולה. הנרי טיילר. שם שעד כה ראתה רק בעיתונות, ורק בתמונות שלא עשו עימו חסד, עכשיו מולה בשר ודם. בן שלושים וארבע, גבוה ממנה לפחות בראש וחצי, העריכה במהירות. שערו הכהה מהודק בצדדים ופרוע מעט למעלה. עם זאת, עיניו הן אלה שמסמרו אותה לרגע במקומה. לא רק כחולות אלא קרות, מפלחות. עיניים של מי שכבר ראה את העולם וניצח אותו. הוא עמד בפתח, נשען קלות על המשקוף והביט בה בשקט.


אמה הושיטה את ידה.


“מר טיילר,“ אמרה בשקט, עיניה מביטות עמוק בעיניו.


הוא הרים גבה, קצה פיו התעקל. “שלום, דוקטור גולד.“ קולו היה עמוק עם נימה של הפתעה. “לא ציפיתי שדוקטור לטקסטיל תיראה כאילו יצאה מקמפיין של דיור.“


היא חייכה חיוך קטן, כזה שלא מבקש סליחה. “גם אני לא ציפיתי שמיליארדר אמריקאי יהיה צעיר כל כך.“


הוא חייך, לא ידע מה הדהים אותו יותר, זה שהיא נראתה כמו שילוב של נסיכה הוליוודית ולוחמת מוסד, או שהיא באמת דוקטור.


הוא החזיק את ידה רגע אחד יותר מדי.


“אני מודה שהופתעתי,“ אמר לבסוף, לא משחרר מייד. “קראתי את הרזומה שלך, אבל לא דמיינתי...“


“שאני איראה ככה?“ היא השלימה בשקט, מחייכת בלי למצמץ.


“המדע והאסתטיקה לא בהכרח מנוגדים,“ הוסיפה מישירה מבטה אליו.


“לא,“ אמר בהיסוס שהפתיע אותו, “הם לא.“ ומשהו במבטו רמז ששכח על מה בכלל הייתה הפגישה.


היא הרגישה שהוא בוחן אותה. מנסה לפענח אותה כאילו הייתה תעלומה שדורשת פתרון.


היא הסתכלה סביב. הקרוואן היה פשוט, רהיטים ישנים, קצת אבק, שולחן עמוס בניירת. לא היה בו דבר מהזוהר שדמיינה כשקראה על הנרי טיילר – לא העושר, לא הכריזמה המתוקשרת והיא קראה עליו לא מעט. במדורי הרכילות תיארו אותו כרווק הולל, חובב מסיבות ובמדורי הכלכלה היללו אותו כגאון עסקי, מידאס של התקופה האחרונה. התדמית שציירו באמצעי התקשורת לא התאימה כלל לדמות שהופיעה מולה עכשיו.


הנרי משך עבורה כיסא ואז התיישב מולה, מניח לה להתארגן. היא הסיטה קווצת שיער גלי מאחורי האוזן וניסתה להיראות בטוחה בעצמה, על אף שליבה הלם בחוזקה. “את יודעת, דוקטור גולד,“ הוא פתח, קולו נמוך אך חד, “אני רגיל לעבוד עם אדריכלים ומעצבים בני חמישים עם שיער מאפיר ואגו מנופח. את... שונה.“ אמה צחקה צחוק קצר מבויש מעט. “כיוון שאין לי שיער אפור?“ היא הרגישה את האודם מכסה את לחייה.


“גם,“ הוא חייך, “אבל בעיקר כי את צעירה להפליא בשביל מישהי עם דוקטורט ותיק עבודות כזה.“


היא הישירה מבט בצבע טורקיז עז. “תתפלא כמה אפשר להספיק אם מוותרים על מסיבות ומבלים את גיל ההתבגרות במעבדות. סיימתי את התואר הראשון בגיל שבע־עשרה.“


היא פתחה את התיק, שלפה תיקייה מהודקת והניחה על השולחן. ״אני מניחה שקראת את קורות החיים,״ אמרה.


״קראתי,“ אמר, “ויותר מפעם אחת.“


״ומצאת מה שחיפשת?״


״לא, לכן את כאן. את העלית יותר שאלות מתשובות.“


״זה היה די מכוון. אני אוהבת שיחות יותר ממסמכים.“


הוא חייך וזקף גבה. “שֵירתְּ בצבא הישראלי. גם את זה הספקת.“


“נכון,“ אמרה בפשטות, בלי הסברים מיותרים.


