מבוא
פוֹנטָאן קרוּזוֹאֶה, אדם פשוט, "חריג חברתי" כפי שהוא מכנה את עצמו, נוסע לפריז כדי לחפש תהילה ספרותית על סף ההפיכה הדספוטית של הנשיא לואי־נפוליאון ב־2 בדצמבר 1852.[1]
המציאות טופחת על פניו. פונטאן נאלץ להיכנע בהדרגה ולשקוע בדלות בכרך הגדול ואז להידחק בחזרה לשוליים. ז'ול ואלס מספר את סיפור התרסקותו כמות שהוא, מפיו, ללא כל התייפייפות סגנונית.
פונטאן לא מאשים איש. הוא לא מתקומם, לא זועם. הוא אדם פשוט, לעולם אינו סוטה מדרך הישר ולא מבקש דבר בתמורה.
זהו סיפור מסעיר לב, מדויק מאוד ולו ממדים פוליטיים, חברתיים, פילוסופיים וספרותיים מסחררים. בדומה ל"ברטלבי" של מלוויל, סיפורו של פוֹנטָאן קרוּזוֹאֶה מקעקע את שחצנותם ויוהרתם של השליטים — אלה של העבר ואלה של ימינו. אפשר למצוא בו משהו שעשוי לחזק ולחשל אותנו לקראת הימים האפלים שלפנינו.
יצוין גם כי בצרפתית Crusoé, שם המשפחה של אנטי־גיבורנו, הוא שם המשפחה של רובינזון קרוזו, גיבור ספרו של דניאל דפו, עובדה הנותנת מקום למחשבה שאולי ז'ול ואלס התכוון כאן לאדם שחייו נטרפו בכרך הגדול והאכזר.
ז'ול ואלס (Vallès), סופר, עיתונאי ואקטיביסט, מהפכן סוציאליסט צרפתי, נולד ב־1832 ומת ב־1885. השתתף במהפכת 1848 הרפובליקנית ומאוחר יותר בהתנגדות ללואי־נפוליאון, נשיא שנבחר בבחירות חופשיות, אך סירב לפנות את כיסאו בתום כהונתו, פיזר את הפרלמנט והכתיר את עצמו לקיסר בשם נפוליאון ה־3. ואלס היה פעיל בהתקוממות הקומונה הפריזאית (1871), נידון למוות אחרי נפילתה ויצא לגלות בלונדון, שם שהה עד 1880. בזכות החנינה שהוענקה למתקוממי הקומונה ואלס שב לפריז, שם מת ב־1885.
ר"מ
[1] ב־20 בדצמבר 1848 הכריזה האספה הלאומית על לואי־נפוליאון (אחיינו של נפוליאון בונפרט), נשיא הרפובליקה לארבע השנים הקרובות, זאת לאחר שזכה בבחירות חופשיות. שלוש שנים לאחר מכן, לאחר שהאספה הלאומית סירבה לאפשר לו כהונה נוספת, הכתיר את עצמו לואי־נפוליאון לקיסר בתואר נפוליאון ה־3. ממקום מושבו בארמון האֵליזֶה פרסם סדרת צווים נשיאותיים — פיזר את האספה הלאומית, הכריז על מצב חירום, פיזר את מועצת המדינה ומינה את שר הפנים אחראי לביצוע הצווים. [העורך]. [חזרה]
הקדמת המחבר
הקורא ימצא את עצמו בפני עלילות לא ייאמנו ויחשוב שאני המצאתי אותן להנאתי. ואילו אני להפך מכך. גרעתי מהן, הדעכתי אותן, שכחתי אותן. הדמויות שלי חיות. נתקלים בהן ברחובות פריז, בפרוורים. הלכתי בעקבותיהן בדרכים מאובקות, בבוץ ובשלג.
כתבתי את סיפור חייו של פונטאן מפיו שלו, כשהוא מכתיב לי אותו, אם אפשר לומר זאת כך.
בדרך הייסורים שמשוטטים בה הנוודים המסתוריים האלה, המשונים, פונטאן הוא ישוע בלי שהאחרים הם הגנבים הטובים.[2]
יכולתי להכליל דמויות נוספות במוזיאון הזה, אבל אין לי מקום.
אני מקווה שהשגתי את המטרה שהצבתי לעצמי, לגרום לנועזים הפזיזים להרהר, להפחיד את המאושרים. וכיוון שאנחנו נמצאים בצרפת, ארץ האירוניה המשעשעת, הצבתי את הפארסה בצמידות לדרמה ואת הליצן צמוד למַרטירים.
ז'ול ואלֵס, 1866
[2] שני הגנבים שנצלבו לצידו של ישוע [העורך]. [חזרה]
*
"מצוי בדרכים גזע של אנשים שגם הם נשבעו להיות בני חורין; אנשים שבמקום להסכים לקבל את המקום שהעולם ייעד להם רצו ליצור לעצמם מקום בעצמם בתעוזה או בכישרון; אנשים שבהאמינם שבכוחם להגיע למטרתם במכה אחת ולו רק בזכות תשוקתם, באש הבוערת של שאיפתם — לא הסכימו להתערבב עם האחרים, לקחת מספר בתור החיים; אנשים שלא השלימו עם היותם קורבנות במשך זמן רב מדי, שהעדיפו לחתוך דרך השדות במקום להישאר על אם הדרך, ויוצאים עכשיו למאבק לאורכם של יובלי פריז.