הנרי לא הרפה. “אגב, יש לך רקורד צבאי מעניין מאוד.“


אמה קפאה לשבריר שנייה, כמעט בלתי נראה, אבל הוא שם לב.


“זה מידע לא רלוונטי לעיצוב,“ אמרה בקול שהתקשה להסתיר את הקשיחות.


“טעות. זה אומר שאת יודעת לעבוד תחת לחץ ואת יודעת לשמור סודות – שני כישורים שאני מעריך מאוד.“ הוא הטה את ראשו קלות, מבטו מתחדד, “אבל תני לי סיבה אחת למה את? את לא מעצבת פנים קלאסית. את מדענית, חוקרת שפיתחה טקסטיל חכם. מה לך ולעיצוב מלון יוקרה בניו יורק? מה מבדיל אותך ממעצבים אחרים?“


היא לא היססה לרגע. ״יש לך קירות. חללים. את זה כל מעצב יוכל למלא. אבל אם אתה רוצה ליצור סיפור, מישהו צריך להבין איך חומרים מדברים עם תחושות. איך תפר, גוון, סוג בד, יכולים להשפיע על מצב הרוח של האורח. איך אור רך שמוחזר ממשי דק, יוצר חמימות שגורמת לאדם להוריד הגנות ולהרגיש בטוח. אתה לא צריך עוד עיצוב יפה, אתה צריך לקוח שיצא עם זיכרון.“


הוא שתק. דבריה הרשימו אותו.


״יש לי תזה שלמה על יחסי גומלין בין סיבים רכים לבין מערכת העצבים. אני יכולה לתפור חוויה פסיכולוגית רגשית דרך כריות, וילונות ואפילו שטיחים. האורחים שלך יחזרו שוב ושוב, כי הם ירגישו אצלך מוגנים, בלי שידעו למה.“


הנרי נשען קדימה. ״יש לך תיק עבודות שיכול להוכיח את זה?“


היא פתחה את התיק ושלפה שרטוטים, דוגמיות, הדמיות. בין הדפים היה גם צילום של סוויטה שעיצבה בפרויקט באירופה: חדר בגווני קרם ונחושת, מבוסס על עקרונות ביו־ עיצוב. הטקסטיל שבו ויסת את הטמפרטורה, בלם רעש וסייע באקוסטיקה הטבעית. ״זה מרכז שיקומי באוסטריה, המטפל בפוסט טראומטיים. לקחתי השראה מחיבוק. כל חומר שבחרתי מייצר תגובת גוף דומה.“


הוא בחן דף אחרי דף, שקט, מרוכז.


“אני יוצרת חוויית מגע,“ אמרה מביטה בפניו, “כמו שאתה יוצר חוויה של יוקרה, עוצמה ואינטימיות במבנה. אני פשוט עושה את זה דרך חומר. אני משתמשת בטקסטיל שגורם לאנשים להרגיש.“


“תני לי דוגמה.“


“הסוויטות העליונות.“ היא שלפה תיקייה נוספת עם דוגמאות של בדים, כדי שיוכל למשש ולהתחבר לתיאור שלה. “אני מציעה להשתמש בשילוב של משי סיבי חכם עם רקמת כסף עדינה, בד שמשנה את הגוון שלו לפי עוצמת האור. ביום הוא פנינתי, בלילה הוא מקבל גוון כסוף עמוק. יש לו תחושה של מגע כמו עור שני, אבל הוא גם אנטי בקטריאלי ועמיד מאוד.“


היא הניחה את הדוגמה מולו. הוא העביר אצבע אחת על הבד לאט, ואז הביט בה.


“את יצירתית, חדת לשון, אבל יש בך גם משהו אחר...“


היא קימטה את מצחה, מנסה לפענח את המשפט הלא גמור.


“צניעות,“ השלים. “לא תכונה נפוצה כאן.“


היא הסמיקה שוב וניסתה להסתיר את המבוכה בעיון במסמכים.


“תודה,“ אמרה בקול כמעט מתגונן, “אני לא טובה בלקבל מחמאות, אבל אם תיתן לי לדבר על בדים, אני יכולה להרצות שלוש שעות ברצף בלי למצמץ.“


הוא חייך חיוך שהראה הרבה עניין ומשהו נוסף שהיא לא הצליחה להבין.


היא נשמה עמוק. פוקוס, אמה, את פה לעבודה. זה לא משנה שהוא נראה כמו דוגמן של ארמני עם מבט שיכול להמס פלדה.


״יש עוד מעצבים שרואיינו לתפקיד?״ שאלה בקול יציב.