אני קורא להם הסרבנים".
ז'ול ואלֵס, 1866
פוֹנְטָאן קְרוּזוֹאֶה
עלילותיו של חריג חברתי מסופרות מפיו שלו
הגעתי לפריז בחודש נובמבר 1851. לא עזבתי אותה מאז מלבד כדי ללכת לישון מדי פעם בערב בפרובינציה.
היו לי בארנקי מאה וכמה פרנקים. השגתי אותם ממכירת אי אלו מטלטלין ומחסכונות שאגרתי ממשכורותיי כלבלר זעיר במשרדו של מ' ד'***, עורך דין בעיר אוֹש.[3] אצלו השתכרתי שנים עשר פרנקים בחודש.
חדרי עלה לי שישה פרנקים; כביסת בגדיי לא עלתה לי כלל. ידידה ותיקה ושותפה של אימי כיבסה בשבילי מתוך הכרת טובה. בערב סעדתי לפעמים אצל קרובי משפחה, עם ידידים מהקולז', וזה אפשר לי להניח בצד קמעה קמעה כדי שאוכל לנסוע ביום מן הימים לעיר הבירה.
עשו כל שלאל ידם כדי להניאני מן הנסיעה הזאת. חששו לחיי מפני הסערות המהפכניות של 1852, ובעיקר הפחידוני מפני הדלות, הרעב, הקור. ואכן, למעשה, עתיד הייתי להכירם. החלטתי הייתה נחושה. ארזתי את מזוודתי. היא הייתה כמעט מלאה הודות לעיזבון של דוד שהותיר לי את בגדיו. מלְסוּטוֹתיו, בתוספת שרוולים, הכינו לי אדרות שהיו עדיין רחבות מאוד. שכן, עליי לומר למן ההתחלה, וזה וידוי שעולה לי ביוקר, גובהי אינו אלא ארבע רגליים.[4] קומתי הנמוכה הייתה הייאוש של ילדותי והיא עדיין התוגה של גיל העמידה שלי. אפשר לראות שהיא שימשה אותי בכל זאת לדבר מה, וגם מאוחר יותר היא שימשה אותי. כאשר שכבתי מתחת לעצים וירד גשם לא הייתי צריך אלא להתקפל מעט כדי לא להירטב, ובירכתי בכל זאת את אלוהים על שברא אותי קטן כדי שאוכל לחמוק בשעות גרועות מאי־היציבות של עונותיו ומזעמן של סערותיו. יכולתי גם להידחק אל מזוודותיהם של ידידיי.
איזה קול מסתורי קרא לי לצאת לפריז? קולה של התהילה, צמא לתהילה שלא חלף, ואם לא אשיג תהילה כאן על פני האדמה, יהיה זה כדי שתבואני מהוללת יותר על פלנטה אחרת. לא יצליחו לשנות את דעתי בעניין זה.
המרכבה הציבורית של חברת לָאפִיט וקָיָיאָר[5] הובילה אותי לרחוב סֶנְט־אוֹנוֹרֶה. שכרתי חדר במלון לֶה מֵסַזְ'רִי. היה לילה. הייתי עייף ושקעתי בשינה עמוקה. למחרת, כשהתעוררתי בחדר הזה הגדול והקר, נתקפתי פחד. זכר המצוקות שהבטיחו לי שב ועלה בדעתי, מבהיל למדי הפעם עד כדי לחייבני לסגת אלמלא הרחקתי לכת כל כך. אבל הקוּבָּעת הייתה מלאה, צריך היה לגמוע אותה עד תומה. קמתי, ומתוך חלחלת אימים שלא שלטתי בה נפלתי על שתי ברכיי למרגלות מיטתי, התחננתי לרחמי השמיים וביקשתי מאלוהים תמיכה במשבר העובר עליי.
במשך היום הובילני נער המלון למרכז הרובע הלטיני, שם שכרתי חדר ברחוב דה לה הַארְפּ, והלכתי להירשם לשנה הראשונה בבית הספר למשפט.
זה היה לפני חמש עשרה שנה לערך, ועדיין לא נרשמתי לשנה השנייה. גם לא קיבלתי כסף ולו פעם אחת, וכמעט לא הרווחתי מאומה.
פניתי בבקשה לעבוד כרושם בקשות. בדוכן קטן הייתי כותב מכתבים למען בעלי המלאכה ותושבי העיירה, ובהרוויחי את לחמי הייתי מכין את כתביי.
פרצה ההפיכה. לא קיבלתי תשובה לבקשתי. פרוטותיי המעטות התבזבזו בזו אחר זו, ומצאתי עצמי ביום עלוב אחד בלי כלום, לא כלום.
הלכתי למכור אטלס שעלה לי שבעה פרנקים. נתנו לי בעבורו עשרים סו.
עלה בדעתי לבקש מן הספרות אמצעי מחיה מיידיים ורציניים, וכתבתי את הרוח השחורה, אֵלֶגִיָה.
מכרתי את מזוודתי ובכסף שקיבלתי הבאתי לדפוס את הרוח השחורה.
ואז, כמו שהרַפְסוֹדים[6] העתיקים התרוצצו בין אזורי הכפר ושילמו בשירים בעד מקומם במשתאות, הלכתי ללוּבֵר הישן להחליף את שיריי תמורת לחם.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