“יש,“ השיב בקצרה, “אבל אני לא בטוח שהם עוד רלוונטיים.“


המבט שלו נתקל בחיוך שלה. חיוך שקט, כמעט אגבי, אבל הוא קלט אותו. חיוך של מישהי שיודעת בדיוק מה היא שווה. ביטחון שלא זקוק להוכחות. לא מוחצן, לא מתריס – פשוט קיים.


עיניו גלשו לשעון שעל פרק ידו והוא קם על רגליו בתנועה חלקה. “אני לא חותם על חוזים בתוך קרוואן,“ אמר בהחלטיות. “במשרדים הראשיים יש קפה טוב ונוף יפה, אבל לפני כן... בואי. אני רוצה להראות לך את המבנה מקרוב. במיוחד את הקומה השבעים.“


אמה סגרה את תיק העור שלה, מופתעת מעט מהמעבר הישיר.


“קומה שבעים?“


“זה יהיה הלב של המלון,“ אמר בעודו הולך, “הסוויטות היוקרתיות ביותר. נוף מכל כיוון. מבחינתי, החדרים האלה צריכים להיות בלתי נשכחים. אני רוצה לראות איך את חושבת, כשאת שם ולא רק על הנייר.“


הם חבשו קסדות ועלו במעלית הבנייה הרועשת. כשהדלתות נפתחו, נשימתה של אמה נעתקה. הם עמדו מול קיר זכוכית ענק, שאף שהיה מכוסה באבק בנייה, ניתן היה לראות דרכו את הנוף האורבני של מנהטן ומרחוק את האוקיינוס האטלנטי, כחול ועמוק. אמה ניגשה לחלון מהופנטת. הרוח טיפסה עד לגובה הזה, נוגעת בזכוכית, כאילו גם היא רוצה להיכנס. המים נראו כסופים מעט, שכבת קרח דקה ריחפה הרחק והאופק היה נקי ונראה כמו קו דק שתפר את השמיים למים ביד מדויקת.


“זה... מדהים,“ היא לחשה.


הנרי הביט בה, “מה היית עושה פה?“


היא שתקה רגע ואז הסתובבה אליו. “מפה אני רוצה להתחיל,“ אמרה.


״מהחלון?“


״לא. מהאור.“ היא צעדה לאט לתוך החלל החשוף, “מהדרך שהוא נשבר על הפנים של האורח, כשהוא קם בבוקר. תחשוב איך זה יכול להרגיש, אם תשלב בד שקוף עם אריג עדין שיגיב לאור ולתנועה של הים. זה יכול להרגיש כמו נשימה.“ היא המשיכה להסתובב, כעת כבר לא מדברת אליו אלא לחלל, חושבת בקול, “המיטות, עם גב מרופד בבד קטיפתי בצבע שמנת עם טקסטורת משי עדינה, שנשארת קרירה גם בקיץ. השטיחים ארוגים בעבודת יד עם שילוב של סיבי צמר מונעים החלקה, אנטי אלרגניים, והתחושה למגע... כמו לדרוך על ענן.“


היא הסתובבה, שפתיה פתוחות קצת. שערה, שהיה מתוח לפני כן, נפרם קלות ברוח. הייתה בה פתאום רכות מסוימת, טבעית. לא מחושבת.


“הוילונות יהיו דו־שכבתיים. שכבת טול עדינה שתרכך את האור בבוקר, ומעליה שכבה אטומה יותר של בד איטלקי בגוון שנהב עמוק עם גימור מטאלי קל, סוג של נצנוץ, אבל אלגנטי.“


הנרי הביט בה, שקט. כאילו התרחש אצלו משהו שלא נאמר בקול. הוא חשב לעצמו כמה נדיר לפגוש מישהי בגילה עם כזו יכולת לשכנע. הייתה בה תשוקה אמיתית למה שהיא עושה, ההתלהבות שלה חלחלה גם אליו.


“את רואה את זה כאילו זה כבר קיים,“ אמר לבסוף.


“אצלי בראש זה קיים,“ ענתה בשקט ואז הוסיפה כמעט בלחישה, “השאלה היא האם תסמוך עליי להפוך את זה למציאות.“


אמה הביטה בהנרי מנסה לפענח את הבעתו, אבל הוא שמר על ארשת רצינית, מעט מהורהרת. היא לא הצליחה להבין אם התרשם או לא, אם המילים שלה נגעו בו. היא התאפקה לא לשאול ישירות, מחכה לסימן קטן ממנו - אולי חיוך או מבט, שיגלה מה באמת הוא חושב.


*המשך הפרק זמין בספר המלא*